• הרוכב
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

המדריך לסרטי האימה האמריקאיים של שנות ה80

12 בספטמבר 2011 מאת אור סיגולי

אז אחרי שנהנו קצת בשנות ה70, הגדרנו מחדש את הז'אנר, הבנו שגם האדם הנורמלי ביותר יכול להיות פסיכופט קטלני והכי חשוב ראינו מלא ציצים, הגיעו שנות ה80 והכל השתנה.
מעבר לתמורות החברתיות שכנראה ייצגו דור שהתאכזב מהמחאות של העשורים הקודמים ושקע לדקדנטיות, ישנה סיבה יותר מעוגנת לרגרסיה של של ז'אנר האימה בעשור: "ליל המסכות" שיצא ב1978 עשה הרבה כסף. המון כסף. האולפנים ראו שסרטי אימה יכולים לשבור קופות במעט תקציב והחליטו לקחת את זה לעצמם. ואז זה נגמר. ברגע שהאולפנים סיפחו את סרטי הסלשארים אליהם, הם היו חייבים להוריד את מינון העירום והסקס למינימום ההכרחי ולצורך הפיכת הסרטים האלה למביאי רווחים, רידדו את הקיצוניות שאפיינה אותו בשנים קודם (תודה למאור גילרמן על האבחנה).
המתירנות המינית של סרטי האימה הסבנטיזיים צומצמה למינימום הכרחי ועל אף התגברות האפקטים המיוחדים והופעת תת-הז'אנר "סרטי הספלאטר" (זוועה וגועל שגובל בקומיות), שנות ה80 נשלטו בקופות הכרטיסים דווקא על סרטי אקשן ("נשק קטלני", "מת לחיות", "קומנדו", "רמבו" ועוד) ובפרסים על ידי האפוסים הקלאסיים. אם בשנות ה70 זכו באוסקר סרטים קטנים וגבריים בסגנון "הקשר הצרפתי", "רוקי" ו"קן הקוקייה", בשנות ה80 הוכתרו אפוסים רחבי קנבאס ומרהיבים בסגנון "גנדי", "זכרונות מאפריקה", "אמדיאוס" ו"הקיסר האחרון" כסרטים הטובים של השנה.
הקיצוניות והזעם הסבנטיזי התחלף בבורגנות ונינוחות עצלה.

ואם לחזור לז'אנר האימה – במהלך העשור שלט שם אחד בכיפת הפחד. והוא אפילו לא היה קולנוען. מדובר בסופר הפופולרי סטיבן קינג שמעל – שימו לב – 10 מספריו וסיפוריו עובדו לסרטים באורך מלא (בינהם גם לא אימתיים כגון "אני והחבר'ה") במהלך העשור. המספר הקיצוני הזה לא כולל סרטים קצרים ועיבודים טלוויזיוניים.
האימה על פי קינג הביאה לקדמת הפריים את הפרבר האמריקני כמיקרוקוסמוס אמריקני שאמור לייצג את הביטחון של החלום האמריקני אך למעשה מסתיר בתוכו אימה בלתי נתפסת, ובעיקר בשילוב העל-טבעי במארג הטרור. מעכשיו כבר קשה להגדיר את הפחד כמשהו שאפשר לראות, כמשהו שאפשר להסביר. מעכשיו לאימה אין פנים, אין הסבר רציונלי.

אלו הסרטים שהגדירו את ז'אנר האימה של אמריקה בשנות ה80 (כרונולוגית):

