"אהבה, מוות ורובוטים", סקירה

אתחיל בהתייחסות לפיל שבסקירה: אנחנו מסקרים סרטים – ונטפליקס מציגים את "אהבה, מוות ורובוטים" (Love, Death & Robots) כסדרה. אבל בזמן שהיו חריגות פה ושם בסריטה לגבי סיקור סדרות בעבר, המקרה הזה הוא חד משמעית אסופה של סרטים קצרים. האנתולוגיה שהפיקו דיוויד פינצ'ר וטים מילר (הבמאי של "דדפול") יחד עם ג'ניפר מילר וג'ושואה דונן כוללת 18 יצירות שונות, כולן למעט שתיים מבוססות על סיפורים קצרים של סופרי וסופרות מד"ב, ורובן ככולן עומדות בפני עצמן.
הסרטים הקצרים כן חולקים תמות משותפות – מעבר ליסוד המד"בי שיש כמעט בכולם (למעט כמה שהיסוד שלהם פנטסטי יותר), הם מכילים כמעט תמיד היבט מסכן חיים או התייחסות לפטאליות כלשהי, וכמעט את כולם אפשר לקרוא כמחווה עדכנית לנרטיבים מהמגזין שהוביל לסרט "Heavy Metal".

פינצ'ר ומילר תכננו לעשות עיבוד מחודש ל-"Heavy Metal" מ-1981 שביים ג'רלד פוטרטון, ובסופו של דבר יצרו את "אהבה, מוות ורובוטים" שמקבל יחס של פרשנות מחודשת או גרסה עדכנית לאותן תמות. "Heavy Metal" ראוי לדיון משלו, אבל אציין בקצרה שמדובר בסרט אנימציה עליו עבדו אולפנים שונים, שכולל כמה תת-סיפורים מיוצרים שונים שמתחברים יחד – וההשפעות שלו ניכרות על יצירות עד היום בקולנוע ובטלוויזיה. המד"ב שלו כולל הרבה אלימות מדממת, אקשן וסקס שבא לידי ביטוי בייצוגים של נשים ערומות והרבה מאוד שדיים.

מהבחינה הזו, גם ב"אהבה, מוות ורובוטים" יש את אותם אלמנטים, רק שההפרדה ברורה הרבה יותר ומדובר באסופה של יצירות שלא מנסות להתחבר לסיפור אחד. כן מהנה לצפות בסרטים ברצף – אישית לקחו לי שתי צפיות כדי לסיים את כל 18 הסגמנטים, כשמה שגרם לי לחלק את הצפייה לשתיים הייתה אך ורק עייפות. כולם נוצרו באנימציה מאולפנים שונים וממדינות שונות. בזמן שאפשר לעשות דירוגים שונים לפי טעם אישי ולפי קריטריונים שונים על רמתם של הנרטיבים עצמם, האנימציה נעה בין טובה מאוד, למרשימה לעוצרת נשימה עד רמת ה-Uncanny Valley.

האנתולוגיה מספקת מנה מגוונת ומרוכזת של מד"ב ונגיעות פנטזיה בסגנונות ובטונים שונים. היא רלוונטית גם למי שהז'אנר קרוב ללבו או לבה, וגם יכולה לספק שער כניסה קל ותמציתי למי שמעולם לא הבין על מה ההתלהבות. למרות שהיא לא מושלמת ויש בחלק מהסרטים בעיה שתכף אגע בה, בסך הכל היא מתעלה על האתגר הכי גדול של יצירות אנתולוגיה בעיניי. ציינתי שיש הבדל ברמה בין חלק מהסרטים. חלקם נחווים יותר כגימיק או בדיחה חביבה או שחורה ופחות כסרט "שלם" מבחינה נרטיבית. אבל כמעט כולם היו לכל הפחות מעניינים או מהנים לצפייה. יותר מפעם אחת סיימתי צפייה בסרט בתחושה שקיבלתי הצצה לעולם שלם שהייתי שמחה לבלות בחברתו עוד זמן כסרט באורך מלא, כסדרה או כמשחק וידאו.

