לקראת ״הצד האחר של הרוח״: עוד סרטי אורסון וולס בנטפליקס

בתחילת חודש נובמבר יעלה לנטפליקס סרטו האחרון של אורסון וולס, ״הצד האחר של הרוח״ (The Other Side of The Wind), שהעבודה עליו הושלמה למעלה מ-40 שנה אחרי הצילומים. נטפליקס ישחררו במקביל גם סרט תיעודי חדש על וולס, ״הם יאהבו אותי אחרי מותי״ (They'll Love Me When I'm Dead). הסרט התיעודי נוצר בידי הבמאי זוכה האוסקר מורגן נוויל (״מרחק נגיעה מהתהילה״, ״Won't you be my Neighbor״), וסרטים תיעודיים אודות וולס הם דבר שהולך ונהיה נפוץ. בתור מי שאהב את הסרט האבוד שיוצא כעת כסרט חדש, אני מודע לכך כי הוא לא נגיש ואינו מומלץ בתור היכרות ראשונה (או שנייה, או שלישית) עם הקולנוע של וולס.

אולם, לקראת היציאה של הסרטים החדשים והמצופים, נטפליקס העלו לשרתים גם שני סרטים ישנים יותר ונגישים יותר של וולס. כתבתי על הסרטים בקצרה בפוסט לא ממצה בימיו הראשונים של הבלוג וכעת, כשהם זמינים לצפייה ביתית נוחה, הגיע הזמן להרחיב. הראשון מבניהם הוא סרט שוולס עצמו נטה להסתייג ממנו והוא לא נחשב לאחת מפסגות היצירה שלו, אך למרות פגמיו יש בו לא מעט הברקות והמגע הייחודי של וולס הן כבמאי והן כשחק ניכר בו; הסרט השני הוא יצירת מופת אמיתית, שרבים מחשיבים לסרט הכי טוב של וולס. אפילו יותר מ״האזרח קיין״, שאחרים סבורים כי הוא הסרט הטוב בכל הזמנים.

הזר
The Stranger
(1946)

לסרט היחיד בקריירה של וולס שהיה רווחי כלכלית הוא הגיע בין היתר מתוך מטרה להוכיח כי הוא יכול לייצר סרט רווחי כלכלית, אחרי שהחצי הראשון של שנות הארבעים היה עבורו סוער, בדומה לעולם. בסוף שנות השלושים הגיע וולס להוליווד עם חוזה חלומי באולפני RKO שעל פיו הוא יפיק ויביים שני סרטים עם חופש אמנותי מוחלט. בפועל, רק הסרט הראשון בחוזה הושלם בהתאם לחזונו של וולס – "האזרח קיין". הסרט השני, ״האמברסונים המופלאים״, שעבר הקרנת מבחן כושלת והאולפנים ניצלו פרצה בחוזה על פיה וולס חרג מן התקציב וערכו מחדש את כל החלק האחרון של הסרט, קיצרו אותו בחצי שעה והוסיפו סצנות שבוימו בידי עורך הסרט, רוברט וייז. וולס לא היה יכול להיות מעורב בעריכה, שכן הוא היה בדרום אמריקה, עסוק ביצירת סרט חצי תיעודי-חצי עלילתי בשם ״הכל אמת״, סרט שלא הושלם (חומרים ממנו יצאו חצי-ערוכים לאחר מותו של וולס). אחרי שהוא חזר הוא גם כיכב והפיק בעיבוד קולנועי ל״ג'יין אייר״, בו ניסה להוכיח כי הוא יכול להיות שחקן הוליוודי מוביל בסרט טיפוסי יותר.