1980
הניצוץ – The Shining
אז: נתחיל בסטיבן קינג, כמובן. על אף שהסופר עצמו שנא מכל וכל את העיבוד הקובריקי לרב-המכר שלו, הסרט הפך להיות מהסרטים האהובים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. קובריק עיבד די בחופשיות את הרומן של קינג, למורת רוחו של הסופר, רדה בצוות כפי שרק מאסטר בסדר הגודל שלו יכל, ונתן לנו במתנה כמה מהרגעים הכי מלחיצים אי פעם.
הסיפור על משפחה בת שלוש נפשות שעוברת להתגורר במלון גדול וריק למהלך עונת החורף, שם רוחות מן העבר יהפכו את אבי המשפחה (ג'ק ניקולסון בתפקיד איקוני) לפאקינג פסיכופת, לא היה הצלחה מיידית. המבקרים לא ידעו איך לאכול את זה וההפצה של הסרט – הכי גדולה של קובריק עד אז – הביאה רווחים רק בשלב מאוחר יחסית. הסרט גם היה מועמד לשני פרסי פטל הזהב, שחוגגים את הגרוע ביותר בכל שנה, לקטגוריית הבמאי ושחקנית המשנה. הם בוודאי אוכלים את הכובע עכשיו.
היום: לפני כעשור ניסו כמה אקדמאיים לייצר משוואה מתמטית שתבחן את מדד הפחד על אנשים. הם לקחו את כל האלמנטים שמפחידים בני אדם וניסו לבנות איזה אלגוריתם. הניסוי הזה אמנם מפוקפק אבל מסקנותיו די משעשעות: לפי הממצאים של הניסוי, "הניצוץ" הוא הסרט הכי מפחיד של כל הזמנים. אני בטוח שיש כמה אנשים שיסכימו עם הקביעה הזאת. נהרות הדם, התאומות במסדרון, תלת האופן, redrum, הגרזן, המבוך המשולג, "רק עבודה ולא משחקים…", המבט הבלתי יאומן של ניקולסון, חדר מספר 237 והאישה באמבטיה… שימו לב כמה דברים רק בסרט הבודד הזה, שגם הצליח להיות מפחיד, אינטילגנטי ומבריק קולנועית באותו הזמן. צפיית חובה.

ששששש! קובריק עוד עלול למצוא אותנו!

"יום שישי ה13" – Friday the 13th
אז: קשה להאמין שהסרט יצא בשנות ה80 (אמנם שנת יציאה מעידה על כך שהוא נהגה עוד בסבנטיז, אבל השורה התחתונה היא שקובעת) מכיוון שבמהותו הוא שייך לעשור שזה עתה הסתיים. זה היה הלאב-צ'יילד של שני מגדירי הז'אנר של הסבנטיז: "המנסרים מטקסס" (חבורת צעירים חרמנים מגיעים למקום מבודד שנשלט על ידי משהו רע) ו"ליל המסיכות" (רוצח בודד במסיכה שיכולותיו גובלות בעל טבעי אורב מאחורי הצללים והורג חבורת צעירים חרמנים). "יום שישי ה13" גם הוסיף טוויסט מפתיע לסיום העלילה. וכך היה: לפני שנים היו עסוקים מדריכי מחנה הקיץ "קריסטל לייק" באנטומיה זה של זה במקום לשמור על הפעוטים. וכך קרה שג'ייסון וורהיס הקטן נכנס לבדו לאגם ולא יצא משם חי. עכשיו חוזרים חבורת צעירים למחנה הישן רק כדי לגלות שמישהו נוקם את נקמתו של וורהיס.
הפרנצ'ייז שנפתח בעקבות הסרט הפך את מסיכת הסקי לפריט חובה בכל מסיבת האלווין, כשהסרט הראשון הציג לעולם את קווין בייקון ועשה סכומים מרשימים בקופות (מעל 450 מיליון) מה שהביא ל11 סרטי המשך, סדרת ספרים, סדרת טלוויזיה וקומיקס. הבמאי היה שון קאנינגהאם שהפיק את הסרט שפתח את הרשימה הקודמת "הבית האחרון משמאל".
היום: ג'ייסון וורהיס לא נח. אפילו את הסרט שהחזיר את סרטי הסלאשרים בשנות התשעים "צעקה", פתחו הבמאי ווס קרייבן והתסריטאי קווין ויליאמסון בספויילר ענקי ל"יום שישי ה13" למקרה שמישהו עדיין לא ידע. כיום הסרט עצמו בעיקר משעשע ברמת הנוסטלגיה אך הטוויסט וסצינת הסיום (סטייל "קארי" ו"גברים במלכודת") עדיין אפקטיבים.

