"מז"ל טוב 2", סקירה

הבעיה הכי גדולה של סרטי אימה טובים (וסרטי "ז'אנר" בכלל) היא שכאשר הם עושים מספיק כסף – יבוא סרט ההמשך. זו לא בעיה בפני עצמה, אלא שלרוב ההחלטה נובעת מכמות הכסף שהסרט הכניס בקופות, ופחות מההצדקה הנרטיבית שלו להמשך העלילה. לטובתם ובעוכריהם, חברת ההפקות בלומהאוס של ג'ייסון בלום (שמתמקדת בעיקר בסרטי אימה) מתמחה בהפקות שנראים טוב מאוד, לפעמים אפילו מצוין, באיכות הפקה נמוכה במיוחד. כך, גם אם לא כל סרט שלהם הוא יצירת מופת ברמה של "תברח", מספיק שהוא יהיה סביר פלוס כדי להחזיר את ההשקעה, ובמקרים רבים – להפיק המשך.

"מז"ל טוב" היה סרט יותר מסביר. הוא הצליח להיות קומדיית אימה מבדרת במבנה של "לקום אתמול בבוקר" ושאר הסרטים שמתבססים על גיבורה שנתקעת באותו יום שוב ושוב עד שתצליח לשבור את הלופ. לצד הומור שחור, קצת מתח וקצת דם מה שבעיקר החזיק אותו הייתה הדמות הראשית. טרי (ג'סיקה רות') הייתה דמות עגולה שאפשרה לקהל לעבור איתה תהליך התפתחות שלם מנערת קולג' מרושעת ויהירה למישהי שלומדת לראות מעבר לקצה המעגל החברתי שלה. היא גם הייתה נקודת האור והציפייה שלי מסרט ההמשך, "מז"ל טוב 2" ("Happy Death Day 2U" במקור, כאשר הפעם התרגום המושלם לא מצא פתרון מתוחכם), שברמה העקרונית לא היה צריך לקרות.

הסרט הקודם נסגר, ונסגר היטב. אבל הוא גם הצליח – ועשה כ-125 מיליון דולרים, מכסה בקלילות תקציב הפקה של כ-4.8 מיליון. וכך, כריס לנדון שביים ולקח חלק בכתיבת התסריט הראשון, קיבל את המושכות באופן מלא על היצירה לסרט השני. הפעם הוא חתום גם על הבימוי וגם על הכתיבה לבדו, ואולי זו אחת הסיבות שהסרט החדש מבולגן פי כמה מהקודם.
ניכר שיש כאן כוונות טובות, ואפילו התחלה מבטיחה. ברגעיו הראשונים נראה שהסרט עומד להתמקד קצת פחות בטרי, שאת הסיפור המרכזי שלה כבר קיבלנו, ועומד להציע לנו לופ, חדש או קיים, מנקודת מבטו של גיבור חדש, כזה שהיה רק דמות משנית יחסית זניחה בסרט הקודם.

ריאן (פי וו), השותף של קארטר (ישראל ברוסארד) למגורים במעונות הוא פרצוף מוכר, וזהו בערך. זה, וההנחה שהוא גיק או סתם דחוי חברתית שלא נחשב מגניב מספיק (עדיין אומרים "מגניב" היום?) כדי להסתובב עם טרי וחברותיה הבלתי נסבלות לאחווה. לרגע היה אפשר לקוות שנקבל את שבירת הקלישאות הסטריאוטיפיות של דמויות נערים ונערות בקולג', הפעם בצד הגברי והנמוך של הסקאלה החברתית. אני לא רוצה להיכנס לספוילרים כי בסך הכל מדובר בסרט לא מזיק, אבל כן יכולה לספר שלא, זה לא מה שקורה.

טרי היא עדיין הגיבורה של הסרט, וזו סוג של ברכה כי ג'סיקה רות' עושה עבודה מצוינת, ועדיין משכנעת וגם מצחיקה לפרקים, גם אם כתבו לה משמעותית פחות סצנות קורעות מצחוק ביחס לסרט הקודם. מהצד השני, התסריט הפעם לא מצליח לעמוד בניסיון שלו לפתח את הדמות שלה לנדבך נוסף. הוא מתפזר ומנסה לעשות כמה דברים בבת אחת, ומפסיד מכל הכיוונים. הסרט עושה ניסיון להרחיב את נושא הלופ של הסרט הראשון, וגם להסביר אותו כדי לייצר סיבוכים נוספים שיספקו עוד בעיה שצריך לפתור. ההסברים מוסיפים לקלחת מרכיבים מז'אנר נוסף, למקרה שקומדיה, אימה, קצת מתח ורומנטיקה (קומדיה? דרמה? מה שתרצו) לא הספיקו. ערבוב של ז'אנרים יכול להיות כיף רציני, וזליגה בין ז'אנרים או תתי ז'אנרים, כשהיא מוצדקת, יכולה ליצור סרט המשך מרתק שרק מעשיר את עולמו של הסרט הראשון ומוסיף עליו עוד נדבכים ותענוג לצופים.

