פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 12: "אני והחבר'ה" (1986)

אם היה פרק שחששתי ממנו בכל הפרויקט הזה של סרטי סטיבן קינג, זהו הפרק התריסר במספר, אליו הגענו כעת – "אני והחבר'ה" (Stand by Me). הסיבה לרתיעה שלי הייתה מכיוון שהיה לי ברור שכדי לכתוב את הפרק אצטרך לחזור ולצפות בו, דבר מה שנמנעתי ממנו באדיקות של שאהיד במשך 23 השנים האחרונות, מאז אותו ערב שבת הסתווי של 1995 בו ראיתי אותו לראשונה, ועד נכון לכתיבת שורות אלו, האחרונה.
אבל לזה אנחנו נגיע בהמשך. קודם כל, חייבים לדבר על החשיבות של הסרט הזה בקונטקסט.

"אני והחבר'ה", איך שלא מסתכלים על זה, שינה לחלוטין את היחס בין קינג והקולנוע. הוא כמובן בולט מכיוון שהוא הסרט הראשון בו קינג מעורב שאיננו בתחום הז'אנר, אבל אם מסתכלים על כל מה שהקדים אותו, זה בכלל מראה כמה שום דבר כאן לא מובן מאליו.
מאירועי הפרקים הקודמים: מערכת היחסים בין הסופר המפורסם והמסך הגדול התחילה בפיצוץ סולארי, עם "קארי" ו"הניצוץ", שני סרטים מאת יוצרים מהשורה הראשונה שקיבלו מעמד של קלאסיקות. ההמשך היה גם מבטיח, כאשר לקרון המתמלא של מעבדי קינג התווספו ג'ורג' רומרו ("קריפשואו"), ג'ון קרפנטר ("כריסטין") ודיויד קרוננברג ("איזור הדמדומים") – אוטרים אהובים ומוערכים, שגם אם אפשר להתווכח על איכות הסרטים שביימו, הביאו משהו מהמורשת המרשימה שלהם לשולחן.
אבל החל מ-1983 משהו השתנה. ארבעת הסרטים שרדפו את אלו שהוזכרו הגיעו לידיהם של במאים קצת פחות מיומנים שלא לגמרי הצליחו להוציא את המיטב מהחומר הקינגי, שגם עליו אפשר להתווכח. כמובן שראוי לסייג ולהזכיר ש"סילבר בולט" הוא סרט נפלא, אבל קשה לומר שהוא קאנוני. השיא השלילי הגיע כחצי שנה לפני צאת "אני והחבר'ה", עם סרט האימה המטופש "בהילוך רצחני" (שאני נהניתי ממנו עד בלי די, אבל סרט מוצלח זה לא), שבו לסטיבן קינג לא היה אף אחד להאשים, מכיוון שהוא כתב וביים אותו. ומצטער על כך עד היום.
בנקודת הזמן הזאת, אני מניח, זה נראה כאילו הקולנוע על פי קינג הולך לאבדון, כמו קינג עצמו שהיה שקוע בהתמכרות להרואין ושאר מטעמים, ולא בטוח אם יצליח לחזור משם. אבל האמת לא הייתה יכולה להיות שונה יותר.

ב-1986 זה בטח נראה כמו חיבור מאוד מוזר. סופר האימה המפורסם בעולם, שהחריד רבבות של קוראים עשור שלם ברציפות, משתף פעולה עם שחקן שהחליט לעבור לבימוי והוציא תחת ידיו את אחת הקומדיות הפרועות ביותר של אותה תקופה (ובדיעבד אחת הגדולות בכל הזמנים), "ספיינל טאפ". ואם להוסיף בלבול לכל הסיפור, הסרט המדובר איננו אימתון על טבעי מלחיץ, אלא סרט התבגרות רגיש שיוצא בסתיו, בתקופת עונת הפרסים.
זאת כנראה אחת הסיבות שהסרט נקרא על שם השיר המפורסם של בן אי. קינג מ-1960, ולא על פי הסיפור הקצר עליו הוא מבוסס, "הגופה". הרעיון בטח היה למנוע מהקהל לחשוב שמדובר בסרט אימה ולתאם את ציפיותיהם.

