פסטיבל חיפה 2018: "53 מלחמות", "זבובים בחורף", "ללא עקבות", "בוקר טוב ילד"

הבוקר עברנו את מחציתו של פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018, ואיכשהו אני מרגיש שרק התחלנו. כמו בכל שנה מדהים לראות את האולמות המלאים כמעט בכל שעה (אם כי פחות מדהים לגלות שוב כמה קשה לאנשים להתנתק מהנייד למשך שעה וקצת) ולחוש את האווירה הסינפילית המדבקת שעל הכרמל.
מאחורי כבר 19 סרטים מאז שבת, ובסקירה הזו תוכלו לקרוא על ארבעה מתוכם, המגיעים מפולין, צ'כיה, ארה"ב וישראל.

ואם כבר הזכרנו את הקולנוע המקומי, חמישה מתוך שבעת המתמודדים בתחרות הקולנוע הישראלית הוצגו לשופטים והצופים. על אחד מהם, "עכו חלומות" יכולתם לקרוא בסיקור הפסטיבל הראשון, ועל השני תוכלו לשמוע בטקסט הזה ממש. בנוסף, הוקרנו גם "בלי דם", "טרילוגיה על אהבה: עירום" (לצערי הרב פספסתי את ההקרנה שלו, ואני מקווה שתגיע הזדמנות נוספת בקרוב), ו"פרא אציל" שכיכב בפרסי האופיר האחרונים, שם זכה בפרס השחקן הראשי (נווה צור) ושחקנית המשנה (שירה האס).
עופר כתב על הסרט לקראת פסטיבל דרום, אבל אני בכל זאת אוסיף עליו כמה מילים לפני שנתחיל את הסקירה הנוכחית. לא ידעתי לגמרי למה לצפות מסרטו החדש של מרקו כרמל, שעשייתו נעה על פני סקאלה די רחבה של קולנוע, בין אם "אחותי היפה" ובין אם "כמעט מפורסמת", וככזה אני חייב להגיד שמדובר בהפתעה ענקית, וללא ספק בסרט הישראלי הטוב ביותר בו צפיתי מסרטי התחרות נכון לבוקר זה. בין אם המשחק המשובח של כל חברי הקאסט (מבלי לקחת דבר מהופעתה של שרה אדלר ב"האופה מברלין", העובדה שלליאת אקטע אין אופיר בזכות משחקה בסרט הזה פשוט מטריפה אותי), הדיאלוגים הנפלאים והקולנוע הפשוט לכאורה אך המיומן ומלא ההבעה של כרמל, יחד עם צלמו עמית יסעור – משהו ב"פרא אציל" פשוט הקליק והצטבר לכדי חוויה יוצאת דופן, שלא פעם שובר את הציפיות והולך כנגד המובן מאליו. הסתייגות מה יש לי מה"כריכות" של הסרט, ושוט הסיום שאיננו עומד ברמה של מה שהקדים אותו, אבל גם זה לא הצליח לדלל את הסיפור האכזרי הזה, והדרך המשובחת בה הוא הועבר למסך.

בנוסף, אני חייב להזכיר גם את "אהבה בימים קרים" שזה אך הוכרז כנציג פולין לאוסקר (מזל שאני יושב מרוב תדהמה), מאת הבמאי זוכה האוסקר על "אידה", פאבל פאבליקובסקי. אמנם ייתכן שהוא ייחווה כאכזבה ביחס ל"אידה" הנפלא, אבל מבחינתי מדובר באחד משיאי הפסטיבל וכנראה הסרט הכי מרהיב מבחינה ויזואלית שראיתי השנה. אורון הרחיב על הסרט בפסטיבל קאן, ואנחנו בטח נשוב ונדבר עליו כאשר ייצא להקרנות מסחריות, אבל אני מהרהר בו שוב ושוב מאז הצפייה ומייחל בכל מאודי שפאבליקובסקי הזה יביים לי את החיים. נכון, זה אמנם אומר שיהיה קצת מדכדכך, אבל בואו, מי ישמע החיים שלי זה סרט של ג'אד אפאטאו.

סיקור חיפה הראשון: "אסאקו 1 ו-2", "מלחמה", "גלאובנברג"
סיקור החיפה השני: "לורו", "מנדי", "עכו חלומות", אנג'לו", "זיכרונות?"

