• פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • סרטים חדשים: ״האירי״ של מרטין סקורסזה
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019

פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2019: מדריך מקוצר וסקירות על ״לשחות או לא להיות״, ״המעבר לאהבה״, ו״על המשמר״

15 במרץ 2019 מאת אורון שמיר

אתמול נפתח פסטיבל הקולנוע הצרפתי בפעם ה-16, אירוע שכבר שנים תופס את המשבצת של אמצע חודש מרץ ונמשך עד סופו. לא להתבלבל עם פסטיבל הקולנוע הפרנקופוני שהתקיים מוקדם יותר החודש, או עם פסטיבל ״או לה לה!״ המוקדש בלעדית לקומדיות מארץ הבאגט והבארט. הפסטיבל לקולנוע צרפתי הוא הוותיק יותר ומבלי להעליב גם בדרך כלל היוקרתי יותר מבחינת ההיצע שלו, שבפעמים קודמות בהחלט הכיל את הקרם דה לה קרם של כל שנתון.  מנהלת הפסטיבל קרולין בונה מעדן סינמה חתומה על התוכניה יחד עם הנספחת האודיוויזואלית של המכון הצרפתי בישראל סטפני רבורדין, בדגש על גיוון – כרבע מן ההיצע השנתי בויים בידי נשים, רבע מן הסרטים הם קלאסיקות וכן הלאה איזונים בין הצלחות קופתיות בצרפת לבין סרטים אמנותיים יותר. הפסטיבל מתפרש על פני ערים ומוסדות רבים, החל מהסינמטקים של תל-אביב, ירושלים, חיפה, חולון, הרצליה, שדרות וכן הקרנות בסביון, אשדוד ונתניה. מאז 2012 אנחנו מקפידים בסריטה לסקר את הפסטיבל במהלכו או לפחות להביט בעיון בתוכניה בראשיתו, אז נתחיל באזכור קצר של כל הסרטים ונמשיך לטקסטים מעט מורחבים יותר לאלה שהספקנו לראות מבעוד מועד.

מיני-מדריך לסרטי הפסטיבל

סרט הפתיחה יהיה ״לשחות או לא להיות״ (Sink or Swim / Le Grand Bain) של ז׳יל ללוש, שהחל את דרכו בפסטיבל קאן ואפשר יהיה לקרוא את דעתו של עופר אודותיו בהמשך, כמו גם על שני סרטים שראיתי אני. ללוש יהיה אורח הפסטיבל ולכבודו יוקרנו שני סרטים אותם לא ביים אבל בהם הוא מככב: ״שקרים לבנים קטנים״ מתחילת העשור, ו״בידיים טובות״ (Pupille) הטרי למדי, מאת הבמאית ז׳אן הרי, בו מגלם ללוש אחת מכמה דמויות שמנסות לעזור לתינוק בן-יומו למצוא את דרכו במערכת הרווחה הצרפתית. סרט הנעילה של הפסטיבל הוא בעל שם דומה אז שימו לב – יהיה זה ״זה בידיים שלך״ (Au Bout Des Doigts) של לודוויק ברנאר, עוזר במאי בסרטים של לוק בסון ואחרים. את התפקיד הראשי מגלם ז'ול בן שטרית כצעיר שמסתבך בפלילים אבל ניצל מכליאה בזכות היותו עילוי מוזיקלי על הפסנתר, אותו לוקחים תחת חסותם למבר ווילסון וקריסטין סקוט תומאס.

סרטים שכבר הזכרנו בבלוג בהזדמנויות שונות הם שניים. האחד הוא ״הגבר הנאמן״ (L'homme fidèle) בבימויו ובכיכובו של לואי גארל, שחולק את המסך עם זוגתו לטיסיה קרטה וכן עם לילי-רוז דפ, בת להורים מפורסמים בעצמה. הסרט היה חלק מפסטיבל סרטים בערבה ועלילתו מספרת על גבר ואישה שנפגשים שנים לאחר הפרידה בהלווית האדם שפירק את הזוגיות שלהם, מה שאולי נותן להם פתח לדף חדש אבל גם למכשולים חדשים. הסרט הנוסף שכבר נידון כאן בעבר הוא ״מלחמה״ (En Guerre) של הבמאי סטפן בריזה, השב לשתף פעולה עם השחקן ונסן לנדון כפי שהיה בסרטם ״ערכו של אדם״. גם הסרט החדש הוא דרמה חברתית ריאליסטית, הפעם מחאת עובדי מפעל שאמור להיסגר. הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה, שם כתב עליו אור, אז אפשר לקרוא עליו יותר בהרחבה.

