"גברים בשחור: אינטרנשיונל", סקירה

לפני שאתייחס לסרט מהכותרת אני רוצה לחזור ולנסות להיזכר בסרטי "גברים בשחור" הקודמים. זה היה מזמן, מספיק מזמן כך שמה שנחקק לי הוא שיר הנושא המוצלח, כמה אנקדוטות קטנטנות (מלא סלבס הם חייזרים! אהההה! הפאג הזה מדבר רגע הוא גם חייזר זה מושלם תמיד חשדתי ביצורים הפחוסים האלה) והתחושה הכללית שהסרטים השאירו. אני לא זוכרת את פרטי העלילה שלהם. גם לא מי היו הנבלים, רק משהו עם המון סליים הרבה לפני שזה הפך למשהו מוזר שהנוער משתמש בו לריפוי ועיסוק. אני כן זוכרת דינמיקה שנונה וכימיה קלאסית בין דמות המנטור, הסוכן המבוגר מדי לשיט הזה בגילום טומי לי ג'ונס, לבין הגיבור הצעיר שמכניס אותנו לעולם החדש והמופלא יחד איתו, בגילום וויל סמית'. אני זוכרת שהיו בדיחות, בדיחות שעבדו. וזה כל מה שהיה חשוב בסרטים האלו כי הן קומדיות אקשן-מד"ב. הן מבדרות ועושות חשק ללבוש חליפות. מי צריך יותר?

והנה, סרט חדש לפנינו, רביעי במותג, "גברים בשחור: אינטרנשיונל" (Men in Black; Interntaional). וההצדקה לקיומו חוץ מהכנסות אפשריות לא לגמרי ברורה כי עבר די זמן, אבל בסדר, נניח שמדובר בשילוב של חשש מתסריטים מקוריים עם רצון לחזור למותג שגורם לקהל לצחוק ולחייך. את סמית' וג'ונס החליפו טסה תומפסון בתור הסוכנת M, וכריס המסוורת' בתור הסוכן H. כשחקני חיזוק יש לנו את אמה תומפסון שעושה איתנו חסד מלא כריזמה בעשר הדקות שלה על המסך כסוכנת הבכירה בסניף הניו יורקי, ליאם ניסן בתפקיד משרדי כבכיר בסניף הלונדוני ואת רייף ספאל כסוכן נוסף ומרובע שמתקנא בגישה ההוללת של H המהולל. עוד בונוס מגיע בצורת קולו של קומיל נאנג'יאני בתור חייזר קטן שאמור לספק אתנחתות אקסטרה קומיות.

ראינו את תומפסון והמסוורת' יחד ב"תור: ראגנארוק" וקצת ב"הנוקמים: סוף משחק" ואני די בטוחה שהדינמיקה ביניהם הייתה סבירה פלוס. ניסן הוכיח כישורי הומור יבש לצד כישורי האקשן שלו ב"מרדף קר". והמסוורת' כבר הציג כמה וכמה פעמים תצוגת משחק קומית מרהיבה. נאנג'יאני הוא קומיקאי. עם המרכיבים האלו לא כל כך חיוני שהעלילה תהיה מבריקה או מתוחכמת, זה בסדר אם היא תהיה צפויה כמו שהיא ב"גברים בשחור: אינטרנשיונל". הוא עדיין יכול היה להיות סרט טוב, אם התסריט של מאט הולוואי וארט מארקום ("איירון מן") והבימוי של אף גארי גריי ("מהיר ועצבני 8", "Straight Outta Compton") היה מספק מספיק מקומות לצחוק בהם, בדיאלוגים או בסיטואציות, והזדמנויות ליהנות מהחיבור בין שני הסוכנים השונים.

אבל משהו בסרט מקרטע, ולא מדובר באופנוע העל-חלל שהמסוורת' ותומפסון רוכבים עליו במדבר. הסצנה הזו הייתה בסדר. ואולי זו חלק מהבעיה, רוב הזמן הדינמיקה ביניהם היא לא יותר ולא פחות מבסדר. וכך גם כל מה שמתחולל לאורך הסרט. M אמורה להיות גאונה מתוחכמת שתעשה הכל כדי להצליח ולמצוא את ארגון הגברים בשחור על מנת לגרום להם לגייס אותה לשורותיהם. היא אמורה לשכנע אותנו שהיא טיפוס כמו השלישייה שמסייעת לסוכן מאלדר ב"תיקים באפלה", אחת מאלו שלא סתם רוצים להאמין, היא פרצה למחשבים של סוכנויות בדרגים גבוהים ויש לה הוכחות. הכישורים שלה כן מוצגים לנו, אבל רוב הזמן בעיקר מדברים עליהם. ברגע שהיא מתחילה לעבוד עם H בלונדון, אליה היא נשלחת לתקופת מבחן שתקבע אם תוכל להישאר כסוכנת מן המניין, התחכום שלה לא בא כמעט לידי ביטוי. להפך, היא עוברת כחסרת ביטחון וכמישהי שלא באמת יודעת הרבה כמו שחשבנו.