אולם, כל הזמן הזה הוא עסק גם בענייני המלחמה הממשית יותר. תחילה דחף את ארה"ב להיכנס למלחמה בנאצים (נגדם התבטא עוד במהלך שנות השלושים), לאחר מכן גייס כספים למלחמה, בידר חיילים אמריקאים במופע קסמים בו העוזרות שלו היו כוכבות הקולנוע מרלן דיטריך וריטה היוורת' (עמה התחתן אחרי ששב מדרום אמריקה), ובשנת 1944 ערך מופעי בחירות ומפגני תמיכה בנשיא רוזוולט. אחרי סיבוב הבחירות ואחרי הייאוש מהוליווד וחוסר היכולת לשוב להסתפק במעמד של מלך התאטרון בברודווי בלבד, וולס שקל לפרוש מעסקי הבידור ולרוץ לסנאט מטעם מדינת ויסקונסין. אולם אחרי שלמד כי ריצה כזו עלולה להציף לכלוך על עברו ועל העבר של אשתו, הוא ויתר על הפוליטיקה ושב לנסות לבנות מחדש את מעמדו בהוליווד. מאוחר יותר מי שיזכה במושב הסנאט עליו וולס לא התמודד הוא ג'וזף מקארתי, מה שגרם לוולס רגשות אשם בדיעבד. אגב, ועדת הסנאט בראשות מקארתי הייתה מן הסתם קוראת לוולס לחקירה והאולפנים היו מכניסים אותו לרשימה השחורה, אלמלא בסוף שנות ה-40 הוא כבר עבר לחיות ולפעול באירופה למשך כעשור (ולא בפעם האחרונה בקריירה).

בכל מקרה, אחרי הוויתור על הפוליטיקה וולס שב אל הוליווד, בעוד ריטה היוורות' הפכה בדיוק באותן שנים ולתקופה קצרה לכוכבת שזוכה לפופולריות לה וולס עצמו לעולם לא יזכה. באולפן חדש בשם "אינטרנשיונל פיקצ'רס" הוא מוצא תפקיד שמתאים הן ליכולת שלו כשחקן והן במידה מסוימת להשקפה הפוליטית השמאלנית שלו. החברה אומנם הייתה קטנה, אבל בהפיקה סרטים עם כוכבים בהשאלה מאולפנים אחרים והמפיק של הסרט סם שפיגל הפך בה לאגדה שמצדיקה קריאת בית ספר לקולנוע על שמו, אף על פי שעל סרט זה הוא חתום בשם ס.פ. אייגל. את הרעיון לסרט הגה ויקטור טריוואס, יהודי יליד רוסיה (כנראה, יש טוענים שהונגריה) שאירועי המאה ה-20 גרמו לכך שהקריירה שלו נדדה מגרמניה ולצרפת ובסופו של דבר לתסריטאות בהוליווד, אחרי שבאירופה הוא היה במאי.

הרעיון לסרט היה שפושע נאצי בכיר מצא מסתור אחרי המלחמה בעיירה אמריקאי שלווה בה הוא מתחתן עם בת של שופט בית המשפט העליון, בדרכו להפוך לאמריקאי במלוא מובן המילה. בלש מטעם הגוף שמעמיד את פושעי המלחמה לדין עולה על עקבותיו ומנסה להוכיח את אשמתו. אשתו הטרייה של הזר מסרבת להאמין, או לשתף פעולה עם ההאשמה הקשה, גם כאשר זוועות מחנות ההשמדה נחשפים בפניה, בשימוש ראשון בסרט בידורי בתמונות אמיתיות ממחנות הריכוז (גם אם האולפנים גרמו לכך שאין בסרט אזכור לכך כי הקרבנות הם דווקא יהודים). טריוואס בסופו של דבר יקבל מועמדות לאוסקר על הרעיון (המועמדות היחידה של הסרט) אולם התסריט נכתב בידי אנתוני ויילר. וולס לוהק לתפקיד הפושע הנאצי הנמלט פרנץ קינדלר (מסתתר תחת השם צ'ארלס רנקין) וזו הייתה אמורה להיות המעורבות שלו בסרט. הבמאי המיועד היה ג'ון יוסטון, מי שהיה שותף לאמונה הפוליטית השמאלנית ביחס לארה"ב של וולס וגם מי שהקריירה שלו ושל וולס יפגשו עוד מספר רב של פעמים. אלא שיוסטון שב לביים עוד מספר סרטים עבור הצבא האמריקאי והאופציה כי וולס יביים עלתה. וולס כאמור קפץ על ההזדמנות להוכיח כי הוא מסוגל לביים גם סרט מסחרי, אך הוא דרש ולכאורה קיבל גם הזדמנות לשכתב את התסריט, אם כי לא לכל השינויים האולפנים הסכימו.