וגם: ״קלייר דרלינג״ (La dernière folie de Claire Darling), או ״השגעון האחרון של קלייר דרלינג״ אם לתרגם את השם הצרפתי במלואו, מציב את קתרין דנב בתפקיד הראשי כאישה המתגוררת בכפר קטן ומתעוררת בוקר אחד משוכנעת שזהו יומה האחרון. היא מבקשת להזדרז ולהיפטר מכל רכושה, מה שלוכד את תשומת ליבה של בתה (קירה מסטרויאני), בסרטה של ז׳ולי ברטוצ׳לי. ״אמנדה״ (Amanda) של הבמאי מיכאל הרס מתמקד בבחור צעיר שמוצא עצמו אחראי לאחייניתו בת ה-7 לאחר שאמה הולכת לעולמה במפתיע. ונסן לקוסט, איזור מולטריה, וסטייסי מרטין מככבים בסרט שמגיע אלינו מפסטיבל ונציה האחרון. ״לולה ואחיה״ (Lola et ses frères) מביא את סיפורם של אחות ושני אחים, שלושה שהם בלתי נפרדים אבל כה שונים זה מזה, בגילומם של לודווין סנייה, חוזה גרסיה וז׳אן-פול רוב שגם ביים.

״צילום משפחתי״ (Photo de famille) עוסק גם הוא בשלושה אחים לא צעירים, הפעם שתי אחיות ואח, אלא שהם לא ממש בקשר וכל אחד שרוי במצוקות שלו מאז שהוריהם נפרדו. אלא שבלוויה של סבם עולה השאלה מה יעלה בגורל סבת המשפחה והשלושה יושבים לדבר. ונסה פאראדי, קמי קוטין ופייר דלדונשן מאיישים את התפקידים הראשיים, ססיליה רואו כתבה וביימה. ״דרך האש״ (Sauver ou périr) של פרדריק טייה הולך לכיוון קצת אחר מרוב התקצירים עד כה, שכן הוא מתמקד בלוחם אש (פייר ניני) שמצפה לתאומים יחד עם זוגתו (אנייס דמוסטייה), אבל חוזר הביתה מאחת המשימות חרוך ומצולק בפניו וצריך להתחיל שיקום פיזי ונפשי מן התקרית. או בקיצור, ניני החתיך ינסה להזכיר שהוא גם שחקן טוב ולא רק פנים יפות. התמונה בתחילת חלק זה של הפוסט לקוחה מתוך הסרט, ובכלל תודה ליח״צ על כל התמונות.

את הקלאסיקות נדמה שאין צורך להציג, מה גם שעופר כבר עשה זאת בפוסט המלצות הסינמטקים שלו. אבל אעשה זאת בכל זאת כי הן לא רק חלק מן התוכניה אלא גם ההימורים הכי בטוחים בה. ״מטריות שרבורג״ (Les Parapluies de Cherbourg) הקסום של הבמאי ז'אק דמי, יוקרן לזכרו של המלחין מישל לגרנד שהלך לעולמו לא מזמן והיה חלק אקוטי במחזמר שכל שורה בו מושרת. לא עניין של מה בכך ב-1964 או בכלל, והזדמנות לראות את קתרין דנב שהוזכרה לעיל לפני 55 שנה. ״פריז שייכת לנו״ (Paris nous appartient) של ז׳אק ריווט מגיע בערך מאותה תקופה, כשנתיים לפני, ומעניק הבטחה לגבי סגנונו הקולנועי הייחודי של הבמאי כבר ביצירת הביכורים שלו, על בוהמה פריזאית חובבת קונספירציות. הוותיק מבין הסרטים הוא מודל 1937, וזהו ״פפה לה מוקו״ (Pepe Le Moko) של ז'וליאן דוביבייה, בכיכובו של ז׳אן גאבן כדמות מן הכותרת, גנגסטר כריזמטי מפריז המסתתר מאימת החוק באלג׳יר ומתאהב בפילגש של תייר. ״חגיגה במאי״ (Milou En Mai) של לואי מאל הוא המאוחר מבין הסרטים מבחינת תאריך היציאה, 1990, אבל מתרחש בשנות ה-60 וליתר דיוק על רקע ארועי מהפכת הסטודנטים של מאי 1968. הסיפור עצמו עוסק במשפחה שאמורה לקבור את דמות האם אבל נתקלת בקשיים ושביתות למיניהן, שכן מדובר בקומדיה. גם כאן מישל לגרנד מעורב בפסקול.