אבל צריך מאוד להיזהר עם הניואנסים והמינונים כדי לעשות את זה כמו שצריך, לא לחזור בדיוק על מה שעבד בסרט הראשון מצד אחד, וגם לא להתרחק ולסבך עניינים במידה כזו שהצופים לא יבינו למה הסרט הזה פועל תחת אותו שם. אפשר להתרחק מאוד מסרט המקור בעיניי, אבל עושים מהלך כזה, עדיף ללכת איתו ממש עד הסוף, ולהתחייב לשינוי מהותי. במקרה של "מז"ל טוב 2", הרצון המובן להישאר עם אותה חבורה מבדרת ומוצלחת מהסרט הקודם מתנגש עם תוספות שלא יושבות כמו שצריך, לכאורה מכניסות מידע חדש ומסעיר אבל בסופו של דבר רק מספקות יותר מדי מאותו הדבר.

הסיטואציות שהיו מרעננות בסרט הקודם כי זו הפעם הראשונה שראינו אותן חוזרות על עצמן בסרט החדש. זה מתסכל במיוחד כי הפעם הטון הרבה יותר מצחיק ופחות מותח ומבהיל. הקיום של הלופ מקבל משמעויות נוספות, אבל הן מכבידות יותר משהן מסקרנות. ואני לא הולכת להכניס בדיחה על התחושה שגם התסריט קצת תקוע בלופ. לא, לא, לא.

זה נחמד לראות את טרי רותחת מזעם כשהיא מבינה שהיא שוב תקועה, וששוב יש רוצח להתמודד איתו, והפעם היא גם בוחרת איך למות בכמה מקרים שמספקים מיתות מוגזמות ומשונות במיוחד. זה מונטאז' נטול היגיון כשחושבים על כמה כואבת כל מיתה כזו, אבל הוא מספק דקות של סלאשינג מטופש ומצחיק, והוא בין הסצנות הטובות ביותר בסרט. בראיון ל"הוליווד ריפורטר" רות' סיפרה שאת אחת מהדרכים הכי מצחיקות בהן היא מתה החליטו לצלם רק בהשלמות, אחרי שהסרט עבר כמה הקרנות ניסיון חיוביות שאפשרו להשקיע בו עוד קצת תקציב.

היא סיפרה עוד שבלומהאוס נתנו לבמאי יד חופשית לחלוטין, בניגוד למצופה מאולפנים סטנדרטיים עם סרט המשך לסרט מצליח. היא שיבחה את ההתנהלות של ההפקה, ובכלל אמרה כמה היא שמחה לקחת חלק בסרט ונהנתה לעבוד עם מי שכבר הפכו מבחינתה לחברים לכל החיים. כל זה טוב ויפה, ובאמת משמח, אבל אולי הפעם דווקא היה צורך בקצת יותר מעורבות, לפחות של עורכי תסריט, כדי לסדר קצת את הבלגן, או לאפשר פיתוח דמות אמיתי ולא מסומן. טרי ניצבת לאורך הסרט בפני שאלות שאמורות להיות גורליות, אפילו קיומיות ופילוסופיות. אבל למרות הרעיונות המעניינים שנובעים מהדילמות והאתגרים שלה, הם נשארים מעניינים רק בגדר רעיון, ולא באמת באים לידי ביטוי ומיצוי בסרט.

אפשר להתנחם בכך שהכימיה בין כל השחקנים עדיין עובדת יפה, שיש כאן גיבורה שעדיין כיף לראות, ושבסופו של דבר גם סרט ההמשך עדיין מבדר, יחסית, אם מוכנים לסלוח לו על די הרבה נקודות שלא מתחברות כמו שצריך. אני, ברשותכם, אמשיך לחכות בציפייה ל"Us" של ג'ורדן פיל ולעיבוד החדש של "בית כברות לחיות", ולטעון בתוקף שמגיעים לנו סרטי אימה מעולים שהולכים עד הסוף – לא משנה אם הם מבקשים להבעית אותנו, לעורר מחשבה, להצחיק או סתם לרדוף אותנו בסיוטים.