“Lords of Chaos”, סקירה

לעת ערב, הקור שבחוץ ניסה לחדור אל תוך הסלון החמים. גשם ירד רוב היום, נשפך מלמעלה למטה ולצדדים בגוונים לא אחידים בגלל הרוח העזה שעשתה בו כבשלה. הצטופפתי על הספה, מתחפרת לתוך השמיכה עד כמה שיכולתי. "נו, תבדקי כמה זמן עבר", אמרתי לה. "אין מצב, בדקנו רק לפני רגע", היא השיבה. היא בטח צודקת, אבל הייתי חייבת לדעת, חייבת להבין האם זה הקור הבלתי פוסק שגרם לזמן להאט, או שיש כאן כוח אחר בפעולה, משבש את התפיסה ומערער את התודעה. היא בדקה. כולנו צחקקנו בלי שליטה. עברו בדיוק עוד 17 דקות. "נשארה לנו עוד כמעט שעה", הוא העיר. "רגע! אפשר להוריד מהחישוב בין 2 ל-4 דקות של כתוביות סיום. זה יהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר". ניסיתי לשכנע את החדר כשהבנתי שסיימנו את הפיצה וגם מהעוגה כבר לא נשאר יותר מדי. חיבקתי את ספל התה שלי. ידעתי שנצליח, וכי מה כבר יש לנו לעשות, לצאת החוצה ולהירטב בדרך הביתה, או לשבת כאן עוד קצת, ולצלוח עד הסוף את "Lords of Chaos"?

במובנים רבים, הכתובת הייתה על הקיר, בולטת כמו כנסייה נורבגית בוערת באמצע הלילה בניינטיז. כותבים מוכשרים (היי אור, אני באמת מצטערת שעברת את זה) ניסו לצלוח את הסרט שביים יונאס אקרלונד (אינספור קליפים מוערכים כולל "Smack my Bitch Up") לפניי. הזהירו אותי. גם הצפייה ב"Polar: המתנקש" שביים אקרלונד אחרי הסרט הזה לא בישרה טובות. ובכל זאת, זה סרט עלילתי על סיפור אמיתי שנשמע כמו מיתוס. שילוב של חברות, התבגרות, ייאוש שנשפך לתוך ביסוס של ז'אנר מוזיקלי פורץ דרך, אלימות, דיכאון, חלום שהופך לסיוט, מרד נעורים שיוצא משליטה בצורה הכי איומה שאפשר לחשוב עליה, תופעה תרבותית שהופכת לאימה לאומית ופוליטית. רציתי לתת לסרט הזה צ'אנס.

הסרט הופק על ידי הערוץ Vice ואת התסריט כתב אקרלונד יחד עם דניס מנגוסון, שניהם התבססו על ספר באותו השם שכתבו מייקל מויניהן ודידריק סודרלינד. התעניינות במטאל ובמיוחד בבלאק מטאל מובילה בקלות אל הסיפור של מייהם, שסוקר היטב בדוקומנטרי "Until the Night Takes Us" ב-2009 וזמין במלואו ביוטיוב.
הדוקו נתן את רוב הפרטים המעניינים ופוערי הלסתות על מה שהתרחש בנורבגיה בשנות ה-90 המוקדמות, כולל ראיונות עם חברי עבר בלהקת המטאל מייהם שמדברים בפתיחות על הימים הטובים ועל המעשים האיומים שרדפו אותם, כאלו שהם עשו ושאחרים עשו להם. ולא, שריפת הכנסיות היא לא הדבר הכי גרוע שהם עשו, במידה מסוימת זו רק הדקורציה. בדוקומנטרי יש גם שיח מכבד על המוזיקה עצמה. מייהם תפסו את עצמם כדבר הכבד האמיתי, ויש נוכחות בסרט לזלזול שלהם בדת' מטאל, כשהם צוחקים עליו וטוענים שהוא צריך להיקרא "לייף מטאל" כי הלהקות שמנגנות אותו לא כבדות מספיק, לא כמותם. אין חובה לאהוב מטאל ובלאק מטאל, זה בסדר, אבל ההבנה של הרקע ממנו הז'אנר צמח, הביטוי העצמי שהוא אפשר מצד אחד, והפשעים המחרידים שחלק מחברי החבורה שעמדה מאחוריו ביצעו, לא אמורה להשאיר אף אחד אדיש.