לשחות או לא להיות
Sink or Swim / Le Grand Bain

גם בלי קשר להיותו של הבמאי ז'יל ללוש (כפי שנכתב כבר, הוא מוכר יותר כשחקן) אורח הכבוד של הפסטיבל, סרטו החדש מתאים להיות סרט הפתיחה, שכן הוא מתקבל על הדעת כמעט בכל דרך אפשרית. הסרט הוא דרמה קומית שלא מעליבה ממש אף אחד וכשהיא גולשת לגסויות זה במינון חינני. האמירה שפותחת ומסיימת את הסרט בנאלית וצפויה אך היא עשויה במה שנראה כמו קריצה למדיום הקולונעי עצמו, ובאמצע יש גם דיון ב"משבר הגבריות" בעידן העכשווי דרך שורה ארוכה של דמויות. הסרט, שגם צפוי לצאת להקרנות מסחריות בארץ בקרוב, עובד רוב הזמן על רוב הקהל וגם החסרונות שלו, בהם עוד אגע, אינם כאלו אשר צפויים לגרום לחוסר נחת או סבל של ממש.

הסרט נפתח בפרולוג המציג דימויים הקשורים לנשיות כקשורים לעיגול ומול דימויי גבריות הקשורים לריבוע ובמשחק הרכבה לילדים בו מובהר כי לא ניתן להכניס עיגול לתוך חור מרובע ולהיפך. אם זה נראה לכם כדרך לא נכונה לדבר על ההבדלים בין ספורט גברי לספורט נשי – בסופו של דבר הסרט יגיע לאותה מסקנה. יש משהו מעצבן בכך שאחרי ״כמו הבנים״ שהוקרן בפסטיבל "או לה לה" (השלוחה הקומית של הפסטיבל הצרפתי המתרחש כעת), יש יחס קומי בעיסוק בענף ספורט המזוהה עם המגדר השני – נשים בכדורגל בסרט ההוא, גברים העוסקים בשחייה צורנית בסרט הנוכחי. אולם לזכות סרטו של ללוש יש לומר כי הוא לרגע לא משתמש בכך שהגיבורים שלו הם גברים בגיל מבוגר מדי לספורט מקצועני העוסקים בספורט המזוהה עם עדינות ונשיות (אחד מן הענפים הבודדים אשר רק נשים מתחרות בו באולימפיאדה) כמוצא לבדיחות – יש בסרט אנשים המבקרים את העיסוק של גיבורי הסרט, אולם ללוש לועג דווקא להם.

מי שנראה תחילה כגיבור הוא ברטרנד (מתייה אמרליק), גבר בורגני, אב לשני ילדים מתבגרים נשוי באושר ומובטל מזה שנתיים, מה שגורם לו לדיכאון. הוא מוצא מפלט דרך מודעה בבריכה בה בתו מתאמנת בשחייה ומצטרף לקבוצת שחייה צורנית חובבנית. כאשר הוא מצטרף, הסרט הופך להיות מסרט על גיבור אחד לסרט אנסמבל, בעוד רוב חברי הקבוצה זוכים לעלילה משלהם, הכוללת משבר אמצע החיים מסוג זה או אחר. קו העלילה החלש יותר בעיניי עוסק בלורן (גיום קאנה) המנהיג הקולני של הקבוצה, מנהל במכרה ואב כושל המצוי בנישואין לא יציבים. הדמות המוצלחת ביותר ללא ספק היא הגבר העדין וחסר הביטחון בחבורה, טיירי, ואין פלא שמבין 10 המועמדויות של הסרט לפרס הסזאר, השחקן המגלם אותו, פיליפ קתרין, הוא היחיד שיצא עם פסלון. הדבר הכי חמור שיש לומר בגנות הסרט היא שהדמות שזוכה לפיתוח הדל ביותר הוא החבר האפריקאי בקבוצת השחייה, אשר לא זוכה לסצנות דרמטיות ומדי פעם מדבר בשפה שהדמויות מבינות והקהל לא – ייצוג שמרגיש אנכרוניסטי בימינו.