אותו במאי מתחיל שהצטרף לעולם הקינגי ב-1986 הוא בנו של הבמאי קארל ריינר, רוב ריינר, אז בן 39, שהתפרסם בעיקר כשחקן בסדרה הקומית "הכל נשאר במשפחה". "אני והחבר'ה" היה סרטו השלישי, ספתח לרצף הצלחות שהפך אותו לאחד הבמאים האמריקאים המוערכים ביותר. מאמצע שנות השמונים לריינר היה סטרייק מדהים שהמשיך עם "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי", "מיזרי" ו"בחורים טובים" שהיה מועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר של 1992, וסימן את מועמדותו היחידה של ריינר (כמפיק. כבמאי הוא מעולם לא היה מועמד).
העובדה שיצר כמה מהסרטים המוערכים ביותר של שנות השמונים רק גרמה להמשך הקריירה שלו להיות תמוה עוד יותר. איכשהו, כל סרטיו החל מ"הורים בהזמנה" ב-1994 נחשבו ליצירות פחותות שאיש לא התייחס אליהם אז או מאז (להוציא את "הנשיא מאוהב"). זה כולל את "רוחות מן העבר", "הסיפור שלנו", "השמועה אומרת ש…", "מתים על החיים", ועוד כמה שהתפוגגו במהרה. ריינר עדיין מביים בקצב של סרט לשנה סרטים שבקושי מופצים. אבל אנחנו עדיין מחכים לקאמבק.
השילוב הזה בינו לבין קינג התגלה כמוצלח מאין כמוהו. לא רק שהסרט עשה חיל בקופות, הפך לאחד מסרטי ההתבגרות האהובים ביותר בתולדות הקולנוע ולסרט שמיליוני צופים (כולל אני) מחשיבים אותו כחלק אינטגרלי מהחיים שלהם, אלא הביא גם לשיתוף פעולה נוסף שלוש שנים לאחר מכן, "מיזרי" שכבר הוזכר, שנחשב גם הוא לאחת הפסגות של קינג והקולנוע.

"אני והחבר'ה" הוא סיפור התבגרות המתפרש על פני יומיים, ומובא דרך עיניו של גורדי, סופר מבוגר (ריצ'רד דרייפוס) המחזיר אותנו אל הקיץ ששינה את חייו בצעירותו, בו הוא ועוד שלושה מחבריו יצאו למסע למצוא את בן כיתתם שנעלם כמה ימים לפני כן, והשמועות מספרות שגופתו מוטלת ליד פסי הרכבת, מרחק של יום הליכה מעיירתם. את גורדי הצעיר (וויל וויטון) מלווים מנהיג החבורה כריס (ריבר פניקס), וורן השמנמן וחסר הביטחון (ג'רי או'קונל) וטדי (קורי פלדמן), שאביו ההלום קרב צרב את אוזנו בתנור ואושפז במוסד לחולי נפש. בזמן הזה חבורת הביריונים המסוכנת של העיירה, המונהגת על ידי אייס (קיפר סאת'רלנד) עושה את דרכה למקום, כדי לזכות בתהילה כשאלו שמצאו את גופת הילד הנעדר.
העיירה המדוברת היא כמובן קאסל רוק שנמצאת במדינת… אורגון. כאן כל מעריצי סטיבן קינג עלולים באופן בלתי רצוני להרים גבה. הרי ברור שקאסל רוק, העיירה המדומיינת בה מתרחשים רוב סיפוריו של קינג ("קוז'ו", "דברים שצריך", "איזור הדמדומים" וכמובן סדרת האימה החדשה המתרחשת בעולם הקינגי הקרויה על שם העיירה), נמצאת במדינת מיין הצפונית. מה אורגון עכשיו? הסיבה לשינוי הגיעה, כפי הנראה, מהלוקיישן אותו בחר רוב ריינר. הסרט צולם בבראונסוויל שבאורגון, לפי ריינר בעיקר כי נראתה כאילו עדיין נמצאת בשנות החמישים, זמן התרחשות הסיפור. והיא גם מצטלמת נפלא, כפי שאפשר לראות בסרט.