אחד הדברים שמאוד בלטו לטובה בסרטים הטובים במיוחד שבחבורה הוא ביסוס מהיר ומדויק של דמויות, עולם ונרטיב – כמיטב המסורת של הסיפור הקצר. אני לא קוראת מומחית של ספרות מד"ב, אבל כן יצא לי לקרוא חלק מהקלאסיקות וכמה יצירות עדכניות יותר, לצד אסופה קלאסית של סיפורים קצרים. ובסרטים קצרים, כמו בסיפורים קצרים, כל מילה וכל מחווה חשובה – בגלל שאנחנו קצרים בזמן. יש רגעים בודדים שאפשר להקדיש לביסוס תכונות בולטות של דמות, סיטואציה וקונפליקט, ומהר מאוד צריך להצליח לגרום לנו כצופים/קוראים לחוש כלפיה משהו, להסתקרן ולהיסחף לתוך היצירה. הטריק הוא להצליח לעשות את כל זה בלי להיות בוטים מדי, וכאן זה לרוב מצליח.  

יכול להיות שתרגישו במהלך הצפייה שחלק מהאלמנטים והעולמות מוכרים לכם מיצירות אחרות. רובוטים מצחיקים שנשמעים יותר אנושיים מאנושות שחוסלה, בני אדם שמתחברים באופן פיזי או מנטאלי לרובוטים או יצורים חיים כדי להילחם במפלצות אחרות אה-לה גאנדם, מפלצות מוכרות או חדשות שנראה שהגיעו מן השאול בזמן שהעולם גם ככה במלחמה, משימות שגרתיות בחלל שמשתבשות באופן נורא ואיום ועוד ועוד. יש כאן הסתמכות על מוסכמות הז'אנר שמסייעות לבסס עולם ולספר סיפור אמין בזריזות ובאפקטיביות. מדובר בהישענות על יסודות טובים, לא בחיקוי או שעתוק.

עוד נקודה שקשורה לכך היא חומרי המקור. כמעט את כל התסריטים כתב פיליפ ג'לטי ("דוח אירופה"), והם מבוססים על סיפורים קצרים של סופרי וסופרות מד"ב, חלקם מוכרים ומוערכים מאוד כמו ג'ון סקאלזי, ש-3 סרטים מהמבדרים והאנקדוטליים יותר שבחבורה מבוססים על סיפורים שלו: הסרט על שלושת הרובוטים שיוצאים לסיור, הסרט על השתלטות היוגורט על העולם והסרט שעובר יותר כסרטון הדרכה לשימוש באפליקציה למציאות חלופית. גם אלסטייר ריינולדס קיבל עיבוד לשני סיפורים שלו: "Beyond the Aquila Rift" ו-"Zima Bleu". הסיפורים עליהם מבוססים הסרטים זמינים בחלקם הגדול לקריאה אונליין, אפשר לקרוא עוד קצת עליהם ולמצוא לינקים חוקיים בכתבה הזו של The Verge. בכתבה יש גם התייחסויות של חלק מהסופרים לעיבודים, והם נשמעים מרוצים מאוד, ומציינים שהסרטים נותרו נאמנים היטב למקור.

מתוך 18 הסרטים אלו השניים שלא מבוססים על סיפורים קצרים: הסרט "Witness" שעורר התלהבות אדירה ואותי אישית פחות סחף, כי הוא נתפס אצלי יותר כגימיק מרשים ופחות כנרטיב, ו"Blind Spot" שנראה כמו סצנת פתיחה בסדרת מד"ב רוויית אקשן והומור. טים מילר ביים בעצמו סרט מבדר אחד – "Ice Age" בו זוג (טופר גרייס ומרי אליזבת' ווינסטד) מגלה התרחשות מעניינת במקרר בדירתו החדשה. ומבין כולם רק שניים מבוססים על סיפורים של סופרות מד"ב, למרות שיש לא מעט יוצרות מוערכות, ראויות וזוכות פרסים בז'אנר היום: "Helping Hand" שכתבה קלודין גריגס ועושה ל"כוח משיכה" גרסה מקוצרת ונהדרת, ו"Sucker of Souls" של קירסטן קרוס שמטפלת בדרקולה עם הרבה אקשן ופיצוצים.