ברגעיו הטובים ביותר של הסרט, קבוצת השחייה הצורנית הופכת לקבוצת תמיכה של גברים שכל אחד מהם מרגיש שפספס משהו בחייו ומוצא את הנתיב בחזרה לשלמות עם גופו ומגדרו דווקא דרך ענף ספורט הנחשב לנשי. יש לציין כי את הקבוצה מאמנת אישה שהייתה בעבר ספורטאית מצטיינת (ורג'יני אפירה) ומאז לא ממש מצאה את עצמה וגם אינה מצליחה להיות מאמנת קשוחה כפי שהיא רוצה. היא זוכה גם היא למספר קווי עלילה דרמטיים, אחד מהם מציג יחסים עם שותפה לשעבר (לילה בקטי, הקשוחה יותר) שהפכו מחברות ליריבות, אחר מציג אותה כסטוקרית העוקבת אחרי גבר נשוי בו היא מאוהבת בצורה נואשת, שזו דרך קצת בעייתית לשים את האישה בסרט במצב דרמטי אשר מזוהה לרוב עם גבריות בעייתית. למרות הגסות, הסרט יוצא מנקודת מוצא זו לכמה סצנות אמינות, המשולבות ברגעים בהם האמינות תופסת מקום משני לבידור, כמו גם קו העלילה הראשי של הסרט בו ערב אחד קבוצת החובבים פשוט רושמת את עצמה לאליפות העולם בתור נבחרת צרפת. כאילו אין בעולם איגוד שחייה צרפתי שירצה להיות מעורב, או מבחן מקדים כלשהו. אף כי לא מדובר בספורט אולימפי, זהו עדיין ספורט מקצועי והסרט גם מראה כי גברים מסוגלים להגיע בו לרמה מרהיבה.

ללוש מתגלה כבמאי שחקנים טוב ונותן לדמויות רבות לבוא לידי ביטוי, אך בכך טמונה גם בעיה מסיומת ביצירה – יש בסרט הרבה מאוד דמויות, לא כולן קשורות ישירות לנבחרת השחייה. במשך שעתיים ארוכות, השלד העלילתי הולך לא פעם לאיבוד בעלילות משנה לא מובנות או סיקוונסים שניתן היה בהחלט להסתדר בלעדיהם. הרעיון בסרט הוא שכל משבר אמצע החיים יקרין על המשברים אחרים וכך התגברות על אתגר או חידוש קשר עם בני משפחה ייתן תמונת מראה לקו עלילה אחר, אבל התוצאה היא הרבה מערכת יחסים המרגישות קטועות, או שינויים אשר אינם מנומקים היטב בתסריט. למרות החסרונות הללו, מדובר כאמור בסרט פתיחה טיפוסי: אין בו גדולה או תעוזה, אבל הוא מסוגל לענג חלקים גדולים מן הקהל. אולי דווקא בגלל הדברים המעט מיושנים שיש בו, ללוש ייצר סרט שמבטא משבר שהוא עכשווי מאוד, אבל הוא עושה זאת באופן שמרגיש נוסטלגי.

המעבר לאהבה
L'amour flou

את הכותרת הצרפתית של הסרט הזה אפשר לתרגם בתור ״אהבה מטושטשת״ בעוד זו שנבחרה בעברית מרמזת על מעבר דירה בשילוב עם אהבה. ביחד מתקבלת תמונה מלאה על הסרט, שעוסק בזוג פלוס שניים המעוניין להיפרד אך מבלי לצלק את הצאצאים. הפתרון: מעבר אל שתי דירות נפרדות שמחוברות יחד דרך חדר הילדים, כמה מוזר ככה פשוט. פיליפ (פיליפ ריבו) שמח על השינוי כי הדבר מאפשר לו לרדוף אחר צעירות בעודו רכוב על סקייטבורד, למרות שהוא כבר בן 53, וגם לצאת לטיולים ארוכים עם כלבת הבאסט-האונד שלו (״כמו הכלב של קולומבו״ לדבריו). רומן (רומן בורנג'ה) שמחה גם היא על שמתאפשר לה לחפש פורקנים מיניים, בזמן שהשניים לא מפסיקים להיות גם הורים עסוקים. במהלך הסרט נפגוש את המשפחות והחברים, כולם מגרדים את הראש מול הסידור החדש של הזוג, וכמובן גם מאהבים פוטנציאליים, שזה בערך כל מי שעובר ברחוב ולא, לא תגררו אותי לבדיחות על הצרפתים המכורים לאהבה ומוכנים לה תמיד.

