"משחק ילדים", סקירה לגרסת 2019

המורשת של מותג סרטי האימה בכיכובו של צ'אקי הבובה היא מעט מפותלת, ולכן נוצר מצב מוזר בו "משחק ילדים" (Child’s Play) מודל 2019 הוא למעשה גם רימייק לסרט הראשון, גם אתחול מחודש של המותג, אבל גם מתנהל במקביל לסדרה המקורית עליה היוצרים טרם אמרו נואש.
אז בשביל הסדר הטוב: בראשית, כלומר ב-1988, ברא דון מנסיני את "משחק ילדים", סרט אימה על בובה רצחנית שמתגלגלת אל אמא ובנה הקטן ועושה בהם שפטים. הסרט שביים טום הולנד היה להצלחה ענקית וקאלט לכל דבר ועניין, בעקבותיו כתב מנסיני ארבעה סרטי המשך על פני רוב שנות התשעים בזמן שצ'אקי הפך לדמות איקונית של עולם האימה. ב-2004, עם הסרט החמישי, מנסיני שבר את ההגה הצידה והמשיך את המותג לראשונה גם כבמאי, אבל את מעשיות צ'אקי הוביל למחוזות מטא וקאמפ בהן הבובה מתעמרת באנשי הצוות של הסרט, מתאהבת בשחקנית שדובבה את בת הזוג שלו, הופכת לאבא לבובה טרנסג'נדרית ואפילו רוצחת את ג'ון ווטרס באיזשהו שלב. שלושת הסרטים של שלב ב' של הסדרה ("זרעו של צ'אקי", "הקללה של צ'אקי" ו"הכת של צ'אקי") היו לעוף משונה בעולם הז'אנר, שחלק בירכו עליה אבל הקהל לא תמיד ידע איך לאכול.
מכיוון שזכויות "משחק ילדים" שייכות עדיין ל-MGM, האולפן החליט להתניע מחדש את המותג ללא התערבות מנסיני, מה שכמובן יצר מרמור רב גם אצל היוצר וגם אצל עדת מעריציו. הוא מבחינתו לא ויתר על הבייבי שלו ויצר סדרת טלוויזיה בשם "הרציחות של צ'אקי" במקביל לעשיית הרימייק שלשמו התכנסנו.

"משחק ילדים" החדש מגיע אלינו בתקופה של לא מעט רימייקים ואיתחולים למותגי אימה. רק לאחרונה קיבלנו פרק חדש ב"האלווין" ועיבודים מחודשים ל"זה" ו"בית קברות לחיות" על פי סטיבן קינג, שאת רובם ככולם מצאתי מאכזבים במידה זו או אחרת. בשונה מאלו, נקודת המוצא של "משחק ילדים" טובה יותר, מכיוון שעם היד על הלב, זוהי סדרה שהקונספט שלה טוב יותר מהסרטים עצמם. אני יכול להבין את ההנאה הנוסטלגית מהסרט הראשון, אבל מפחיד הוא בטח לא, וגם הזמן לא עשה לו טוב במיוחד. כלומר, לסרט החדש אין רף גבוה מדי לעבור. ועדיין קורטוב של סקפטיות חייב להיות מנת חלקו, גם כי די כבר עם הלעיסה המחודשת הזו של מותגי עבר, וגם כי הבמאי של הסרט, לארס קלווברג, אחראי על "פולארויד", אחד מסרטי האימה הכי חלשים של השנה.
במילים אחרות, אפס ציפיות הובילו את דרכי לאולם הקולנוע בו הוקרן "משחק ילדים" 2019, בו צפיתי ממש דקות ספורות לאחר שיצאתי מ"צעצוע של סיפור 4", סרט אחר בו הצעצוע האהוב על ילד בשם אנדי לא מצליח להתמודד עם הפרידה ממנו.