בייקון הזה... תמיד יודע איך להרים את המסיבה

1981
"זאב אמריקני בלונדון" – An American Werewolf in London
אז: חצי אמריקאי חצי בריטי, חצי אימה חצי קומדיה. את השמחה הזאת ביים ג'ון לאנדיס שבעיקר מפורסם על הקומדיות הקלאסיות שעשה כמו "בית החיות" ו"האחים בלוז". כעבור שנתיים מהסרט הזה, הוא שינה את הדרך בה נעשים וידיאוקליפים כאשר יצר את הקליפ ל"מותחן" של מייקל ג'קסון, שבאופן אישי הפחיד לי את הוויג'יזל כשהייתי בגיל חד ספרתי.
הסרט הזה, על טייל אמריקאי שמסתובב באיזור הלא טוב של בריטניה ובעקבות כך הופך לאיש זאב בלילות ירח מלא וגם נרדף על ידי רוחו של חברו הטוב, היה להצלחה קופתית מרשימה וחובק על ידי הביקורות. עבודת האיפור המפוארת של האחד והיחיד ריק בייקר (הבחור היה מועמד לאוסקר 12 פעמים ומתוכם זכה בשבעה. הפעם הראשונה הייתה על הסרט הזה, והפעם האחרונה הייתה שנה שעברה על "איש הזאב" הכושל בביכובו של בניסיו דל טורו. סוג של סגירת מעגל) הביאה לכמה מהאימג'ים הכי פופולריים של הז'אנר. סצינת ההפיכה הראשונה לאיש זאב נראית כמעט בלתי יאומנת היום אם נזכרים שאין בה שימוש בCGI.
היום: על אף מעמדו הפולחני נדמה שהסרט נזנח מעט. עזר לכך סרט ההמשך המיותר שנעשה לו "זאב אמריקני בפריז" ב1997. אך אל תטעו – הסרט מחזיק יפה מאוד גם 30 שנה לאחר יציאתו.

כי תאכלס, כשחושבים על זה, בשביל מה אנשי זאב צריכים איברי רבייה?

1982
"הדבר" – The Thing
אז: אמן האימה ג'ון קרפנטר ("ליל המסכות") עיבד את סרטו הקלאסי של ג'ון הוקס "the thing from another world" משנת 1951. בסגנון שמאוד מזכיר את "הנוסע השמיני" מסופר לנו סיפורם של חוקרים מבודדים באנטרטיקה שנאלצים להתמודד עם חייזר אכזרי במיוחד. הסרט נכשל טוטאלית עת יציאתו (אנשים העדיפו חייזר אחר באותה שנה: אי.טי) ורוב ההתייחסות לסרט הייתה לגבי האפקטים והאיפור. במהלך השנים קיבל הסרט מעמד פולחני.
היום: על אף ההצלחה המאוחרת של הסרט, הוא עדיין, לדעתי, לא קיבל את היחס המגיע לו. מדובר באחד מסרטי האימה המצטיינים ביותר שיצאו, והוא אפקטיבי ומרשים גם היום. במהלך השנה הנוכחית ייצא לו פריקוול חדש ונוצץ שאין סיכוי שיהיה טוב מהלקאסיקה הקרפנטרית.

"פולטרגייסט" – Poltergeist
אז: סרט הרוחות של טוב הופר ("המנסרים מטקסס") בהפקתו של סטיבן שפילברג היה אחת ההצלחות הגדולות של 1982 בתחום האימה ובכלל. הוא הפך לסרט האימה המרוויח ביותר באותה שנה, והסרט השמיני בראש טבלת שוברי הקופות. המבקרים התלהבו והסרט קיבל 3 מועמדויות טכניות לאוסקר. המשפט "they're heeeere" של הילדה הקטנה מול הטלוויזיה הפך לאחד המצוטטים.
היום: קשה לי להאמין שמלבד סצינה או שתיים, הסרט הפחיד מישהו גם כשיצא. בוודאי שיש לו איכויות רבות, אבל אף פעם לא השכנעתי ממנו שהוא סרט אימה מהסוג המפחיד. אני זוכר ממנו כמה רגעים (בובת הליצן בחדר החשוך יכול לפקוע את עצביו של סטלן הודי בתרדמת) וסצינת קליימקס מצויינת, אבל כאמור, בקונטקסט האימה הוא זניח. בקונטקסט של סרטי שנות השמונים הוא בעמדה משמעותית.