בעיקר הם התנגדו לרעיון של וולס להפוך את תפקיד הבלש לתפקיד של אישה וללהקה לתפקיד את אגנס מורהד, שחקנית קבועה שלו בתאטרון ובסרטיו הראשונים ושחקנית ענקית בכל מידה – אך לא כוכבת. התפקיד יועד לשחקן ענק שהוא גם כוכב, אדוארד ג'י. רובינסון וכך הבלש נותר גבר ורובינסון התעמת עם וולס לאורך כל ההפקה, אך בכל זאת נתן הופעה מרשימה שהיא לדעתי אחד משיאי הקריירה שלו. אחד מן הדברים שעצבן את רובינסון היה סצנות רבות בחנות של העיירה הקטנה בה מתרחש הסרט, בהן וולס נתן את הדגש דווקא לשחקן המשנה הקומי שהוא הוסיף לסרט, בילי האוס. הוא הפך לנציג של התמימות האמריקאית דרך משחקי דמקה על כסף והפוגה קומית בתוך סרט מאוד אפל, גם ביחס לפילם נואר.

השינויים העיקרים שוולס ערך בתסריט קשורים לפתיחה. הם כוללים את סיפור ההתאהבות של רנקין/קינדלר במארי לונגסטרייט (לורטה יאנג, עוד כוכבת גדולה), רקע על המשפחה הכל-אמריקאית של מארי, ובעיקר פירוט של המסע של פושע מלחמה אחר בשם קונרד מינקה, אשר הבלש וילסון (רובינסון) נותן לו לחמוק בתא הנידונים למוות על מנת שיוביל אותו לקינדלר. מן המסע חובק העולם נותרו כמה סצנות שמהוות למעשה את דקות הפתיחה של הסרט ומורגש בהם שהסיפור מועבר בזריזות גדולה מדי. חלק גדול מן התסריט של וולס צולם ואז קוצץ בחדר העריכה. המהירות בה נע החלק הראשון היא אולי החיסרון הבולט בסרט.

עוד דבר שלא עומד בקנה אחד עם המיטב של וולס הוא המוזיקה המלודרמטית, שלא פעם פועלת נגד הסרט וגורמת לחלקים מן החצי הראשון שלו לא לעבוד. עם זאת, החצי השני של הסרט מוצלח בהרבה ומצליח לשלב בין מתח, דיון מוסרי ורגעי הגדולה של וולס – כבמאי שהוא אמן של שימוש בתפאורה וכשחקן אשר כל דמות של נבל שהוא מגלם קופצת כמה דרגות. במידה רבה, הסרט הזה מזכיר את סרטו של אלפרד היצ'קוק ״צל של חשד״, שכן הזוועה של הסרט היא הנוכחות של הרוע במה שנראה כעיירה הכי שלווה שניתן לדמיין – הארפר קונטיקט. במקרה של סרטו של וולס, זוהי עיירה בה מארי לא מפחדת להסתובב לבד באמצע הלילה כי שום דבר מפחיד אף פעם לא קורה בה.

אלמנט נוסף שמזכיר את היצ'קוק הוא השימוש במבנה אייקוני לרגעי השיא של המתח והאימה. וולס בנה עבור הסרט מגדל שעון בראש כנסייה ותיקון השעון המקולקל בידי רנקין הופך למוטיב בסרט. בנוסף, המראה של המחוגים זזים לאחור, או מהר מדי, הופך למהותי בעלילה והפסלים היוצאים בתום שעה עגולה הופכים למהותיים ברגעי השיא, בהן יש אלמנטים שמזכירים את ״כתב זר״ שהיצ'קוק יצר בראשית מלחמת העולם השנייה, ובעיקר את ״ורטיגו״ שנוצר מספר שנים אחר כך. בנוסף, וולס תמיד שומר על התחושה של עיירה קטנה שלווה דרך הסצנות בחנות המקומית בדמותו של הזבן החביב שמגלם בילי האוס ומדובר ביותר מהפוגה קומית – זה יכול להיות ביסוס השגרה והחביבות של כל תושבי המקום. העסק שלו מבוסס על שירות עצמי ותשלום לקופה הניצבת לידו ועד כה, לא הייתה לו סיבה לא לסמוך על ההגינות של כל בני אדם שהוא פגש. ארה"ב רוצה להאמין כי יש בה מקומות כאלו, כי דרך החיים הזו היא אפשרית.

