“רוקטמן", סקירה

-"תגידי, ראית 'רוקטמן' כבר?"
-"כן, אתמול."
-"והוא היה מצוין?"
-"פפפפחחחקקקקקקעעעאאאהההה, סליחה, אני לא רוצה לקלקל את החגיגה אבל תראי, תשמעי, הוא רק קצת יותר טוב מ'רפסודיה בוהמית'".
-"אוף אבל אני ממש מחכה לו, אני רוצה לראות משהו מהנה, ואני אוהבת את אלטון ג'ון."
-"אני מניחה שהוא יכול להיות מהנה. הנאמברים המוזיקליים עשויים היטב למרות שבחלקם זעתי באי נוחות. והכריזמה של טארון אג'רטון שמגלם את אלטון ממגנטת. לפעמים זה עוזר. הוא ורוב סטארק, סליחה, ריצ'רד מאדן שמגלם סוכן חלקלק ולוהט נורא יפים ביחד."
-"אז ללכת לראות אותו?"
-"מה אני אגיד לך, הם (דקסטר פלטשר, הבמאי שהשלים גם את "רפסודיה בוהמית" אחרי הפיטורים של בריאן סינגר, ולי הול התסריטאי, שכתב גם את 'בילי אליוט') ניסו לעשות סרט ביוגרפי על פרסונה מוזיקלית שיפרוץ את התבנית הקבועה והמשמימה. אבל הם לא הצליחו. מצד שני, 'רפסודיה בוהמית' זכה בכמה אוסקרים, אז אני כבר לא יודעת."

זה לא מהנה להיות זו שמורידה גשם על התהלוכה של חברים שבסך הכל רוצים ליהנות מסרט מבדר בקולנוע. יש סיכוי טוב שהחברה הזו כבר לא תשאל אותי מה דעתי על הסרט הבא שיתחשק לה לראות, ואני אבין אותה. למה שלא אניח ל"רוקטמן" (Rocketman), הביוגרפיה החצי-מדומיינת של סר אלטון ג'ון, עם מעורבות של האיש עצמו, ופשוט אתמקד בחלקים הטובים?

הסיבה העיקרית היא שהציפיות למשהו קצת שונה ומאתגר לא הגיעו משום מקום. הבטיחו לנו שהסרט הזה יהיה שונה. הוא היה אמור לגולל את סיפור גילוי הכישרון, עלייתו לגדולה, נפילתו למשהו הרסני (סמים, אלכוהול, סקס, דיכאון, הכל ביחד), ההתפכחות והחיפוש אחר גאולה – באופן מעניין יותר מזה שהתרגלנו לקבל. השמועות היו שזה לא אמור להיות סרט שמנסה להיות ריאליסטי או לעקוב אחרי הביוגרפיה של אלטון ג'ון מההתחלה ועד היום, לא. הוא אמור לדגום כמה אירועים מכוננים מתקופות שונות בחייו, לשלב אותם עם כמה שירים מכוננים שנכנסו לפנתיאון המוזיקה הפופולרית בצדק, ולייצר מיוזיקל של ממש, כזה שמתעלה מעל כל כרונולוגיה או לוגיקה ומתמקד בחוויה ובהילולה אחת גדולה.

אם זה באמת מה שהיינו מקבלים מהסרט, זה היה טוב. אפילו טוב מאוד. ובחמש הדקות הראשונות שלו יש תקווה שזה אכן עומד לקרות. אלטון ג'ון (טרון אגרטון, שבאמת עושה עבודה מופלאה גם כשהוא משחק, גם כשהוא רוקד וגם כשהוא שר) מבליח במעמקי מסדרון חשוך כשהוא מכונף ומקורנן בו זמנית, סוג של מלאך ושטן מגולמים בדמות אחת (ומזכיר שוט שכבר נכנס לפנתיאון בפרק האחרון של "משחקי הכס", בחיי). הוא נחוש, הוא עוטה משקפי שמש מופלאים כי אי אפשר אחרת, הוא מוגזם כמצופה וברור שעובר עליו משהו. ובגלל שעובר עליו משהו, אנחנו מקבלים נאמבר מוזיקלי. כזה שמשחק היטב עם צבעים עזים מול צבעי מציאות דהויים, מבלגן פנטזיה וזיכרון ומייצר סוג של דיאלוג ראשוני בין אלטון הפרסונה לאלטון האדם והילד שהיה. זה מסקרן.

חבל שרגעים ספורים אחרי שהנאמבר הראשון מסתיים, אנחנו נקלעים בחזרה לאותה תבנית מוכרת, והכל הולך ונהיה הרבה יותר צפוי, כרונולוגי ודי משעמם. במהלך הסרט נכיר את אלטון הילד לפני שהוא בכלל היה אלטון, ניחשף למערכות היחסים שלו עם בני משפחתו לטוב ולרע, ליכולות המוזיקליות שלו, למערכות היחסים שלו כמתבגר ואז כבחור צעיר, לגילוי המיניות והזהות, להזדמנות ולתהילה ואז לכל המשברים שמתאימים לכל פרק זמן בחיים בתיבול הופעות ומלודרמה וכן הלאה. 