ברגע הזה איבדו 70% מילדי האייטיז את אחיזתם במציאות

1983
"מוות אכזרי" – The Evil Dead
אז: הבכורה אמנם הייתה ב1981, אבל הסרט יצא למסכים רק שנתיים אחר כך. הצנזורה כל כך נרעדה מהאלימות והאימה של "מוות אכזרי" (באמת ככה תרגמו את זה לעברית) שהיא נאבקה בסרט אבל זה לא עזר והסרט הפך להיות אחד מהפופולריים ביותר בסרטי האימה של כל הזמנים.
חמישה חבר'ה מגיעים לבקתה מבודדת לסופ"ש של צ'ילקסיישן אבל נתקלים בספר המתים, וברגע של שיקול דעת מוטעה מביאים על עצמם את הגיהנום. מילולית. שני סרטי המשך שהקצינו את הקומדיה והפכו לנציגי "סרטי הספלאטר" יצאו במהלך העשור ועשו מהבמאי סם ריימי כוכב. אחר כך לקחו אותו לעשות את "ספיידרמן". משם כבר אין דרך חזרה.
היום: עיקר קיסמו של "מוות אכזרי" הוא היכולת של צוות ההפקה להרים סרט מאוד מרשים בתקציב מגוחך. האפקטים המיוחדים, הסאונד והאיפור, הכל בקונטקסט של קולנוע דל אמצעים, הם שהופכים את הסרט לחוויה כיפית במיוחד. הסרט לשנייה לא לוקח את עצמו ברצינות ולכן קטעים שעלולים להיות מגוחכים מקבלים חן בלתי מבוטל, מה גם שדמותו של אש (ברוס קמפבל הגאון) היא מהדמויות האהובות ביותר בקולנוע הפולחני, וסביר להניח שזה מה שהוביל גם לסרטי ההמשך. חבל שהקריירה של קמפבל לא הצליחה לעלות מעל לרמת כוכב קאלט והוא נאלץ להסתפק בתפקידי אורח בפרוייקטים השונים של סם ריימי.

1984
"סיוט ברחוב אלם" – A Nightmare on Elm Street
אז: ופתאום הופיע פרדי קרוגר והשאיר אחריו אדמה חרוכה. סרטו של ווס קרייבן הפך לסנסציה עם הכנסות מעולות בעת יציאתו, ביקורות משבחות מקיר לקיר ופלוט-ליין מצויין: בעיירה ספרינגטאון שבאוהיו התנהל לו פרדי קרוגר, שרת בבית הספר שגם בין היתר נהנה לרצוח את ילדי השכונה. קבוצת הורים לקחה את החוק לידיים ושרפה אותו למוות. אבל קרוגר לא נשאר חייב וחזר מן המתים לקצור את צעירי העיירה בחלומותיהם.
קרייבן ליהק שחקנים לא ידועים לתפקידים הראשיים (בינהם ג'וני דפ) ויצר את אחד מסרטי האימה הקאנוניים ביותר של כל הזמנים, יחד עם דמותו המיתולוגית של פרד קרוגר (בגילומו של רוברט אינגלנד). ההצלחה המטורפת של הסרט ייצרה שישה סרטי המשך, רימייק וקיבלה איזכורים ב"משפחת סימפסון" ובכמעט כל סרט אימה אמריקני שיצא מאז.
היום: מיתולוגיה. אני נולדתי שנה לפני שהסרט יצא אז מצבי הסמי-מוצק לא איפשר לחוות את האירוע. אני שמעתי על הסרט רק בסוף שנות השמונים, כאשר ההמשכים לקרוגר יצאו בזה אחר זה בין 87 ל89. השכן שלי, שהיה אמנם גדול ממני רק בשנתיים אך נתפס בעיני כמו הדבר הכי בוגר בעולם (מזל טוב על החתונה, אמיר), שאל אותי פעם אחת אם שמעתי על פרדי קרוגר עם "סכינים במקום ציפורניים ופני הפיצה שהורג ילדים בחלומות". לקח לי קצת זמן להבין שהוא מדבר על סרט ובאופן כללי תפסתי את המונח "פני פיצה" כמשהו מאוד מילולי. פשוט דמיינתי פיצה. זה הפחיד אותי באותה מידה. כמה שבועות אחר כך פורסמה באחד העיתונים תמונת יח"צ של הסרט. ואז התפוגגה לי הילדות.
אני לא חושב שאני במיעוט בקרב בני הדור שלי, אבל פרדי קרוגר הוא ה"בוגי-מן" המודרני. אני הייתי בחרדות מהחרא הזה כמעט כל היסודי. דמיינתי אותו עוקב אחרי ברחוב, מחכה לי מאחורי דלת המקלחת, אורב לי מאחורי כל סמטה. זה שגדלתי בטבעון, מקום שמזכיר ולא במעט את ספרינגטאון, לא עזר. קרוגר ליווה אותי לכל מקום. הדבר המביך באמת הוא שרק בשנת 1997 ראיתי לראשונה סרט בסדרה. כמה שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי מבוגר, נורמטיבי ופחות חרדתי, התיישבתי לראות את הסרט הראשון בסדרה. הדבר הראשון שהכה בי במהלך הצפייה הוא כמה הסרט הקדים את זמנו. מכל אספקט קולנועי או תמאטי, לא נראה לי שעשו דברים כאלה בתחילת האייטיז. מה שעוד הפתיע אותי זה כמה הסרט מחזיק מעמד טוב גם במרוצת השנים. סרט אימה או לא, מבחינתי, "סיוט ברחוב אלם" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של כל הזמנים.