ויש כאן גם אסתטיקה וסגנון שלא ניתן להתעלם מהם. כל השחור-לבן המורבידי הזה, נערים עם שיער ארוך, מנסים להצהיר על גבריות אבל נראים נשיים כל כך, מתאפרים כדי להפחיד ונראים כה עצובים. כל כך בודדים ביחד. פלא שבמאי קליפים מעולים משנות ה-90 רצה לספר את הסיפור שלהם? במרכז הסיפור הוא העמיד את ירונימוס (שם במה כמובן) בגילומו של רורי קאלקין. הוא מדבר על עצמו בקריינות שמעוררת חשש מהרגע שהסרט מתחיל. מספר דברים שאפשר לראות ולהבין על המסך בלי המילים המיותרות שהוא שופך עליהם, בטון חד גוני מכוון, שטוח ועם קצת מבטא נורדי, כדי לנסות ולהסדיר באופן מיושן את העובדה שהסרט דובר אנגלית. הוא מספר על נוער שרוצה לעשות מוזיקה, לשתות ולבעוט במוסכמות, ואיך הלהקה שלו מצאה זמר נהדר – דד (מת, זאת אומרת) שהצטרף אליהם משבדיה, בגילומו של ג'ק קילמר (כן, הבן של ואל קילמר).

קיוויתי שעם הכישורים של אקרלונד נקבל טיפול ויזואלי מעניין לסיפור, גם אם הקריינות הכזיבה. אבל רוב הזמן הסרט מצולם ומבויים בשני סגנונות – איכויות של מוקומנטרי אומלל, כולל מיזנסצנות שנראות רע כמעט במתכוון. הצעירים משחקים בלהיות מטאליסטים לפנינו, ונראים יותר כמו קריקטורה על הז'אנר ופחות כמו הדבר עצמו. אפשר לקבל שזו כוונת המשורר, בכל זאת מדובר כאן בנערים, גם אם מוכשרים, שמודים שעשו הרבה שטויות בזמן שניסו לשנות את העולם ולהשפיע. רק שהמיצוב של גיבורי הסרט כבדיחה עצובה נשמר לכל אורכו, שעה ו-58 דקות כולל כתוביות, תודה ששאלתם. לפרקים יש פה ושם פיתוח דמויות, בעיקר של ירונימוס ושל וארג (אמורי כהן, בין הבודדים בסרט שאיננו בן של או אח של מישהו מבוסס יותר) – מעריץ שלוקח את המילים של ירונימוס על כיצד להיות מטאליסט שחור אמיתי, שטניסטי ואפל ברצינות, מיישם אותן והופך לגולם שקם על היוצר, עם דיסטורשן ויומרה חסרת מעצורים.

יש עוד התרחשות שאמורה לעניין אותנו, סביב דמות משנית של בחור שמכנה את עצמו פאוסט (וולטר סקושגארד, עוד אח ובן למשפחת השחקנים המהוללת) שמתחיל בתור דמות מטופשת ודי מגוחכת, ועובר למחוזות מבעיתים. בתור מי שמכירה את האירועים, גם אם לא זכרתי הכל במדויק, התאכזבתי פי כמה לראות עד כמה פשטני ולא מטופל הסרט הותיר את הכל. ולא, גם לא הופעת אורח של הזמרת סקיי פררייה לא הביאה נחמה ומזור.

