• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

״אהבה כמו שלנו״, סקירה

29 בנובמבר 2018 מאת עופר ליברגל

אישה חוזרת אחרי שנים רבות לבית משפחתה בעיר רחוקה ומבינה כי עליה לבחון מחדש כל היבט בחייה; משפחה מנסה להתמודד עם מחלת האלצהיימר של אישה מבוגרת, מה שמוביל להרבה מצבים קומיים-טרגיים; גבר באמצע החיים עדיין מנסה לזכות בתמיכת האב אשר תמיד משדר אכזבה ממעשיו; צעירה הלומדת במכללה מרגישה ניתוק מהוריה ומן העתיד הצפוי לה, והמתחים הללו עולים במהלך ימים בהם היא צריכה להיות קרובה לאם יותר מהרגיל; במהלך חג המולד, משפחה רחוקה מבלה מספר ימים יחד במהלכם עולים מתחים חדשים, אך בסופו של דבר גם חיבור מחדש.

אני חש כי כל קווי העלילה הללו נדושים ולא פעם הם הופיעו בסרטים אשר עיצבנו אותי בניסיונות שלהם לסחוט דמעות ובחזרה על נוסחות וכל קווי העלילה הללו גם מופיעים בסרטה הראשון של התסריטאית-במאית אליזבת' צ'ומקו – ״אהבה כמו שלנו״ (What They Had). אולם, צ'ומקו מצליחה לרקוח מכל החומרים הללו סרט טוב ואפקטיבי – בלי לחתור נגד הקונבנציות וללא תפניות מפתיעות במיוחד. היא עושה זאת דרך התייחסות לא רק למבנה העלילה ולהתמקדות בסיפור, אלא גם ובעיקר למגע האנושי בין הדמויות, כך שהסרט אף פעם לא מזלזל בקהל שלו או בנושאים בהם הוא עוסק.

למי שתוהה איך כל מה שרשמתי בפתיחה מתחבר לעלילה אחת: בבוקר חג המולד שיחת טלפון מעירה את ברידג'יט (הילרי סוונק) ומבשרת לה כי אמא שלה, רות' (בליית' דאנר), יצאה מן הבית בליל סופת שלג ועקבותיה נעלמו. עקב המשבר המשפחתי, היא טסה מקליפורניה החמה לשיקגו וגם לוקת את בתה, אמה (טאיסה פרמיגה), שבדיוק נזרקת ממעונות הסטודנטים בהם היא גרה. בהגיען לשיקגו, הגיבורה מוצאת את עצמה כלואה בין אחיה, ניק (מייקל שאנון), אשר סבור כי האם חייבת לעבור למרכז המתאים לטפל בחולי אלצהיימר, לבין אב המשפחה, ברט (רוברט פורסטר), הסבור כי למרות התקרית המסוכנת, אף אחד לא יודע לטפל באשתו טוב יותר ממי שחלק עמה חמישים שנות חיים משותפים. גם אם היא לא תמיד זוכרת מי הוא בדיוק.

במהלך הסרט מתגלים מתחים נוספים: ניק נפרד מבת זוגו ועבר למעשה לחיות בבר אותו הוא מנהל, בעוד אביו מאוכזב מבחירת המקצוע של בנו. ברידג'יט נתקלת בידיד מחטיבת הביניים אשר מפלרטט עמה וגורם לה לחוש תסכול מן הנישואים שלה, שהיא חשה שהם חסרי אהבה, בניגוד לאהבה שראתה והיא עודנה רואה אצל הוריה. אין בחירות קלות לדמויות בסרט ואף כי כל אחת מהן מייעצת לא מעט לאחרות, בסופו של דבר אף אחד לא יודע כלום ומערכות יחסים הם דבר שונה עבור כל צמד אנשים, משהו שהסרט מעביר היטב.

נושא אחד שהסרט מטפל בו בהצלחה בעיניי במקום שסרטים אחרים כושלים, הוא הטיפול במחלת האלצהיימר ובזקנה בכלל. יצא לי להתלונן לאחרונה מספר פעמים על הנטייה של סרטים להקצין את הצד הקומי שנלווה למחלה, באופן שיש בו משהו שאומנם קרוב למציאות אך הוא גם נצלני. בסרטה של צ'ומקו לא צוחקים על רות', אלא רואים את הדמויות האחרות צוחקות בעצב על המצב, מה שמחזק בסופו של דבר את הקושי ואת חוסר היכולת להתמודד, תוך הכרה כי יש בסיטואציה גם גוון אבסורדי. באותו אופן, המשבר שפותח את הסרט היה יכול להיות בסיס למתח של דקות ארוכות, אבל הוא נפתר כמו מעצמו יותר מהר, ומראה כי המשבר האמתי הוא לא הסכנה החד פעמית אלא התדרדרות המתמשכת.

חלק מן היופי של הסרט הוא שהבמאית והשחקנים לא הולכים על הקצנה. כל השחקנים מסוגלים למשחק מלודרמטי ולסצנות קורעות לב שניתן להכין מהם קליפים לטקסי פרסים. הרי סביר להניח שאם אבקש מכם לציין תפקיד קודם עליו סוונק לא זכתה באוסקר, ייקח לכם קצת זמן. אבל דומה כי צ'ומקו מעדיפה את הרגוע על פני הצעקני. לכן, לא סביר כי הסרט יככב בטקסי הפרסים השנה בגלל הבחירה בטון זה, אך כל השחקנים הראשיים עושים עבודה נהדרת והכימיה בניהם עובדת מצוין.

הבחירה בעידון לא אומרת שהתסריט של הסרט לא מחושב היטב או עושה שימוש במוטיבים חוזרים וסמליים. הצורך בהבנה מצד האדם הקרוב בא לידי ביטוי בדמויות שמתעוררות בעוד האדם לצידן ישן – הם רוצות שהתחושה תהיה הדדית, אבל לא תמיד זה אפשרי. כותרת הסרט באנגלית מצביעה על כך כי לזוג ההורים הקשיש הייתה אהבה אשר בני הדורות הצעירים יותר לא מצליחים להשיג, אף כי האב שב ומטיף לילדיו הלא מאוד צעירים שצריך להתפשר על נוחות ולא להמתין לאהבה גדולה מהחיים. למרות זאת הילדים חשים כי האהבה של ההורים, גם כלפיהם, אכן הייתה מלווה בצלצולי פעמונים.

בהקשר זה, כותרת הסרט בעברית מפספסת בכמה וכמה היבטים. עבור הדמות הראשית בסרט, אהבה הוא מה שאין בחייה וגם האהבה שהייתה להורים מצויה בעבר, כמו גם האהבה בין ההורים לילדים שנותרה רק בסרטים ביתיים, המשולבים בעלילה כביטוי לזיכרונות מתקופה אחרת. השם העברי מוכר את הסרט כיצירה המתמקדת באהבה מיוחדת וגדולה, כאשר הוא בעצם עוסק בכמיהה לסוג מסוים של קשר החומק מן הדמויות. מה שהיה להם, כלומר מה שלא היה לנו, מה שכבר הלך לאיבוד. בגלל שזו התקופה בשנה בה אני מרגיש כי יש אינפלציה בשמות סרטים שהולכים לכיוון הגנרי בלי קשר לייחוד של היצירה עצמה, עלה במוחי הרעיון שניתן היה להחליף בין שמות הסרטים. למשל, כותרת מתאימה בהרבה לסרט זה תהיה "המשפחה שלי" בעוד שם בנוסח "אהבה כמו שלנו" מתכתב יפה עם סרטו של הירוקאזו קורה-אדה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.