קשה להגדיר את הסרט מבחינה ז׳אנרית, כי הוא רק נשמע כמו קומדיה רומנטית. בהחלט יש בו ניסיון לקחת את החיים בקלילות ולכן הצד הדרמטי מובלע, אבל אין פה שום רומנטיקה, מה שמוצהר מספר פעמים בטקסט. נקרא לזה קומדיית יחסים, כי ״קומדיית סקס״ נשמע קצת זול. על אף שהדבר הראשון שרואים בסרט הוא ציץ, ועוד לפני שתסתיים חצי השעה הראשונה פיליפ יכניס אל מיטתו צעירה שגילה הוא חצי משלו, בעוד רומן תתייחד עם הדילדו שלה. לא הצרפתים הם שייבהלו מסקס או מעירום בגילאי 45-50, אם כבר זה נראה קצת כאילו השחקנים משוויצים בגופם המבוגר. הדבר מסיט מן הדגש על ההורות, מה גם שבסרט אמנם מדברים המון על שני הילדים של הזוג, אבל כמעט ולא רואים אותם. גם לא בסצנה שבה אומרים להם לילה טוב או צועקים עליהם לבוא לאכול, כלומר אין אפילו ריאקשן-שוט או תגובה מילולית אוף סקרין. בעודי תוהה על הגבלת שעות העבודה לשחקנים צעירים בצרפת שאולי מנעה מהילדודס זמן מסך, הגיעו כותרות הסיום ועימם בשורה שספק מבהירה הכל וספק הופכת את הסרט למעניין או תמוה יותר, לבחירתכם ולבחירתכן.

אז מתברר כי הזוג בתפקיד הראשי הם גם היוצרים של הסרט, שמבוסס על סיפור חייהם. אפילו הילדים הם שלהם במציאות, כך שלא הייתה להם בעיה להביא אותם לסט לעוד ימי צילום (או שבעצם דווקא כן?). בכל מקרה, בעיניי זה הפך את הבחירה להמעיט בצילום הילדים והיכללותם הפיזית בסרט למשונה, ממש כפי שאין לבוא בטענות לשחקנים שנפלו קורבן לתפיסות מיושנות לפיהן הגבר מוצא פרטנרית חלופית בקלות והאישה מתקשה – כך כתבו וביימו זאת השחקנים עצמם. כן אפשר לבוא אליהם בטענות על ליהוק המשפחות שלהן לתפקיד עצמן, שכן ניכר שלא בהכרח מדובר בשחקנים מקצועיים, מה שעומד בניגוד להופעות הטובות בתפקידים הראשיים. מבחינה קולנועית קשה לומר שהסרט יוצא דופן או בעל ייחוד כמו הסיפור יוצא הדופן שלו, אולי למעט ניסיון להפריד ולחבר בין בני הזוג בעריכה מקבילה, אם כי האפקט נוכח בעיקר בראשית הסרט ונזנח. בגדול, נדמה לי שמדובר בסרט שאולי יתחבב על הקהל של פסטיבל ״או לה לה!״, כזה שמנסה להיות ״פיסת חיים״ יותר מאשר קולנוע גדול.

על המשמר
Les Gardiennes

הבטחתי שזה לא פסטיבל של קומדיות וסרטים קלילים בלבד, ומי שחשקה נפשו בדרמה לפי הספר יכול למצוא את מבוקשו בסרטו החדש של קזבייה בובואה (״על אלוהים ואנשים״). מדובר בדרמה תקופתית שהולכת מאה שנים לאחור, אל צרפת של ימי מלחמת העולם הראשונה, תוך התמקדות בעורף המנסה להחזיק שגרה. בכפר החקלאי הקטן בו מתרחשת העלילה הגברים נלקחו לחזית, למעט הקשישים שבהם, ומי שצריכות לנהל ולעבד לבדן את האדמה הן נשות המקום מכל הגילים. כך נפתח הסרט, עם דימוי מן המלחמה שאמור להדהד בהמשך, שאותו רודף דימוי של אשה מבוגרת חורשת את האדמה בעזרת שוורים, בעוד בן זוגה הקשיש רק מביט מהצד. זוהי מאדאם הורטנז (נטלי ביי) שמחזיקה את החווה יחד עם בתה סולאנג׳ (לורה סמט, בתה של ביי גם במציאות). יש לה שני בנים לוחמים והבקשה שלה לעזרה בידיים עובדות מביאה אליה יתומה בת-עשרה בשם פרנסין (איריס ברי, בבכורה קולנועית). בואה של צעירה חדשה משנה כמובן את הדינמיקה לא רק במשק הביתי אלא גם ברחבי הכפר, אבל יכולת העבודה והמסירות של פרנסין קונים לה מקום של כבוד אצל המאדאם. כשאחד הבנים חוזר הביתה, דברים שוב ישתנו ולא בפעם האחרונה.