"53 מלחמות" – 35 Wars

על פי כמות הפרויקטים הרשומים על שמה, נדמה שאווה בוקווסקה היא אחת השחקניות העסוקות ביותר בפולין כרגע, ואולי אני עושה פה אחד ועוד אחד שווה חמש, אבל נראה לי שזאת אחת הסיבות כיצד הצליחה כבר בסרטה הראשון כבמאית להוציא תצוגת משחק כל כך מרשימה ממגדלנה פובולבסקה, השחקנית הראשית שלה. בקלות אחד התפקידים הקשים, והמוצלחים, שראיתי עד כה בפסטיבל.

פובולבסקה מגלמת את אנה, כתבת שבעלה וויטק (מיכאיל זורווסקי) הוא בעצמו עיתונאי ששם לעצמו כמטרה לסקר את האיזורים מוכי הקרב שבעולם. אנה מוותרת די בקלות על עיסוקה כדי להשקיע בנישואיהם ובבנם הקטן, אבל החיידק שהשתלט על וויטק חזק הרבה יותר, והוא עובר ממלחמה למלחמה על מנת להביאם לידיעת הציבור. וככל שהוא נעדר מהבית ואנה מפתחת חרדה אמיתית לגורלו, כך היא מתקרבת יותר ויותר אל הקצה, מפתחת סממנים של תסמונת פוסט-טראומטית על אף שהיא מעולם לא הייתה בשום חזית או קו אש, וצוללת עוד אל תוך שיגעון בכל פעם ששהותו של וויטק מתארכת, עד שהיא כבר מאחלת שיגיע דבר מותו והיא לפחות לא תצטרך לחיות עם הפחד מהלא נודע שמלווה אותה בכל יום בכל שעה.

"53 מלחמות" הוא סרט קצר למדי, קצת פחות משעה וחצי, והוא מלווה את אנה בהתדרדרותה הבלתי נשלטת באופנים שלעיתים מזכירים את הקולנוע המוקדם של פולנסקי. בוקווסקה הבמאית מצמצמת את מרחב המחיה שלה בעזרת פריימינג שכולא אותה בדירתה ומשתמשת גם בעיצוב פס קול מצוין ומלא הבעה שמתחבר אל תודעה הנפרמת של הגיבורה שלה. כך מדרמה על אישה במשבר, "53 מלחמות" הופך להיות כמעט סרט מתח.

מעבר לסיפור האישי של אנה, אפשר להסתכל עליה כאיזשהו ייצוג של עולם שנמצא בפוסט טראומה תמידית בעקבות העוולות האיומות שמתרחשות סביבנו, גם אם אנחנו הדבר לא חווים זאת מיד ראשונה. לא צריך להיות שם כאוכלוסיות מופגזות ובערים נהרסות כדי שהאימה תחלחל, וחוסר הידיעה לגבי המתרחש יפגע בשפיותנו. אולי בוקווסקה מתייחסת לאירופה, או אפילו פולין באופן ספציפי הרבה יותר, אבל בכל מקרה החוויה של אנה מרגישה אוניברסלית למדי כבן אדם שחי בצל אסונות בלתי פוסקים.
אני אמנם מצאתי את חלקו האחרון של הסרט קצת קיצוני מדי, ולא לגמרי הגיוני, אבל החוויה המצמיתה של הסרט, כמו גם, כאמור, הופעתה של פובולסקה, הופכים את "53 מלחמות" לסרט טוב מאוד, שמרגיש גדול יותר מסך חלקיו.

הקרנה נוספת: 30.9 – 14:30 (סינמטק)

"זבובים בחורף" – Winter Flies

לפני כמה שבועות התבשרנו שהסרט הזה יהיה נציג צ'כיה לאוסקר הקרוב, ובזמן שקשה לראות אותו מאיים על "רומא", או אפילו מוצא לעצמו מקום בתשיעייה המקדימה, עדיין מדובר בסרט מלבב למדי. ואני לא משתמש במילה הזאת בקלות. בעיקר כי היא מילה מגעילה. מי אומר "מלבב" בכלל?