1985
Re-Animator
אז: גם אימה, גם מדע בידיוני, וגם קומדיה. בנוסף, גם הצלחה בכל שלושת הז'אנרים. זהו סרטו השני של סטוארט גורדון, אמן אימה איזוטרי אך עיקבי, המבוסס על ספרו של ה.פ לאבקראפט. זהו מין טייק-אוף מופרך על על סיפורו של דוקטור פרנקנשטיין, וכולל בתוכו כמה מהרגעים הכי קורעים ומגניבים של האימה האייטיזית, עם הופעות מצויינות, כמה פאנצ'-ליינים מבריקים וסצינת קליימקס בלתי נשכחת. גם הסרט הזה זכה להצלחה מיידית בקופות ואצל המבקרים.
היום: הסרט הפך במהירות לסרט קאלט ונשאר טרי במוחם של צופים רבים גם היום. אם כי, אני חושב, שהסרט לא ממש הגיע לקהל הישראלי. הוא אפילו מוזכר ב"אמריקן ביוטי" בדיאלוג הראשון של לסטר וריקי. הוא זכה לשני סרטי המשך.

1986
"הזבוב" – The Fly
אז: הבמאי הקנדי דיויד קרוננברג אחראי ללא מעט מרגעי האימה הבלתי נשכחים של שנות השמונים ("סקאנרס", "וידאודרום") אך לצערינו רובם סרטים קנדים ולכן לא ברשימה. כשקרוננברג בא לביים סרט בארה"ב, הוא לא חסך באמצעים. הרימייק שלו לסרט באותו השם משנת 1958 (המבוסס על סיפור של ג'ורג' לנגלאן) הוא בקלות אחד הסרטים המגעילים ביותר של כל הזמנים, ובעיני כנראה ברשימת "חמשת עבודות האיפור המרשימות ביותר" אפילו שנעשה לפני כמעט שלושים שנה (ואפילו זכה באוסקר!)
ג'ף גולדבלום הוא מדען שמנסה לייצר מכונה שיכולה לשגר אותך ממקום למקום על ידי פירוק המולקולות שלך והרכבתן מחדש. כאשר הוא מנסה על עצמו את הניסוי הוא מצליח להעביר את עצמו, אך לא שם לב שזבוב הסתנן אל המכונה והדי.אן.איי שלהם התחבר יחד. בנוסף לזוועות שמציפות את הסרט, יש לו, כנראה, את סצינת הלידה האיומה ביותר בקולנוע.
לגרסה הנוכחית של הסרט לקח זמן עד שקיבלה את תצורתה הסופית. הרעיון עבר כמה תסריטים וכמה מפיקים עד שהגיע לידיו של קרוננברג שפרש מהפקת "זכרון גורלי" והתחייב לסרט רק אם יוכל לבצע שינויים מאסיביים בדראפט. קרוננברג רצה להאריך את הפיכת הדוקטור לזבוב כמה שיותר ולהתרכז בשינויים הפיזיים (מה שנקרא בז'אנרית body horror, אחד מסימני ההיכר של קרוננברג). זה השתלם מכיוון שהסרט הפך לסרט המצליח ביותר של קרוננברג וזכה לתשואות מהמבקרים, לסרט, לאיפור ולהופעתו של ג'ף גולדבלום בתפקיד הראשי.
היום: אתם זוכרים שפעם בממירים האנאלוגיים היה את ערוץ המסך המפוצל, בו היה אפשר לראות מה קורה בכל הערוצים בו"ז? ובכן, בהיותי בן 12, את רוב "הזבוב" ראיתי דרך המסך המפוצל. זה היה עד כדי כך נורא.