"הגופה", עליו מבוסס התסריט, נלקח מאסופת הסיפורים "עונות מתחלפות" שראתה אור בשנת 1982, וכללה ארבע נובלות אשר כל אחת מהן הוקדש לעונה אחרת: "הגופה" היה על הסתיו, "ריטה היוורת' וגאולת שושנק" (שהפך ל"חומות של תקווה" ב-1994), "תלמיד מצטיין" (שעובד לסרט באותו השם ב-1998), ו"טכניקת הנשימה" שמעולם לא הגיע לקולנוע.
את התסריט לסרט כתבו ריינולד גידאון וברוס אוונס, והם גם היחידים מהצוות של "אני והחבר'ה" שעוטרו במועמדות לאוסקר על מאמצם (העיבוד הקינגי הראשון שהועמד לאוסקר מאז "קארי"). שזה קצת מרגיז בהתחשב בכך ש"אני והחבר'ה" היה הצלחה בקופות וכן נכח בעונת הפרסים של אותה שנה. ריינר עצמו גם הועמד לפרס איגוד הבמאים אך האקדמיה השמיטה את אותו מהרשימות, כמו את תומס דל רות' הצלם (שיצלם עיבוד נוסף לקינג, "הנרדף") וג'ק ניטשה המלחין. את מועמדותו היחידה לאוסקר הפסיד "אני והחבר'ה" ל"זיכרונות אהבה מפירנצה", כאשר הזוכה הגדול של אותה שנה היה "פלאטון".
אך על אף ש"הגופה" הוא סיפור קצר, עדיין גידאון ואוונס בחרו להשמיט כמה דברים משמעותיים ממנו לטובת העיבוד הקולנועי. אני אפרט על אלו, יחד עם דברים שנוגעים לתסריט של הסרט, בחלקת ספויילרים שתופיע בסוף הפרק, למי שכבר ראה.

אבל על אף השינויים, הרבה מוטיבים מוכרים של קינג בכל זאת מצאו את דרכם ל"אני והחבר'ה". קודם כל, כמובן, ההתעסקות בילדים ובהתבגרות, בחוסר היכולת של עולם המבוגרים להבין את העולם הפנימי של הצעירים, שהם לגמרי המאפיין המרכזי של הקולנוע על פי קינג מאז "קארי" ועד נקודת הזמן הזו. העיירה הקטנה היא גם חלק משמעותי מזה.
הסיפור של גיבור "אני והחבר'ה", גורדי, מאוד מזכיר את עלילתו של גיבור קינגי מפורסם אחר – ילד בגיל החטיבה שאחיו המוצלח נהרג בתאונת דרכים, והוריו לא מצליחים להתמודד עם זה, ומזניחים את בנם הנותר. זה אחד-לאחד הסיפור של בילי ב"זה", רק שבמקום אח גדול בספר האימה מדובר באח קטן. גם אייס מריל, מנהיג חבורת הביריונים, מזכיר למדי את הנרי באוורס של האפוס הקינגי המפורסם, שלמרבה האירוניה יצא לאור בשנה הזו בדיוק.

יש כמה סיבות מדוע קיבל "אני והחבר'ה" את המעמד המרשים לו זכה בדברי ימי הקולנוע האמריקאי. איכות הסרט כמובן קשורה לכך, אבל יש בו הרבה יותר, חלק משמעותי מכך הוא הקאסט שלוהק לסרט, כזה שבשנים שחלפו רק העמיק את תחושת העצב הגדולה. זה בעיקר קשור לשניים מהילדים בתפקידים הראשיים, ריבר פניקס וקורי פלדמן.
פניקס, אז לקראת גיל 16 אבל עובר כצעיר בהרבה, כבר היה שחקן-ילד מפורסם אז, אבל התפקיד של כריס הכריזמטי והרגיש הייתה מה שהעביר אותו לליגה אחרת. שנתיים אחר כך כבר היה מועמד לאוסקר על "אהבה במלכוד" ונחשב לאחד השחקנים הצעירים הטובים ביותר בסביבה. שנה לאחר מכן לוהק כאינדיאנה ג'ונס הצעיר בסרט השלישי בטרילוגיה שוברת הקופות, וב-1991 הטביע את שמו בנצח עם "איידהו שלי". שנתיים לאחר מכן, ב-32 באוקטובר 1993, התמוטט מחוץ למועדון רוק בו הופיע באותו הזמן ג'וני דפ, ואחיו הצעיר של ריבר, חואקין פניקס, הוא זה שהתקשר לכוחות ההצלה אבל להם לא היה הרבה מה לעשות. ריבר פניקס מת בגיל 23, כפי הנראה ממנת יתר, הופך את עצמו לאחת הדמויות הטראגיות ביותר של הוליווד.
הסיפור של קורי פלדמן היה פחות דרמטי, אבל מדכא באותה מידה. כמו חברו הטוב קורי האיים, שכיכב בעיבוד הקינגי הקודם "סילבר בולט", התהילה גבתה ממנו מחיר די כבד של התמכרויות ומשברים, ובביוגרפיה שכתב חשף את אימת ניצול הילדים בהוליווד על ידי המפיקים ובעלי האולפנים.