הסרט זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קארלובי וארי הוא סיפור מסע של שני ילדים-כמעט-נערים שחוצים את צ'כיה במכונית גנובה. האחד, ילדון שמנמן שעוד לא לגמרי פגש בעולם האמיתי (יאן פרטישק אוהר), רוצה להגיע לצרפת כדי להצטרף ללגיון, והשני, המבוגר והדומיננטי ביותר (תומאס מרוויק), יוצא למסע למטרה שנגלה רק בעקבות חקירתו בתחנת משטרה, אשר משולבת בעלילת המסע לסירוגין.
השחקנים הצעירים בסרט, אם הבנתי נכון, הם נון-אקטורים אותם מצא הבמאי אולמו אומרצו, אבל אי אפשר היה לדעת שהם חסרי ניסיון על פי הופעותיהם המצוינות. אבל הסרט לא נשען רק עליהם ועל הכימיה והאנרגיה הנהדרות שהם מביאים, אלא גם על הצילום המצוין, שירי הפס קול שנבחרו היטב, והדיאלוגים המשעשעים שהושמו בפיהם, שאף פעם לא מרגישים מתוסרטים או מלאכותיים, כפי שקורה לרוב כאשר אנשים מבוגרים כותבים דמויות צעירות מהם בהרבה.

בשונה מרוב הסרטים אי פעם, אני דווקא הרגשתי שאורכו הקצת יחסית של הסרט (כשעה וחצי) דווקא פוגם בו והיה אפשר להעניק לו עוד עומק והתפתחות, מה שקצת נעלם עם המהירות בה האירועים אותם חווים הצעירים באים והולכים, והסיום שאמנם עושה הרגשה טובה באפקט המיידי אך מרגיש קצת לא מספק בטווח הרחוק יותר, ומעניק לסרט תחושה של חוסר משקל, מהסוג שכנראה יתפוגג לא הרבה אחרי הצפייה. ועדיין, הוא סרט מקסים ואפילו מרגש לפעמים, וללא ספק מאלו שנהניתי מהם ביותר מאז תחילת הפסטיבל.

הקרנה נוספת: 28.9 – 16:15 (קריגר)

"ללא עקבות" – Leave No Trace

לפני שמונה שנים ביימה דברה גרניק את סרטה השני, "קר עד העצם", שלא רק שנחשב לפריצה המשמעותית של ג'ניפר לורנס, אלא גם היה לאחד הסרטים הבולטים והמשמעותיים של עונת הפרסים לשנת 2009 – בסופו של דבר צבר ארבע מועמדויות לאוסקר, כולל התסריט הטוב ביותר לגרניק, השחקנית הטובה ביותר ללורנס, ואפילו הסרט הטוב ביותר (גרניק לא הייתה מועמדת כבמאית). אך על אף ההצלחה והשבחים, גרניק לא הצליחה להרים פרויקט נוסף עד השנה, ובכך הפכה לעוד סמל למאבק של במאיות לקבל עבודה בתעשיית הסרטים ההוליוודית. בואו נגיד, ואני באמת מאמין בכך, שאם גבר היה מביים את "קר עד העצם" הוא כבר היה חתום על איזה פרנצ'ייז הוליוודי עצום.

גם סרטה החדש של גרניק איננו הפקה גדולה במיוחד, אלא עצמאית, שאת בכורתו עשה בפסטיבל סאנדנס האחרון וזכה להתעניינות רבה, כמו גם חוזה הפצה אמריקאי בחסות סוני (בארץ, כמיטב ידיעתי, אין לו מפיץ בשלב זה). הוא מבוסס על ספרו של פיטר רוק, "הנטישה שלי", ואותו עיבדה למסך גרניק עם התסריטאית והמפיקה אן רוסליני, שצברה שתי מועמדויות לאוסקר על "קר עד העצם".
גם הפעם עוסקות השתיים באיזורים הפחות מיושבים של ארה"ב ובסיפורה של נערה מתבגרת. במקרה הזה מדובר בטום (תומאסין מקנזי) שחיה עם אביה (בן פוסטר האחד והיחיד), חייל לשעבר הסובל מפוסט טראומה, רחוק מהציליוויזציה כמה שניתן, והוא מקנה לה יכולות הישרדות בטבע ומחנך אותה בעצמו, מחוץ לעינן הבוחנת של הרשויות. אבל הניסיון להתנהל במנותק מהעולם יכול להחזיק רק עד גבול מסוים.