גרסת 2019 החליטה כבר משלב מאוד מאוד ראשוני להתנתק מנקודת ההתנעה של "משחק ילדים", זו שאחראית במידת מה למשיכה אליה. בסרט המקורי של 1988, הבובה התמימה הופכת לקטלנית לאחר שנשמתו של פושע מסוכן מתגלגלת אליה, אבל כנראה מישהו אי שם בהוליווד החליט שזה מטופש מדי לקהל המילניאלז ובחר בכיוון שכלתני יותר. אז כפי שמתברר לנו ממש בארבע הדקות הראשונות של הסרט, הפעם לא יהיה אלמנט על טבעי בתהליך ההשחתה של צ'אקי, אלא משהו אחר לגמרי. הסיבה שבאדי (שלאחר מכן יבחר לעצמו את הכינוי צ'אקי), משהו בין בובה רגילה, טמאגוצ'י וסירי, לפתע הופך לסיוט מוחלט ומכונת הריגה סדיסטית היא בגלל שהמתכנת במפעל הויטנאמי התעצבן על הבוס הרודן שלו והכניס לבובה המכנית פיצ'רים שליליים. רגע לפני שהיא נארזת ונשלחת לארה"ב, אותו עובד זוטר מסיר ממנה את כל העכבות דרך קודים ומאפשר לה לקלל ולהיות נקמנית.
בכל היקר לי, כמעט קמתי ויצאתי מהאולם בשלב הזה, עוד לפני כתוביות הפתיחה.

אני לא אומר שגלגול נשמות זה האלמנט התסריטאי המוצלח ביותר אי פעם, אבל לפחות יש בזה משהו מגניב. מתכנת מריר זה משהו כל כך אקראי ואומלל, שאני פשוט רתחתי, ופתחתי חשבון עם התסריט של טיילר ברטון סמית' כבר מנקודת האפס. זה הפך לי את חלקו הראשון של "משחק ילדים" למשהו שמאוד היה קשה לי לצלוח, וכמעט והרעיל את כל הבא אחריו.
בגלל הבחירה המכעיסה ההיא גם התחלתי לי לחפש את הסרט בקטנות וכמעט כל דבר גרם לי לנחירת בוז. למשל, אחד הרגעים הראשונים בסרט, כאשר קארן (אוברי פלאזה), אם יחידנית שזה עתה עברה לדירה חדשה, מפצירה בבנה היחיד אנדי (גבריאל בייטמן) לצאת לשחק בחוץ למרות שמדובר בלילה גשום והשכונה בה הם גרים נראית כמו מאורת קראק אחת ענקית. שום דבר לא הסתדר לי. לזה גם אפשר להוסיף את עיצוב הבובה, שמאוד קשה להתרגל אליה אחרי שאנחנו כבר מכירים ורגילים לזו המקורית. בקיצור, קל זה לא היה. אבל אז צ'אקי התחיל לרצוח אנשים.

אני באמת לא מצליח להיזכר בכזה מהפך קיצוני לחיוב שעברתי בסרט לאחרונה. בדרך כלל בסרטים זה מתחיל מבטיח אבל אז הולך ומתדרדר (הקולנוע הישראלי אלוף בזה), אבל במקרה של "משחק ילדים" החדש המהלך היה שונה לגמרי. אחרי שהזעם הראשוני החל להתפוגג, התחלתי לראות את מה שטוב בו. יש בו כמה מסצנות הרצח המוצלחות של השנים האחרונות, המשחק של פלאזה, בייטמן ובריאן טיילר הנרי ("אטלנטה", "אלמנות") ממש מצויין וכל רגע איתם הוא נהדר, וגם הקצב של הסרט, הדיבוב של מארק האמיל כצ'אקי, ההומור והעיצוב הכללי פייסו אותי לחלוטין. הסרט השכיל שלא לפחד מהמעריצים וללכת בזהירות בתלמים המוכרים, וככל שהוא המשיך הוא הצליח להפתיע ולהסעיר, להצחיק ואפילו להקפיץ פה ושם.

באמת שאסור לייצר ציפיות גדולות לסרט הזה. אין פה שום דבר שזועק קלאסיקה מיידית ואין ספק שרוב מה שקורה בו הוא די מטומטם, אבל הוא באמת מהנה, מספק את סחורת הזוועות והדם שאותה אנחנו מבקשים מסרטים כאלו, והוא בטח לא מבייש את המורשת. אני לא יודע אם זה הרימייק הכי טוב שיכול להיות ל"משחק ילדים" והלוואי שהוא כן היה לוחץ על דוושת הדלק קצת יותר לקראת הסוף והולך אפילו יותר רחוק בדרכו למימוש רוב הפוטנציאל, אבל אני לחלוטין מקטלג אותו כהפתעה נעימה ומשמחת. אני אפילו חושב שאתייצב בקלות לסרט ההמשך אם יגיע אחד.