אולם, הסצנות הטובות ביותר בסרט הם בין וולס ליאנג, סצנות המשלבות רומנטיקה ונאמנות עם אימה של ממש, בעזרת ניגוד בין התמימות הנוצרית של מארי ומה שהופך להיות רוע יותר ויותר קשה ומחושב של קינדלר – שרוצח חיות ואנשים ככלי הישרדותי בשלב הזה, בלי קשר לרגשות שאולי יש לו כלפי מארי, או כלפי העבר שלו בגרמניה. דרך השימוש בתאורה, המפגשים ביניהם הופכים מפחידים גם כאשר אין בדיאלוג דבר שיצביע על סכנה. וכשם שהם מפחידים, יש בהם גם משהו מעורר הזדהות מזעזעת לשאיפה של מארי להמשיך לראות את הטוב בבעלה, אף כי זהו סוג של עיוורון כלפי המציאות לא רק בגלל החשד שמארי בשלב שונים מודעת אליו, אלא גם בגלל שהיא בסכנה.

בראייה רחבה יותר של הסרט, ניתן לראות בו גם אמירה על הדרישה מן אישה להישאר נאמנה לשבועת הנישואין כפי שהיא מונחלת דרך ערכים של החברה בה גדלה. בסרט זה הגבר לא מכה את האישה, אבל הוא כן מעביר אותה סוג של התעללות אותה היא מכחישה בפני עצמה ובוחרת להישאר עמו גם כאשר ייתכן והדבר מסכן את חייה, וזה משהו שנוגע ליותר בתים אמריקאים מאשר האפשרות של פושע נאצי שמסתתר בהם. וולס, כאמור, מפליא לגלם דמות שהיא הרשע המוחלט, אבל הוא נהדר בתפקיד בגלל שהוא מושך ומרתק – האידאולוגיה שהוא אומר פסולה, אבל הקול החזק שלו מפתה ויש משיכה לעוצמה שהוא משדר. ניתן לראות תפקיד זה סוג של גרסה מוקדמת ולאו דווקא פחות מרשימה את הדמות הכי מפורסמת שוולס שיגלם בסרט שהוא לא ביים – דמותו בסרט ״האדם השלישי״ של קרול ריד (גם הוא זמין לצפייה בנטפליקס).

״הזר״ מרתק ומהנה גם בגלל חוסר השלמות שבו. וולס מנסה לעבוד יותר מהרגיל עם הקונבנציות ולא להמציא את הקולנוע מחדש, אבל בכל זאת הוא מייצר סרט שמחדש מול התקופה, מבוצע ברמה גבוהה מאוד בחלקו השני ובסופו של דבר עובר את מבחן הזמן טוב יותר מהרבה סרטים אחרים של אותם שנים. העדר השליטה בעריכה יוצר פערים בלוגיקה הפנימית של הסרט, אבל הוא נותר בהיר ומובן. דברים כמו אלו קשה לומר על הסרט הבא שניתן למצוא בנטפליקס – הוא לא בדיוק ברור בצפייה ראשונה והוא מרגיש מפוזר, אבל בשל כך הוא גם מרגיש שלם יותר ולא במקרה הוא זכה למעמד של קלסיקה קולנועית של ממש.

מגע של רשע
Touch of Evil
(1958)

ההצלחה הכלכלית היחסית של ״הזר״ לא בדיוק פתחה את הדלתות לוולס בהוליווד. הוא ביים וכיכב בעוד סרט אחד, ״הליידי משנחאי״, בטרם יצא לעשור של פעילות במקומות אחרים, בעיקר באירופה. וולס המשיך להיות בתנועה יצירתית ויצר פרויקטים שאפתניים בתאטרון, תכניות טלוויזיה מוזרות וסרטים בהפקה אירופאית, תוך שהוא מרוויח כסף בעיקר מעבודות כקריין או שחקן. קיימות שתי גרסאות לשיבה שלו לבימוי בהוליווד. בראשונה, הוא לוהק ל״מגע של רשע״ לתפקיד של שחקן בלבד, אבל האולפנים רצו שצ'רלטון הסטון יככב בסרט וזה הסכים רק במקרה בו וולס יהיה גם במאי. על פי סיפור אחר, וולס טען שהוא יכול לעשות סרט טוב ובזול מן התסריט הכי גרוע ו״מגע של רשע״ היה התסריט הזה. בכל מקרה, וולס שכתב את התסריט בצורה דרסטית: מסיפור על שוטר אמריקאי שמתחתן עם אישה מקסיקנית הוא הפך את השוטר למקסיקני ואת האישה לאמריקאית, הזיז את כמעט את כל הסיפור למעבר הגבול בין שתי המדינות, שילב התייחסות אל ״האזרח קיין״ ועוד. בזמן הצילומים הוא חשב כי מדובר באחד מסרטיו הטובים.