1987
"ליבו של איינג'ל" – Angel Heart
אז: בשונה מרוב הסרטים ברשימות האלה, "ליבו של איינג'ל" אינו סרט שנוגע-לא-נוגע בעולם הטראש הקולנועי. סרטו המופלא של אלן פארקר ("החומה", "אקספרס של חצות") הוא של אימה טהורה שעל אף כמה אימג'ים חזקים ומטרידים במיוחד, לא גולשת לפורנוגרפיה של גועל או להומור רפלקסיבי. הסרט הזה לוקח את עצמו ברצינות ויש לו סיבה טובה.
מיקי רורק, בתקופה שהיה יפה עד כאב, הוא הארי איינג'ל, בלש שנשכר על ידי גבר אקסצנטרי למדי (רוברט דה נירו בתפקיד המפחיד ביותר שלו. וזה כולל את "פגוש את הפוקרס"), המציג את עצמו כלואיס סייפר, למצוא חייל שנעלם אחרי מלחמת העולם השנייה. המסע מכניס את הארי עמוק לעולם הוודו של ניו אורלינס ועמוק עוד יותר לליסה בונט (שמוכרת בעיקר מ"משפחת קוסבי". סצינות הסקס שלהם יצרו סנסציה לא קטנה בעת יציאת הסרט). הדברים שהארי איינג'ל הולך לגלות במהלך חיפושיו… בואו נגיד שלא הייתם מתחלפים אתו.
היום: כאמור בעיני מדובר באחד הסרטים הגדולים של כל הזמנים. לעזאזל, אפילו סצינת כותרות הסיום מונעת ממך לזוז. יש שם לפחות משפט אחד קאלטי (!?!?WHO'S THE BOY) וכמה רגעים שלא משחררים. הוא מופת של אימה, ניאו-נואר ובאופן כללי קולנוע ברמתו הגבוהה ביותר.

"מוות אכזרי 2" – Evil Dead II
אז: הצלחת הסרט הקודם לא הותירה לסאם ריימי מנוחה ותוך ארבע שנים כבר הגיע סרט ההמשך ובוא אש הזכור לנו לטובה נאלץ להלחם לבדו ברוחות הרעות. הסרט הזה הוא מוקצן אף יותר, משוגעת הרבה יותר ותאכלס גם מוצלח יותר.
היום: הסצינות בהן אש נאלץ להלחם בידו הסוררת שעושה ככל שהיא רוצה (וב"כל שהיא רוצה" אני מתכוון ללהרוג את הבחור שאליו היא מחוברת) הן גדולה של קומדיה. קשה באמת לפחד מהשגעת הבלתי תאומן של "מוות אכזרי 2" אבל הנאה מהולה בגועל יש ויש.