כל זמן מה יש שבירה של הנרטיב עם עוד שיר שמנסה להתעלות מעל המציאות ולהיכנס לנבכי נפשו של הזמר הגאון כמעט בעל כורחו, החייכני אך המיוסר. ויש פה ושם שירים שהביצועים שלהם עובדים היטב ומנסים לעשות מהלכים מקוריים, או לפחות להמשיך ולקדם את העלילה בזמן שהספקטקל מתרחש ולא לקטוע אותה, כמו שניתח יפה אור את הגדולה של מיוזיקל כמו "שיקגו". בקטעים האלו הסרט כמעט שובר, לרגע, את החוקיות המעייפת בתוכה הוא פועל. אבל לרוב זה לא מספיק, ולא יעזרו כל הנצנצים, חילופי התלבושות ודמויות המשנה הטובות (למשל ג'יימי בל שמגלם את ברני, השותף לכתיבה של אלטון ג'ון לאורך כל כך הרבה עשורים) בעולם. "רוקטמן" לא מעז לצאת מהגבולות שסרטי מוזיקה ביוגרפיים מדשדשים בהם בדרך כלל, ולא מצליח לפצות לא בעזרת מבנה של מיוזיקל, ולא בעזרת תסריט או פיתוח דמויות.

בכל תפנית עלילתית אפשר לצפות איך הדמויות בסרט יגיבו, כי הן נותרות כקלישאות שטוחות. אף מערכת יחסים לא זוכה לפיתוח ראוי, וחבל כי זו של אלטון וברני למשל – מאוד מעניינת ונוגעת ללב. יש בסרט נגיעה אירונית קטנטנה שמנסה להציב את הדמות של אלטון המפוכח, שמכיר את עצמו, מול אלטונים שונים מפעם, אבל כל רגע של מודעות עצמית חריפה נגדע לטובת עוד אמירה של משפט שכמו נלקח מספר הדרכה עצמית לחיים מלאי התכוונות ואושר פנימי.
כל המקומות בהם הסיפור היה יכול להיות מקורי או מרענן נדחקים הצידה לטובת אמירות רוויות קיטש ומחוות של מניפולציות רגשיות כל כך מוכרות שזה מתיש, ולפעמים קצת מביך. והרי סביר מאוד להניח שפרדי מרקורי עליו השלום ואלטון ג'ון שייבדל לחיים ארוכים לא חולקים את אותה אישיות. הם כנראה אנשים שונים, עם סיפורי חיים שונים ולו במידת מה. אבל איכשהו, "רוקטמן" עובר בדיוק כאותו סיפור שמוצג לנו ב"רפסודיה בוהמית", ברמה כזו שאפשר לתהות אם לא מדובר בדיוק באותו סט לטירת הסלב המפוארת והעצובה, ובאותן סצנות פחות או יותר שמציגות נבל גיי פלקטי שיוביל את הגיבור להמון סקס (הו לא, רק לא זה) וממנו לעוד כל מיני מהלכים איומים ועגומים, כמובן.

אבל לא הכל רע. "רוקטמן" צפוי, ארוך, מגלומני להפליא לפרקים ומטרחן, אבל כן עושה חשק לשמוע את אלטון ג'ון, על כל היהירות שבו. ברגעים ספורים העשייה הקולנועית מספקת ספקטקל נעים לעיניים, גם אם ברגעים האחרים הוא קצת צורם. הסרט בכל זאת מנסה להתרחק, ולו בצעד אחד, מהמבנה הנרטיבי הטיפוסי על אנשים מפורסמים מאוד שעושים מוזיקה. הוא עדיין נופל לאותן מוסכמות, ואם תרצו לראות מאמר וידאו שמנתח את התבנית הזו ויהרוס לכם את תת-הז'אנר לנצח אני ממליצה בחום על זה של פטריק ה. וויליאמס.

הוא מזכיר למה עד היום הסרטים שהכי מהנה לצפות בהם הם בדרך כלל פארודיות על הז'אנר כמו "ספיינל טאפ" ו"הולך חזק: סיפורו של דיואי קוקס", שחושפים את החולשות של המבנה החוזר על עצמו. אולי מדובר במאמץ סיזיפי, במיוחד כשהסרטים שמתיישרים לפי התבנית ממשיכים לעשות קופה נאה, אבל בואו נשמור על אופטימיות זהירה. משהו קטנטן זז עם "רוקטמן", ואולי, אם זה ימשיך כך, עוד חמישה סרטים ביוגרפיים מוזיקליים פחות או יותר נקבל סרט מעניין באמת.