כמובן, גם סרט זה קוצץ קשות בעריכה, כולל הכנסה של כמה סצנות שלא וולס ביים וניסו לעשות סדר בסיפור, אף כי וולס שאף בכלל לבלבל את הקהל (סצנה מהותית שנותנת רקע לדמות שוולס מגלם נותרה בחוץ). כמו כן, המוזיקה הוכנסה בניגוד לחזון של וולס והקטעים היותר יצירתיים בעריכה נותרו בחוץ. וולס כתב תזכיר בו הוא מפרט את החזון שלו לעריכה הנכונה של הסרט, וכ-40 שנה אחרי יציאת הגרסה המקורית, אולפני יוניברסל שהפיקו את הסרט הקשיבו לו והוציאו גרסה בהתאם לחזונו. אם שכרתם את הסרט ב-DVD מאז 1998, או שצפיתם בו בטלוויזיה באותה תקופה, ככנראה ראיתם את הגרסה שנוצרה בהתאם לחזון של וולס. לעומת זאת, אם תבחרו לצפות בסרט בנטפליקס – תצפו בגרסת האולפנים "המקורית" שעברה גם היא שחזור. עכשיו, קחו כמה דקות להתעצבן ולהוציא אוויר. הגרסה שיש בנטפליקס היא הגרסה הפחות הטובה של הסרט, אבל היא עדיין נהדרת ויש לה את היתרונות שלה – היא קצרה יותר ומביעה נקודת מבט מעט בהירה יותר (אף כי הבלבול הוא חוזקה של הסרט).  גרסה זו גם כוללת את כל הסצנות המפתח, מה שלא נכון לגבי סרטים אחרים שנערכו בניגוד לחזונו שלו וולס.

ב״מגע של רשע״ יש מגע של גאונות שניכר כבר בשוט הפתיחה המפורסם של הסרט, שוט כל כך מפורסם ונלמד עד שיש אנשים הסבורים כי בו כל הברק של הסרט. בימינו, שוט רציף של 3.5 דקות לא נחשב ארוך במיוחד, אבל בהוליווד הקלסית זה היה נדיר, בטח אחרי העזיבה של מקס אופולס (במאי אשר הסרט הזה של וולס מזכיר לי אותו בעוד כמה אופנים, למרות שוני סגנוני בוטה). מה גם שמראש הגדולה של השוט היא לא אורכו אלא התיאום בין מספר רב של גורמים ומצלמה שנמצאת על קריין אך מגיעה למספר קלוז-אפים על דברים שונים, דבר קשה מאוד לביצוע טרם המצאת הסטדי-קאם. עד כאן מונחים בצילום שייתכן ולא כל הקוראים מבינים. אולם, לדעתי לא בכך טמונה הגדולה של השוט הפותח. הוא מעביר לנו לא מעט אינפורמציה על שני קווי העלילה השונים המניעים את הסרט, ועושה זאת תוך בניית מתח מן השנייה הראשונה וניגוד בין המתח לבין השגרה של אזור תוסס חיים המיוצג בידי מוזיקת ג'אז. בגרסת האולפנים/נטפליקס המוזיקה הזו משולבת בפסקול מתח טיפוסי יותר שכתב הנרי מנצ'יני, שהפסקול היעיל והיפה שלו משולב בדרך שונה בגרסה שנוצרה על פי ההוראות של וולס. בשוט זה ניכרת בעיקר בנייה חכמה של מה שמגדיר כל שוט ארוך – הרגע בו הוא מסתיים. סיום בפיצוץ או נשיקה הוא רגע טוב לבצע קאט, וולס מסיים את השוט בנשיקה בתמונה ופיצוץ בפסקול, בטרם הוא עובר לתוצאות הפיצוץ, שנזק שולי שלו גם מפר את הנשיקה.