קשה שלא להיזכר בסרט בעל סינופסיס דומה מלפני שנתיים, "קפטן פנטסטיק" ובו ויגו מורטנסן מגלם אבא שטרם התמודד עם מותה של אשתו האהובה, ואת ילדיהם הוא מגדל ביערות בשיטות חינוך שלא לגמרי עומדות בקנה אחד עם התפיסה הרווחת לחיי משפחה נורמטיביים. ההבדל הוא ש"קפטן פנטסטיק", אם אתם שואלים אותי, הוא אחד מהסרטים הכי מזויפים ונוראים שראיתי לאחרונה, כאשר "ללא עקבות" של גרניק הוא בדיוק ההפך הגמור.
אחת הבחירות הבולטות ביותר של גרניק ורוסליני הוא להעניק לנו כמות אינפורמציה מינימלית עד כמה שניתן. אנחנו לא לגמרי יודעים על העבר של השניים, מה קרה לאמה של טום ומהי שרשרת האירועים שהביאה אותם למסלול החיים האלטרנטיבי הזה, והדבר רק משדרג ומחזק את הקשר שלנו אליהם. אין דיאלוגים מלאכותיים של אינפורמציה, אין מסחטת רגשות הנשענת על טראומות העבר, אלא רק ניסיונם של שני אנשים להתמודד עם המציאות כל אחד בדרכו. אחד שלא מסוגל להישאר במקום ומרגיש כי כל מסגרת היא אויב שיכול להמיתו, והשנייה מישהי שרק מחפשת את המקום שלה בעולם ושואפת ליציבות.

כך בורא "ללא עקבות" שתי דמויות מרתקות ומעוררות אהבה והזדהות, ועל זה מוסיף את הנופים המרהיבים של איזור פורטלנד, מפגיש אותם עם אנשים שאף אחד מהם לא נופל לדיכוטומיה של רע וטוב, ובונה עולם רגיש ומרגש, שעל אף שהוא נותר יחסית מקורקע ונטול מלודרמה (לפחות עד חלקיו האחרונים שאי אפשר שלא להזיל דמעה לעומתם) מרגיש כמו יקום שלם של התמודדות והסתגלות.
"ללא עקבות" הוא בהחלט אחד מהסרטים הטובים ביותר של הפסטיבל, וצר לי כבר מעכשיו על כך שהוא יילך לאיבוד בעונת הפרסים הקרובה, למרות קמפיין מתגבש לבן פוסטר בקטגורית שחקן המשנה. בכלל, העובדה שהאיש הזה טרם זכה למועמדות על אף הופעותיו ב"השליח", "3:10 ליומה" או "באש ובמים" היא מאכזבת למדי. לכן, בכלל מפתיע שתומאסין מקנזי הצעירה שלצדו מצליחה לתת לו פייט ולהעניק הופעה בלתי נשכחת שלעיתים רבות גם מחזיקה את הסרט היפה על זה על כתפיה.

הקרנה נוספת: 30.9 – 17:00 (רפפורט)

"בוקר טוב ילד"

צילום: זיו ברקוביץ'

כל מה שצריך לדעת על סרטו של שרון בר זיו, אחד המתמודדים בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי של הפסטיבל, נמצא ממש בפריים הראשון. בקדמת המסך נמצא, שלא בפוקוס, בחור צעיר במצב של שינה או תרדמת כשאת רקתו מעטרת צלקת ארוכה, ומאחוריו, בפוקוס, גבר לבוש בחולצה עליה אפשר לזהות את המילים "קארו דאריו" (סרטו של נני מורטי מ-1993), כפי הנראה אביו, המביט בו בעיניים מלאות אהבה. "בוקר טוב ילד" אומר האב לצעיר הרדום, וכמה שניות לאחר מכן, מהצד השמאלי של המסך, מופיעה אישה, כפי הנראה האמא, מנשקת את הבחור וחוזרת על אותן המילים, אותן כבר פגשנו בכותרות הפתיחה.
בשוט הארוך הזה, המכניס אותנו לסרט ולאחר מכן מתמשך ומזמין אליו דמות נוספת, מספק לנו שרון בר זיו – המגלם גם את האבא עם החיבה לנני מורטי – לא רק את הדמויות המרכזיות של סרטו השני ודרך אילו עיניים נחווה אותו, אלא גם מבהיר לנו שהסרט הזה לובש את לבו על השרוול. זהו סרט שממש בקדמתו ניצבת טרגדיה קשה, ואין בו מקום לציניות.