אפשר לנקוט עמדה, ובניגוד לטענות כלפי סרט הדוקו שהתייחס בהאדרת יתר וסלחנות לחבורת המעגל השחור, ולייצר סרט שמאיר אותם באור נלעג או מאיים. כזה שמבקש להפיל עליהם ולו חלק מהאחריות למעשיהם. אבל אני לא חושבת שזה מה שהסרט הזה ניסה לעשות. הוא נע בין סגנון לא נעים ולא מרשים לצפייה אחד, למונטאז'ים טיפוסיים עם דימויים אפלים הישר משנות ה-90, כצפוי, לשוטים רחבים אמנותיים לכאורה שמבליחים בלי שום הצדקה נרטיבית. אם הייתי רוצה לחפש משמעות מתחת לגופות המרקיבות שהיוו השראה לחלק מהגיבורים, הייתי אומרת שאקרלונד לא מוכן להתחייב לסגנון כאן, ולא מוכן לתת לשחקנים לשחק בצורה אמינה, כי הוא רוצה לספר לנו שכל הסיפור האמיתי הזה מוזר מדי מכדי להיות אמיתי.

הייתי מוכנה לעמוד מאחורי טיעון כזה, אם הסרט לא היה מעורר חלחלה מכל הסיבות הלא נכונות. ההגשה השטוחה של הדיאלוגים, חסרת ההבעה כמעט הולכת יד ביד עם הניסוחים הפשטניים (שאולי היו נאמנים למציאות, בסדר) – ואלו יחד יוצרים רושם שדומה בצורה מדאיגה לאיכויות של "החדר". העובדה שרוב הדמויות נראות ומעוצבות סגנונית כמו טומי וויזו לא עוזרת. אני יודעת שזו האסתטיקה של מטאל, אני מכירה אותה מקרוב ומעריכה אותה, אבל כאן היא נראית כמו אצבע בעין של מי שאוהב את הז'אנר, ולא כמו מחווה בוגרת.

לצערי, כמעט כלום בסרט לא עובד. די מהר אחד מהחברים שצפו איתי העדיף לצטט לנו מדף הוויקיפדיה של הלהקה, שמתאר את המתרחש בסרט אחד לאחד, ובאותו הסדר. זה הגיוני אם מי שכתב את הדף לקח מידע מהספר, אבל ניכר שלא עשו שום עיבוד סגנוני מעניין, שום פיתוח מעבר להנחת הדברים כמו שסופרו, בסדר שסופרו, ובעיצוב עלוב – במעבר למסך.

הדבר היחיד שכן עובד בצורה מרשימה ומשכנעת הוא האמינות הריאליסטית של הסצנות האלימות והמדממות. כשאלו מתרחשות, הן לוקחות זמן. אנשים לא סתם נופלים ומפסיקים לזוז כשהם נפצעים כאן. באופן דומה יותר למציאות – מי שמדמם זז, מדבר ומנסה להיאחז בחיים באופן ממושך יחסית. ואם אין לך שום חיבה או אמפתיה לדמויות, את עשויה למצוא את עצמך מייחלת לסצנות כאלו בדיוק. דבר נוסף שסיפק נחמה הם קטעים קצרים מבי מוביז של אימה שנראים כמו הפקות של טרומה שהחבורה צופה בהם. כדי להסיח את דעתנו מהשעמום המייאש והמעליב בו צפינו, ניסינו לזהות אותם. לא הצלחנו. עוד דבר סביר היה עיצוב הקרדיטים בסיום. מעבר לחדווה בהבנה שזהו, זה נגמר, הם באמת נראו טוב. אולי זו בחירה נכונה של פונט, אולי זו העדינות של סגנון רישומי לבן על רקע שחור. אולי זה לא באמת משנה.

"תבטיחי לי", היא פנתה אליי כשהיינו בטוחים שזה הסתיים. "כבר צפיתי איתך בסרטים גרועים, ואז הופתעתי לגלות שכתבת עליהם בעדינות. היית נחמדה! אל תעשי את זה הפעם". התכוננתי לצאת החוצה אל הקור, הבטתי בעיניה והנהנתי. זה המעט שאני יכולה לעשות.