השוט נפתח בתצלום תקריב של פצצת זמן אשר הטיימר שלה מכוון ומיד אחר כך היא מוכנסת לתא מטען של מכונית, רגע לפני שגבר מבוגר ואישה צעירה נכנסים אליה. משם, המצלמה עולה למעלה וחצי עוקבת אחרי המכונית שעוברת לנסוע ברחוב תיירותי מלא חיים. בנקודה זו המצלמה מתחילה לחלק את תשומת הלב שלה בין  המכונית וזוג הולכי רגל. אחרי שתיים וחצי דקות מתחילת השוט, הזוג מתקרב לעמדת ביקורת בגבול ובה גם נשמע הדיאלוג הראשון בסרט, ממנו אנו לומדים כי אלו השוטר מיגל ורגאס ואשתו הטרייה סוזי (ג'נט לי, שהסכימה לעבוד בשכר נמוך בהרבה מהרגיל על מנת לשתף פעולה עם וולס), אשר הולכים לעבר מעבר הגבול בין ארה"ב למקסיקו ומציינים בפני החייל בגבול כי זה אתה התחתנו. החייל האמריקאי מכיר את ורגאס ומעריך את המוניטין שלו בתור שוטר במחלק הסמים הפן-אמריקאי, כולל המעצר האחרון שביצע, של ראש משפחת הפשע גרנדי הממתין למשפט. ורגאס מציין כי מדובר רק באחד הראשים כי משפחת גרנדי היא משפחה גדולה, מה שמלמד גם שסרטי מופת אינם חפים ממשחקי מילים פשוטים. במקביל, גם המכונית מגיעה לגבול והאישה מתלוננת על קול תקתוק שהיא שומעת בראשה, אך איש אינו מקשיב לה, המצלמה עוזבת את המכונית ועוברת לדיאלוג רומנטי בין בני הזוג ורגאס, המסתיים כאמור בנשיקה שמקבילה לפיצוץ.

הפיצוץ גם משנה את התכנית עבור ורגאס, שבמקום לנפוש עם כלתו הטרייה מתנדב לעזור בחקירה הבעייתית. אף כי המכונית התפוצצה בשטח ארה"ב, הוא מעיד כי ראה אותה מגיעה ממקסיקו, כך שהפשע עצמו בוצע במקסיקו. בכל מקרה, על החקירה מופקד מפקד המשטרה המקומי, בלש שזכה למעמד אגדי בשם האנק קווינלן, המגולם בידי וולס עצמו. בשנים שעברו מאז ״הזר״ וולס העלה לא מעט במשקלו, אבל עבור הסרט הזה הוא לובש חליפת שומן ואיפור על מנת להקנות לא מראה מבוגר ושמן אף יותר. זו טכניקה בה וולס נקט ברוב התפקידים שגילם אבל כאן מדובר במקרה קיצוני, מה שהופך את קווינלן לסוג של הר-אדם. הוא מגיע לזירה מעט אחרי כולם, אבל עושה רושם כי הוא יודע היטב איזה כיוון חקירה לבדוק.

הגבר המבוגר שנהרג הוא רודי ליניקר, האיש העשיר באזור בצד האמריקאי של הגבול. בתו מזהה את גופתו וקווינלן מצווה לעקוב אחריה, במחשבה כי היא תביא אותו לחשוד אפשרי. הוא מגלה כי היא חיה עם גבר מקסיקני בשם סאנצ'ס (ויקטור מילאן) שפוטר לא מכבר ממחצבה בבעלות ליניקר ואחרי פיטורו דווח כי 10 מקלות דינמיט נגנבו מן המחצבה. קווינלן, שמתנהג כשליט ודי מזלזל במקסיקנים, בטוח כי הוא הרוצח. ורגאס מתעקש להטיל ספק והסרט הוא למעשה מאבק בין שתי הגישות השונות של הבלשים – שונות גם במבחינת הדור והזיהוי הגזעי/לאומי (ארה"ב היא ללא ספק הצד העשיר והחזק בגבול) אולם יותר מכך שונות בגישה לחקירה. בעוד קווינלין סומך על האינסטינקט שלו, ורגאס נשען על עבודה קשה. ניתן גם לפרש זאת בכך שוורגאס נלחם למען האדם הקטן, וקווינלן פועל לשמירה על הסדר שמשרת את החזקים, כולל משפחת גרנדי שפועלת שנים מתחת ידיו מבלי שהם נלכדים על ידו, בעודו מפליל רוצחים אך לא מבריחי סמים.