כשכתבתי שמדובר בדרמה ״לפי הספר״ התכוונתי לכך ביותר ממובן אחד, שכן הסרט מבוסס על רומן, מה שכנראה לא יפתיע את מי שיצפו בו. אורכו הוא כשעתיים ורבע אבל רוחב היריעה המרשים מתפרש על פני עונות ושנים, לוקח את הזמן בתיאור החיים בתקופה ובבניית הדמויות כשם שאינו מפסיק להיות דרמטי גם כשלכאורה לא מתקדמת העלילה. זאת משום שהדרמה נמצאת ברקע ללא הרף מעצם הדאגה של הנשים לבנים, לאחים ולאהובים שלהן המצויים בשדה הקרב וכותבים מכתבים רק לעתים רחוקות. לכל אחת מן הנשים, המייצגות שלושה דורות, התמודדויות משלה, עם עצמה ועם הסביבה. ביי וסמט נהדרות ומעניקות לסרט המון רגש וקלאסה גם כשקווי העלילה שלהן נדחקים הצידה לטובת הדמות שמגלמת ברי, שבתפקידה הראשון בקולנוע מביאה למסך רעננות וגם בוסריות.

כאשר הגברים כן חוזרים משדה הקרב זה תמיד לזמן מוגבל, ממש כשם שאין וודאות שישובו משם בפעם הבאה. הם גם לא ממש מתפקדים או שימושיים כשהם בבית או בחווה, אבל קשה להאשים אותם בבכיינות כשהם סוף סוף מתחילים לפרוק מה עבר עליהם. כלומר, ההיבט הפוליטי והאנושי של המלחמה בהחלט כאן, כמו גם חיכוכים עם חיילים אמריקאים המשנים גם הם את הלך הרוח בכפר, ממש כמו הגעתה של פרנסין. אבל המלחמה היא עניין של גברים והם אינם בפריים רוב הסרט. הנשים לא צריכות הסברים וגם לא מבקשות אותם, רק ממשיכות הלאה בעקשנות של פרד שהעול המכביד עליו הוא חרב החדשות הרעות שתמיד יכולה לנחות בכל בית בכל רגע.

כאמור, הבמאי לא מסתפק בהדרכת שחקנים ומנצל את מלוא ארגז הכלים הקולנועי העומד לרשותו. בסופו של דבר זה אומר סרט עם ניואנסים וסאבטקסט, גם אם לא כל הרגעים מעודנים, אבל זה לא דבר של מה בכך בסרט צרפתי שהוא יותר מסחרי מאמנותי. אולם, המימד האמנותי נוכח ומודגש, בעיקר בצילום ובפסקול. על הצלילים אחראי מישל לגרנד שהוזכר לעיל, באחת מעבודותיו האחרונות לפני לכתו. אין המון מוזיקה בסרט אבל כשהיא מגיע זה תמיד כליווי מעצים להתרחשות על המסך. מאחורי המצלמה אפשר למצוא את קרולין שמפטייה, שעבדה עם היוצר בסרטו הקודם וצילמה בין היתר גם את ״מנועים קדושים״ של לאוס קארקס. הצלמת מפליאה לצייר יותר מאשר לצלם את ההתרחשות, עם פריימים שמזכירים אמנות מן התקופה בה הסרט מתרחש, ויכולים לנוע בין יופיו של הטבע לאכזריות של טבע האדם. כך מזכיר הסרט בכל פעם מחדש שבמקום קטן כולם יודעים הכל ולכולם יש אינטרסים שלא בהכרח היו ברורים מהרגע הראשון. לכן ובעיניי מדובר בסרט על כוח האינרציה של החיים, על הרגשות המתחדשים כעונות השנה או העומדים איתן מול כל איום כמו בית החווה. יש מי שמאושרים בחלקם ויש מי שתמיד ימצאו מחסור או את מי להאשים, הכל עניין של השקפה והסרט מציע יותר מנקודת מבט אחת על הדברים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.