וזה מה שמביא אותי לבעיה העיקרית באנתולוגיה. אותו ריבוי של איברי גוף נשיים כקישוט או ספקטקל מרענן באמצע עלילת מדע בדיוני שהיה לגיטימי והוא חלק מה-DNA של "Heavy Metal", הוא כיום מיושן, לרוב מיותר וקצת לא נעים. כן יש פה ושם גם עירום גברי, אבל בחלק מהסרטים יש יותר מדי דמויות של נשים בתפקידים מסורתיים שעוברים בעיניי כטרחניים ואפילו עצלים היום. יש אי אלו נשים בתפקידים ראשיים, כן, ובחלקם הבולט כמו "Helping Hand" ו-"Lucky Nr 13" הנשיות שלהן היא אפילו לא הנושא העיקרי או היחיד בו הסרט מטפל. בשני אלו הן פשוט בני אדם, דמויות ראשיות שהן גם נשים, לצד תכונות נוספות שיש להן. וזה נהדר.

יש עוד כמה סרטים בהם יש נשים בתפקידים מרכזיים כמו "Good Hunting" ו-"Sonnies Edge", שמתעסקים באופן יותר, בוטה נקרא לזה, בסוגיות של יחסי כוחות בין גברים לנשים ומגדר. ברוב יתר הסרטים, הדמויות הנשיות הן תפאורה או דמויות משנה שנמצאות שם כדי לכוון אותנו לחזות בגיבור גברי שמציל את היום או עובר תהליך מעניין, או קורבנות, או פתייניות שנמצאות כאן כדי לבלבל את הגיבור. צריך לעשות אי אלו הנחות כדי ליהנות בצורה מלאה מהאנתולוגיה, ואני מאוד מקווה שתהיה עוד אחת, ושהבאה תהיה יותר מאוזנת מהבחינה הזו.

למרות זאת, "אהבה, מוות ורובוטים" מקבלת המלצת צפייה חמה מאוד. יש בתמהיל של הסרטים האלו יחד משהו מרענן, מהנה ומערבב במידה טונים קודרים, מלהיבים, מעוררי מחשבה, מצחיקים ולרגעים אפילו מרגשים. ואפרופו תמהיל, מתברר שהפעם נטפליקס עושים ניסוי A/B ומספקים 4 גרסאות שונות של סדר הצפייה של הסרטים למנויים שונים, כדי לבחון השפעה על אופן הצפייה. אישית הסרט הראשון שצפיתי בו היה "Sonnie's Edge" הקודר אך המסקרן. הוא נותן תמצית יפה של כל האנתולוגיה: קצת יותר מדי עיסוק בשדיים, אקשן, מתח וסיפור ודמויות מעניינות שמשאירות טעם לעוד. הרגשתי שאני מבינה מיד למה אני נכנסת, והייתי מוכנה לצפות בעוד ועוד. אבל יש מי שהתחילו את הצפייה עם "Beyond the Aquilla Rift" בעל הטון השונה (ולא אוסיף עוד פרטים עליו, פשוט תצפו בו), שאישית היה הרבה יותר כבד לדעתי. אני תוהה אם שער כניסה כזה או אחר משנה את חוויית הצפייה הכוללת ברצף של סרטים שונים. אם תרצו לספר בתגובות – אני יותר מאשמח.

ולקינוח: זה קשה, אבל הנה 6 הסרטים שנשארו איתי (לא הצלחתי לצמצם יותר). אין חשיבות לסדר:
Suits
When The Yogurt Took Over
Beyond the Aquila Rift
Helping Hand
Lucky 13
Zima Blue