אבל הסרט לא מסתפק בניגוד בין שני הסוגים של השוטרים בחקירת הפיצוץ. המקרה של הרצח הוא למעשה תיק לא מסובך במיוחד, בהתחשב בכך שהסרט נחשב לכזה שמתעתע בקהל – לכל אורכו יש רק חשוד ממשי אחד במעשה. לעומת זאת, החיים האישיים של ורגאס והעימות שלו עם משפחת גרנדי מתגלה כקו עלילה מהותי ומפותל יותר, קו עלילה בו הגיבור חוטא בו בחוסר תשומת לב לאשתו, מה שמתכתב עם חוסר תשומת הלב לאישה ששמעה את תקתוק הפצצה בשוט הפותח. בני משפחת גרנדי שנותרו באזור נחושים למנוע מוורגאס להעיד במשפט בעניין ראש המשפחה שצפוי להתנהל בהמשך השבוע במקסיקו סיטי, והם עושים זאת תחילה דרך הטרדת מנוחתה של אשתו במלון הסמוך לגבול. סוזי מבקשת להתלוות לבעלה בחקירה אך הוא מסרב ועוזרו הנאמן של קווינלן, פיט מנזיס, מסיע אותה למוטל מבודד יותר בארה"ב. לשאלה מה הדבר הכי מפחיד/קשה שקרה לג'נט לי במוטל יש תשובה מתבקשת, אבל מה שעובר עליה בסרט זה נותן פייט ובעיקר נמשך הרבה זמן, בשני מוטלים שונים.

במקביל, מי שנותר כראש המשפחה מחוץ לכלא רוקם עסקה עם קווינלן במטרה להפליל את ורגאס הערכי אשר מפריע לשניהם – להציג את הלוחם הגדול בהעברת סמים כמשתמש שנהנה מן השלל שהוא עוצר בעצמו. לסמם את אשתו הטרייה זה האמצעי, אם כי ייתכן ואולי עדיף עבורם שתמות ממנת יתר. לי עוברת התעללות בפנסים ותאורה במלון הראשון והתעללות לאור היום דרך "מסיבה" שנועדה רק להפריע לה במוטל השני, שמתברר כי הוא בבעלות משפחת גרנדי – וזה לא כל מה שמפחיד בו. בסופו של דבר היא גם מוחזרת למלון ליד הגבול ושם הסכנה לחייה אף גוברת. בדומה ל״הזר״ ובניגוד גדול לרוב סרטי הקולנוע האפל (לא כולל הסרטים של אופולס שהזכרתי) הסרט לא רק מציע דימוי לא חד-משמעי של אישה חיובית או שלילית, אלא גם מראה את הסבל של האישה בחיי הנישואין לגבר אשר לא מעמיד אותה בעדיפות מספיק גבוהה. היא סובלת לא רק מן הטרדות האויבים של בעלה, אלא גם מכך שהבעל לא רק נוטש אותה מיד אחרי החתונה, אלא גם לא מקשיב לה או מבין את המצוקה שלה, אפילו אחרי שהיא נותנת אותות מצוקה גדולים. הוא לא רואה אותה כשווה וסבור כי מסוכן לה להיות בקרבתו, אף כי למעשה ההפך הוא הנכון.

קווינלן לא רצה להפליל את ורגאס והדבר מעורר בו חוסר נחת. כפי שורגאס חושד, הוא נוטה לשתול ראיות על מנת להפליל את החשודים אותם הוא עוצר, לרוב רק את מי שהוא משוכנע כי הוא אשם. ולמרות שהוא לא מחבב מקסיקנים, ורגאס אינו אשם. אבל קווינלן מבין כי ורגאס גם חוקר לא רק מידע שיכול לזכות את סנצ'ז, אלא גם להפליל אותו – והוא נותר מחויב לפתרון. כתוצאה מכך, הוא חוזר לשתות אחרי שנים, במועדון בצד המקסיקני של הגבול, בבעלות ידידה ותיקה שלו בשם טאנה, אותה מגלמת של מרלן דיטריך. וולס ליהק את ידידתו דיטריך, אחת מן הכוכבות הגדולות בתולדות הקולנוע, לתפקיד מפתח בסרט מבלי שאולפני יוניברסל יודעים שהיא בסרט עד שהם רואים את החומרים עמה בחדר העריכה. טאנה ומנזיס הופכים למהותיים בפענוח דמותו של קווינלן לא רק כבלש חד ואכזרי, אלא כמי שמונע בידי שדים של עבורו, בראשם מותה של אשתו אותו לא הצליח לנקום באופן ישיר. באופן מזעזע, בשכרותו הוא מנסה להשיג נקמה דווקא בורגאס על ידי הרג בצורה דומה.