כל הדברים האלו נאמרים, כמובן, לחיוב. לא כל סרט צריך להיות אניגמטי ועמוס סאבטקסט להתפקע, אבל לא תמיד אפשר לבסס סרט קולנוע אך ורק על רגישות וכנות. זה הלקח שלי מ"בוקר טוב ילד".
שאר הסרט גם הוא יתרחש באותו חדר בבית החולים בו מאושפז עמרי, חייל במצב אנוש, וסביבו תתממש הדינמיקה המשפחתית שלו, על שני הוריו האוהבים ואחותו הגדולה, כמו חברי הילדות וחבריו לצבא. רק פעמים ספורות נצא מהחדר הזה, וגם זה יהיה לא רחוק יותר מהמסדרון הסמוך או חדר המדרגות של בית החולים.
אזכיר שגם סרטו הקודם של בר זיו, "חדר 514" שהעניק לאסיה נייפלד מועמדות לאופיר (היא משתתפת גם בסרט החדש, בתפקיד הדוקטור), היה דרמה המתרחשת כולה בין ארבעה כתלים, כך שברור לנו שהקולנוע של בר זיו מנסה להיות מדויק ומצומצם ככל הניתן, ולעסוק באנשים במצבי קיצון. אבל בשביל לייצר את החוויה הזו, נדרשת גם דרמה גדולה ששואפת להתפרץ, ודווקא את התחושה הזו לא הצלחתי לקבל מהסרט.

הקונפליקטים, ואני משתמש במילה הזו בנדיבות במקרה הזה, נפתרים כולם באותה הסצנה, כאילו התסריט מפחד להעמיד את הדמויות שלו מול משברים אמיתיים שיחזיקו יותר מיום אחד, שומר עליהם מלהתלכלך ולהגיע לקצה היכולת שלהן. הזוגיות של האמא והאבא, המצב הבעייתי של הבת הבכורה שעליו נרמז בשורת דיאלוגים או שתיים, כולם נזרקים לאוויר ומתפוגגים די מהר. הדיאלוגים עצמם לא מצליחים להרגיש דינמיים, והם הרי הבסיס של התסריט, וכך כל סצנה מסתיימת באותו הטון בו התחילה. לא פעם ולא פעמיים השיח בסרט מרגיש מאולץ (הריב לאחר ביקור ראש העיר מופיע משום מקום ומתאדה כלעומת שבא), ואני ספרתי לפחות שלוש פעמים רגע שמתחיל באבא המביט בבנו המורדם, שותק לרגע, נותן חיוך בזווית הפה כמסמן לנו שהנה מגיע מונולוג, ואז פוצח במילים "אתה יודע…" או "אתה זוכר…", וזה מרגיש מלאכותי ותיאטרלי במיוחד.
דבר נוסף שמונע מ"בוקר טוב ילד" להתרומם לגבהים המרגשים אליהם הוא שואף כדרמה אנושית סנטימנטלית, גלום בבחירה של בר זיו לגלם בעצמו את התפקיד הראשי. כל הרגעים הדרמטיים יותר הקשורים למצבו של עומרי מתרחשים קודם כל בנוכחותו, אבל כנראה בניסיון להתרחק מהמלודרמה (שאיננה מילה גסה, ואפילו הכרחית בסרט מסוג כזה), השמחה וההתלהבות נותרים עצורים לחלוטין ולכן מקבלים מימד אגבי, ולא של נס רפואי שברגע זה מתרחש לנגד עינינו.

למרבה המזל, מתהדר "בוקר טוב ילד" בהופעתה של קרן מור, שחקנית שמסוגלת לעשות פלאים מכל דבר. היא היחידה שמעבירה את תחושת הדחיפות והלחץ שהסרט כה זקוק להם, אבל התסריט שוב מונע מהדמות שלה ללכת עוד כמה צעדים קדימה. מור, לעיתים במבט אחד, יוצקת כל כך הרבה עוצמה לתוך הסצנות, שבכל רגע שבו היא לא נמצאת ישנה תחושה של עקרות. בהקשר הזה ראוי לציין לטובה גם את חגית דסברג המופיעה לסצנה אחת, בפעם המי יודע כמה מזכירה לנו איזו שחקנית קולנוע ענקית היא וכמה אנחנו צריכים יותר ממנה בקולנוע המקומי.

ככזה, "בוקר טוב ילד" מרגיש רוב הזמן כמו סרט שנלחם בעצמו, כסיפור עם כוח אדיר לטלטל ולהגיד משהו על המשפחה הישראלית ועל ההתמודדות שלנו עם הצרות האינהרנטיות של החיים בישראל, אבל בסופו של דבר מחזיק את עצמו חזק מדי כדי לא להשתחרר עד שהוא מרגיש חסר נשימה כמעט לחלוטין, ומנטרל את הדחיפות שלו עוד לפני שהספיקה להתגבש.

אלו לבינתיים. אל פסטיבל חיפה נחזור בעוד יומיים, בתקווה, עם סקירות נוספות, ונמשיך ללוות אותו עד תומו. בינתיים נחזור אל מסורת סקירות סוף השבוע לסרטים החדשים שעולים בבתי הקולנוע.