עם חוסר הביטחון של הדמות שלה אפשר להסתדר, בטח, היא בכל זאת הדג מחוץ למים שלנו בסרט. זה מלחיץ להתקבל על תנאי לחלום חייך, ואז לעבוד עם הסוכן הכי מעוטר ששיטות העבודה שלו כוללות אי אלו אזורים אפורים. אפשר היה אפילו למנף חששות כאלו כדי לייצר הזדהות. אבל הסרט לא הולך לשם. הדמות שלה זזה בין חוסר ביטחון לביטחון יתר, ו-M נשארת שטוחה עבורנו. בינתיים, הדמות של H לוקה בחסר מסיבות אחרות. אנחנו מבינים שהוא סוכן שרוכב על תהילת העבר הלא רחוק, אז הוא והסוכן הבכיר בגילום ניסן ניצחו חייזרים מסוכנים במיוחד, לגמרי לבד. מאז הוא עסוק יותר בהסתבכות רומנטית (עם רבקה פרגוסון), לשתות, לצאת למבצעים לא מאושרים, לשלוח את M לפלרטט עם חייזר דוחה בצורה סטריאוטיפית ולהתנהל כמו צעיר בלתי נסבל שנמצא באמצע חופשה מהקולג'. אי אפשר להבין אם אנחנו אמורים לרצות להוריד לו סטירה, לתת לו חיבוק כשהוא נראה קצת אבוד או לחשוד בו כי משהו משונה קורה בסוכנות בלונדון. חשדות ורבדים בדמות זה דבר טוב, אבל כאן הם לא מנוצלים כראוי ו-H נותר כדמות לא ברורה ולא אחידה.

הניגוד בין השניים לא מודגש ולא גדול מספיק, ובזמן שאפשר להעריך את העובדה שחסכו מאיתנו מתח רומנטי או מיני בוטה מדי, לא נתנו לנו מספיק פיתוח דמויות או התרחשויות שייצרו חיבור בלתי נשכח ביניהם. הסרט מוציא אותם לדילוגים בין כמה מדינות בגלל תסבוכת שכוללת סודות, פלישה וקונספירציה, אבל כל חילופי הנוף ברקע לא יעזרו אם השניים לא ירתקו אותנו. והם לא מצליחים לעשות את זה, התסריט פשוט לא מאפשר להם. יש בדיחות בסרט, לא מעט, ופה ושם אפשר להעלות חיוך, אבל לרוב הבדיחות הן בטעם קצת תפל ולפעמים קצת רע, כזה שהולך על קו דק וקרוב מדי לסקסיזם או גזענות. שחקני החיזוק לא מצליחים להרים את העניינים. ניסן נראה עייף והעובדה שלא עושים שימוש בו כשחקן של סרטי פעולה תמוה ומתסכל. והדמות של נאנג'יאני? היא מעוצבת בצורה חמודה אבל הבדיחות שלו מתאמצות וחוזרות על עצמן.

יש רגע אחד חסר עידון אך חביב בסרט בו הדמות של אמה תומפסון מסבירה ל-M למה לדעתה שם הארגון עדיין קשור לגברים בלבד. זה רגע קצת בוטה אבל אפקטיבי בו היא פחות או יותר אומרת שככה זה גברים, יש כאן איזה קושי לשחרר. בהתחשב בעובדה שיש מי שחושבים שהסרט הזה הוא "רימייק נשי" לסרטי "גברים בשחור", כולל אי אלו טרולים גבריריים זועפים בתגובות בעברית לטריילר, הבדיחה הזו נראית נחוצה למדיי. אני מניחה שעוד תלונות שמאשימות את הדמויות של הנשים בסרט כאלו שהרסו את המותג והרסו את הסרט והרסו לכולם את הכיף והחיים ימשיכו ויגיעו. אז בואו רק נבהיר משהו: אף דמות בסרט הזה לא כתובה טוב מספיק, ואף שחקן כמעט לא מקבל הזדמנות ראויה להציג את הכישורים הטובים שלו. יש ניואנסים של חיבה ומשיכה בין M ל-H, אבל הם לא מה שהורס את הסרט, זה משהו שעל פניו נראה די הגיוני בסך הכל, וממש לא מנסה להפוך את הסרט לקומדיה רומנטית. אלו כל שאר המרכיבים שלא עובדים, ומשאירים אותנו עם סרט שלא מצליח להיות תחייה של מותג קולנועי, אלא עובר כתוצר לוואי מפוספס וחיוור.