אני, כאמור, חששתי מאוד מהחזרה אל הסרט אותו לא ראיתי זמן רב מדי, לא בגלל הסיכון האם הוא באמת מחזיק מעמד – לא היה לי ספק שהוא עדיין יעבוד מצויין – אבל בגלל שחווית הצפייה שלי ממנו הייתה כל כך קשה, שפחדתי לחטוף איזה פלאשבק.
אני זוכר את היום הזה. אני מניח שהייתי בכיתה ז' כי חזרתי מטיול יום שבת של הצופים מתישהו אחר הצהריים באיזור של טבעון שקצת מזכיר את הלוקיישנים של "אני והחבר'ה", ממש בזמן לשידורו באחד מערוצי הטלוויזיה. הסרט הזה סיקרן אותי כי שמעתי עליו לא מעט (חלק משמעותי מוקדש לו ב"איך לכתוב תסריט" של קובי ניב), הייתי עמוק בענייני סטיבן קינג באותו הזמן ושמחתי על ההזדמנות לצפות בו.
האמת היא שאני לא זוכר את הצפייה עצמה, אלא רק מה שקרה בסוף (זה עדיין לא שלב הספויילרים, אז אל דאגה). בפריים האחרון, כאשר הכתוביות לפתע עולות על המסך, הרגשתי משהו בתוכי נשבר. אין לי דרך אחרת לנסח את זה. העול הרגשי שהסרט הזה הפיל עלי פשוט סדק משהו בנשמה שלי, כזה שאני לא חושב שיתאחה לעולם. המשפט האחרון, שעד עכשיו הייתי בטוח שנאמר אבל הוא בעצם מופיע כאותיות על מסך מחשב, היה משהו שלא יכולתי להתמודד אתו אז, וגם אם כיום אני באופן מוחלט לא מסכים אתו אני חושב שזה הדבר הכי עצוב שראיתי בסרט. אולי עד הסיום של "סליפרס".
רמת ההזדהות שלי הייתה גבוהה גם כי הייתי פחות או יותר בגילם של הדמויות, גם גדלתי במקום שנראה כמו קאסל רוק, גם לי היו שאיפות לכתוב והסתובבתי עם עוד שלושה חברים שאחד מהם היה בשבילי המקביל של כריס.
הסרט הזה השפיע עלי כל כך עמוקות שאת החודשים הבאים העברתי בניסיון די מגוחך לנצל את מה שנתפס לי פתאום כרגעי הילדות האחרונים שלי, ששיאו היה לצאת עם החבר הכי טוב שלי לטיול בוואדי מרוחק בצד השני של טבעון, במה שקיוויתי שתהיה הרפתקה גדולה שתהיה שווה איזה ספר, אבל כשהגענו וראינו את החשיכה שבין העצים השתפנו והתקשרנו מאחד הטלפונים הציבוריים לאמא שלו כדי שתבוא לקחת אותנו.