בסופו של דבר הוא נלכד. גם בגלל שמנזיס מבין כי שותפו שתל ראיות לאורך שנים והדבר סותר את האתיקה שלו וגם בגלל שהוא הותיר אחריו רמז במקום הפשע – הוא שכח את מקל ההליכה שלו בחדר מלון בו הוא לא אמור היה להיות. כך, מה שמפיל את האדם הגדול הוא מקל וכפי שנאמר בסרט: Cane נשמע כמעט כמו Kane, מה שכמובן יוצר הקשר אל וולס ולסרטו הנודע ביותר, סרט שהשוואה אליו תמיד מעמידה בצל כל פרויקט. אולם, יש קשר נוסף בין הסרטים: בעוד ״האזרח קיין״ הוא ניסיון שלם לסכם חיים של אדם, וולס תמיד סבר והעביר זאת גם בסרט כי מדובר באשליה. טאנה מסכמת את חייו של קווינלן "הוא היה סוג כלשהו של אדם" לכאורה משפט שלא אומר כלום, אבל הוא לא מגמד את האדם אלא את מה שניתן לומר עליו.

הכותרת של הסרט יכולה להתפרש בכמה אופנים. המגע של הרשע יכול להיות משוייך לבני משפחת גרנדי שהם כולם אכזריות, או לרשע בפעולה בודדת אחת של מטמין הפצצה. אבל הדמות של קווינלן מאפילה על הסרט בגדולה ובדילמה שלה ועולה השאלה מה הוא הרשע שלה: האם הנגיעה הקלה של רשע בפעולה שלו הובילה אותו לברית עם משפחת הפשע ובכך גם לאלכוהול ולמוות, האם הרשע נובע מרגשות הנקם אשר הוליכו אותו כל חייו או בכלל מן הגישה שלו הדוגלת בצדק מהיר, גם במחיר של כיפוף החוק ושתילת ראיות. בראיונות, וולס שלל את האפשרות כי הוא מזדהה עם הבלש וכי הקביעה כי בסופו של דבר הוא צדק בכיוון החקירה שלו (החשוד הודה בחקירה, ובשנות החמישים לא הטילו בכך ספק) היא מקרית ולא מצדיקה את הפשע העקרוני שלו. אבל הוא יצר עוד נבל שמרתק לא רק בגלל שהוא אכזרי, כריזמטי ומרשים, אלא בגלל שהוא פועל בהגיון מסוים. חמור מכך – הוא עשה זאת במשך שנים, בצד של המדינה שאמורה להעמיד בראש סדר העדיפויות שלה שיוויון.

וולס האמין בערכים הומניים ובהבדל בין מוסרי ולא מוסרי. אף כי התנגד לקומוניזם, הוא תמיד ראה את עצמו בצד היותר שמאלני של המפלגה הדמוקרטית ועסק ברבים מן המחזות שהעלה והסרטים שביים ביחס הגזעני של ארה״ב. בשנות החמישים לא ניתן היה לעסוק ברצינות באפרו-אמריקאים בקולנוע ההוליוודי, אז כמו סרטים אחרים באותה תקופה הוא תיאר את הגזענות כלפי המקסיקנים. מן הסתם, הסרט התיישן גם בהיבט הזה, אם כי פחות מסרטים אחרים: המבטא המקסיקני של הסטון לחלוטין לא קיים, אבל המקסיקנים מדברים בינם לבין עצמם בספרדית ואף כי יש ביניהם פושעים, מוצג גם הקיפוח שלהם כאומה והיות חלק מהם קורבנות תמימים של אמריקאים עשירים.

הסרט כאמור לא נערך בהתאם לחזונו של וולס בימי חייו (אף כי גרסה מורחבת, שהחזירה כמה סצנות, יצאה בשנות השבעים) אבל זכה להערכה ביקורתית מן ההתחלה. בסופו של דבר הוא אף הצליח כלכלית אחרי הוצאות חוזרות, אך לא באופן שהחייה את הקרירה של וולס כבמאי קולנוע בארה"ב. הוא שב לאירופה וחזר לארה"ב רק כשחקן שלוקח לא מעט עבודות שלא נתפסות כמכובדות במיוחד, אבל לכל פרסומות העניק מימד של גדולה. הפעם הבאה והאחרונה בה הוא ביים בהוליווד הייתה ״הצד האחר של הרוח״ – אם כי במקרה זה מדובר בהפקה עצמאית לחלוטין והיא כאמור הושלמה רק בימים אלו.