1988
"משחק ילדים" – Child's Play
אז: שנות השמונים נתנו לנו גם את ג'ייסון וורהיס, גם את פרדי קרוגר, ולבסוף גם את צ'אקי, הבובה המפורסמת ביותר בקולנוע. הכל מתחיל כשרוחו של רוצח רשע (בראד דוריף) מתגלגלת אל תוך בובה מתוקה להפליא. כן, אני יודע, כולנו שונאים שזה קורה לנו. וכפי שראינו פה, מסיבה די טובה. הבובה – צ'אקי בשבילכם – מגיעה לבסוף לביתו של ילד כלשהו ושם תעשה שמות במשפחתו. חשבתם שזה בסדר להשאיר את הילד עם הבובות בחדר? חשבו שוב.
היום: מעבר לסצינה המצויינת בא האמא מגלה שלבובה המדברת והנעה של בנה אין בכלל בטריות (זה נשמע מפגר אבל זה אפקטיבי להדהים), "משחק ילדים" נראה ממש, אבל ממש, מגוחך. אני לא יודע איך הוא נחווה בזמן שיצא והאם מישהו טרח לפחד מהשטות הזאת, אבל כיום מעבר לרעיון החביב והצ'יזבטי של הסרט אין בו כלום. בסוף הסרט, כאשר צ'אקי אכל כל כך הרבה מכות, והוא לא יותר מגוש פלסטיק מפוחם עם סכין זה כבר לגמרי מבאס. ועדיין, הסרט יצר פרנצ'ייז ארוך טווח שכעבור כמה סרטי המשך, קיבל את הפלפה והפך למין טראש מודע לעצמו שכולל את צ'אקי עצמו טובח באנשי הסרט (ג'ון ווטרס הופיע בתפקיד אורח באחד הסרטים), מתחתן עם בחירת ליבו, עושה עימה סקס לוהט (לשאלתה בזמן האקט האם יש לו לו גומי, צ'אקי חודל מפעולותיו וצועק "האם יש לי גומי? מותק, תסתכלי עלי. אני עשוי מגומי!") ומגלה שיש לו בן טרנסוויסט שלא ידע על קיומו. צחוקים עם צ'אקי. כל זה קורה על פני חמישה סרטי המשך שפוכים לגמרי. כמובן שכיום עומלים על רימייק לסרט המקורי.

1989
"בית קברות לחיות" – Pet Sematary
אז: התחלנו עם סטיבן קינג, וגם נסיים עם סטיבן קינג. מארי לאמברט שעשתה בעיקר קליפים למדונה ביימה על פי תסריט שקינג כתב לאחד הספרים הטובים ביותר שלו. התוצאה: הפאקינג סרט המפחיד ביותר בכל הזמנים, בכל הארצות ובכל הגלקסיות. סרט שאם רואים אותו לפני גיל 18 מותיר בך צלקות שלא יתאחו לעולם. סרט שמציג לפחות – לפחות! – שתיים מהדמויות הכי מלחיצות של הקולנוע לדורותיו. סרט שבמהלך הצפייה בו אתה חושב לעצמך: "איזה הורה נתן לילד שלו לשחק בזה?", "לאן זה עוד יכול להדרדר?" ובעיקר "האם הסרט הזה אי פעם יצא לי מהראש"? שעלול להתחלף ב"אלוהים שבשמיים, למה ראיתי את זה?"
היום: אוקי, אז כפי שחלקכם הבנתם, "בית קברות לחיות" בא לי לא טוב. וזה הסיפור האמיתי: כשהסרט יצא לא ממש הייתי מודע למה שקורה, אבל נחשפתי אל סיפור האימים הזה עם סרט ההמשך מ1992 ובעיקר מסיפורים של בן דוד שלי, שיש מצב שלא ראה את הסרט בכלל באותה תקופה אבל נהנה למתוח את עצביו של בן דודו הפחדן ורך הלבב.
בגיל 11 לקחתי את הספר של קינג מהספרייה הציבורית ועוד לפני שהספקתי לסיים, ראיתי שהסרט ישודר באחד הלילות הקרובים. נלהב ושמח, כיוונתי את הטיימר של הוידיאו ויום לאחר מכן – היה זה ה31 בדצמבר 1994, יום שבת – צפיתי ב"בית קברות לחיות". כאשר סיימתי לראות את הסרט – בערך בשעה שתיים או שלוש בצוהריים – לא הגבתי אליו קשה מדי. אז כן, ויקטור פאסקו וזלדה לא ממש עשו לי נעים בגב, אבל לא חשבתי שיהיו השלכות.
אלוהי, כמה טעיתי.
כשירד החושך על היום האחרון של 94 הבנתי שטוב לא ייצא מזה ושהשינה היא ממני והלאה. רציתי למות. לילות שלמים ישבתי בסלון ביתי וקראתי ספרים כי לא יכולתי לעצום עין. את הדרך משבט הצופים חזרה הביתה עשיתי בריצה. האור בחדר שלי לא נכבה שבועות. ההורים של כבר התחילו לדאוג. ובצדק.
רק אחרי שלוש או ארבע שנים העזתי להישיר מבט שוב לחרא הזה ועצרתי באמצע. פחדתי לשחזר אל לילות האימה שעברו עלי. לפני שנה או משהו ראיתי את זה שוב מההתחלה ועד הסוף. אמנם ישנתי כמו תינוקת אחר כך, אבל מהלך הצפייה הבהיר לי שכן, יש סרטים שלא מתעסקים איתם.