בצפייה השנייה שלי, עכשיו בגיל 34, כבר הייתי מוכן יותר, וככזה אני חייב להודות שתודה לאל החוויה הייתה פחות עוצמתית, וגם יכולתי לראות כמה פגמים בסרט, כמו למשל המשחק של הילדים שאיננו אחיד, ושבעצם התסריט בונה על דרמה נורא גדולה שלא באמת מקבלת תוקף. זה לא אומר שרוב הסצנות לא עובדות נפלא. הבריחה מהרכבת מותחת לא משנה כמה פעמים כבר ראינו אותה, המונולוג של כריס על המורה שבגדה באמון שלו הוא מרסק, והמשפט של טוד "אבי הסתער על החופים של נורמנדי" הוא אחד הציטוטים הכי מרגשים שאני מכיר מהקולנוע. הופתעתי גם כמה הסרט קצר, פחות משעה וחצי אורכו, וכנראה זה גודש הסצנות הזכירות מהסרט שבראשי גרמו לי לחשוב שהוא ארוך הרבה יותר.
עם זאת, "אני והחבר'ה" הרגיש לי כמה פעמים כמו סרט שמטרתו לגרום לי עצבות גדולה, ובאופנים די בוטים ולא תמיד נעימים שקצת הרחיקו אותי מהמסך ועברו לי כמוגזמים וצורמים. היה איזשהו ריחוק ביני ובין "אני והחבר'ה" בצפייה השנייה, כזה שהוא כנראה תוצר של תקופת החיים הדי ארוכה שחלפה מאז. אבל האמת היא שהיו מעט מאוד סרטים שהשפיעו עלי כמו סרטו של רוב ריינר מ-1986.

הייתי אפילו אומר שכנראה שמעולם לא חוויתי סרט כמו אז, כשהייתי בן 14.
אלוהים, האם מישהו?

ורק כדי לסיים בנימה אחרת, כמה דברים על שהבטחתי על השוני בין הספר והסרט, ועל מהלך תסריטאי די מבריק, כולם בגדר ספויילרים.

"אני והחבר'ה" מסתיים כאשר ארבעת החברים חוזרים לעיירה וכל אחד הולך לדרכו, ומשם אנחנו קופצים בזמן חזרה לשנות השמונים, כאשר גורדי המבוגר מסיים לכתוב את קורותיהם, בהם הוא נזכר לאחר שהוא קורא בעיתון שכריס נרצח. הנובלה, לעומת זאת, ממשיכה את סיפורי הילדים קצת יותר ומתארת איך נקמו בהם הביריונים והכו אותם באופן איום ונורא. גם גורלן של הדמויות שונה. למעשה, ב"הגופה", גורדי הוא היחיד שנשאר בחיים, כאשר לא רק כריס נרצח, אלא גם וורן וטוד מתו בדמי ימיהם. כלומר, עד כמה שהסרט מדכא, הסיפור לוקח את זה כמה צעדים קדימה.

עוד שוני מעניין הוא שבספר זה כריס שמכוון את האקדח לאייס בסצנת השיא, ולא גורדי. השינוי הזה בתסריט הוא נהדר, כי הוא בעצם משלים את המהלך של גורדי, ומעניק לו רגע של גדולה בלהגן על החבר הכי טוב שלו, שכביכול הוא חזק יותר.

זה מוביל אותי למשהו מבריק שלצערי אני לא יכול לקחת עליו קרדיט, אלא שמעתי בפודקאסט שמוקדש לסרט בסדרת-שמע בשם "קינג מי", משהו שתופר יחד נהדר את הקצוות:
חבורת הילדים יוצאת למסע למציאת הגופה בשאיפה להתפרסם ולהופיע בעיתון כגיבורים. כאשר הם מוצאים את הילד המת, חבורת הביריונים מגיעה, ואייס מתקדם במהירות אל כריס עם סכין שלופה, וכמעט דוקר אותו בצווארו, אבל גורדי יורה לאוויר ומציל אותו. לאחר שהביריונים עוזבים מושפלים, ארבעת הילדים מחליטים להודיע על מיקום הגופה באופן אנונימי, ועל ידי כך מוותרים על הפרסום הנחשק בעיתון.
מותו של כריס, כך אנחנו מגלים ממש בהתחלה בכותרת מגזין מקומי, נגרם שנים רבות מאוחר יותר, כאשר ניסה להפריד בין שני מתקוטטים בדיינר, ונדקר בשוגג בצווארו. זה גם, בסופו של דבר, מה שהביא אותו סוף סוף להתפרסם בעיתון.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "אני והחבר'ה" (1986)
4. "סילבר בולט" (1985)
5. "בהילוך רצחני" (1986)
6. "קוז'ו" (1983)
7. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
8. "כריסטין" (1983)
9. "יורקת האש" (184)
10. "ילדי התירס" (1984)
11. "קריפשואו" (1982)
12. "עין החתול" (1985)