החומרים מהם עשויים הסיוטים שלי

עוד סרטים מארה"ב ומשאר המדינות שכוכבם זרח במהלך שנות השמונים:
"הערפל" של ג'ון קרפנטר; "מצבים משתנים" של קן ראסל שהתיישן באופן קיצוני; "סקאנרס" החביב ו"וידיאודרום" הגאוני של קרוננברג; "היד" של אוליבר סטון; "יום המתים", השלישי בסדרת הזומבים של רומרו; "מעורר השאול" הפולחני של קלייב בארקר מבריטניה; ו"מיי בלאדי ואלנטיין" הסלאשרי.

עיבודים קולנועיים נוספים בעשור לסטיבן קינג:
"קוז'ו", "כריסטין", "the dead zone", "ילדי התירס", "פיירסטארטר", "סילבר בולט", "הנרדף"

תגובות

  1. ניימן הגיב:

    בואנה, אני עדיין בחרדות מפרדי קרוגר כיום…

    סקירה מעולה – כמו הקודמת.

  2. מיכאל 23 הגיב:

    סקירה מצוינת!!!

  3. גיא הגיב:

    סקירה יפה מאוד!
    משום מה יש לי נטייה לקרוא באובססיביות תקצירי סרטי אימה בויקיפדיה, אבל לא לצפות בזה, לא יודע למה. והקריאה כאן בהחלט הייתה מספקת מאוד.
    בקשר ל"בית כברות לחיות שעשועים": קראתי המון ספרים בחיי והמון ספרים של סטיפן קינג, אבל זה אחד מהספרים היחידים שממש, אבל ממש, הפחידו אותי. שבאמת גרמו לי להרגיש פחד וחרדה לגורל הדמות. אולי זה בגלל שאחי הקטן היה באמת די תינוק בזמן שקראתי את זה, אבל משהו בחוסר-התפשרות שם לגבי הגורל הזוועתי של ילד כל כך קטן, פשוט גמרו עליי.
    אני חושב שמכל הסקירה הזו אני אלך לראות את "ליבו של אנג'ל", נראה לי מסקרן… וזה יום אחרי שהורדתי לצפייה חוזרת את "מדעי החלום". ממתיקות לזוועה, ce'st la vie…
    תודה רבה! מחכה כבר לשנות ה-90.

  4. Eran הגיב:

    יופי של כתבה. גם זאת וגם הקודמת. כמה דברים: את פרדי קרוגר גילם רוברט אנגלנד ולא אנגלווד. The Thing החדש הוא פריקוול, לא רימייק.
    ידוע שסטיבן ספילברג כתב חלק משמעותי מפולטרגייסט מבלי לקחת קרדיט. שמועות טוענות שהוא גם ביים בעצמו חלק מהסרט לאחר שהסתכסך עם הבמאי.
    ואותי, הסרט שהכי הפחיד בשנות השמונים בזמן אמת היה דווקא הטורף. הייתי בן 12 בשנת 87. טוב, אולי בית קברות לחיות הפחיד קצת יותר.

    1. אור סיגולי הגיב:

      תודה! אתקן…

  5. סקירה נהדרת!
    כמו כן, ריספקט על האזכור של Re-animator ב"אמריקן ביוטי".

  6. אביאל הגיב:

    הניצוץ הוא סרט האימה הטוב ביותר בכל הזמנים, ומבחינתי גם סרטו השני הטוב ביותר של קובריק אחרי 2001. ג'ק ניקולסון באחד מתפקידיו המשובחים ביותר

השאר תגובה