פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 6: "כריסטין" (1983)

ב"כריסטין" (Christine), העיבוד הקולנועי השישי לכתביו של סופר המתח והאימה סטיבן קינג, יש את אחד השוטים האהובים עלי אי פעם. שוט אחד לא ארוך ומאוד לא מורכב לעשייה, שנצרב לי בזיכרון מאז הפעם הראשונה (והיחידה, עד להכנה לפרויקט) שראיתי אותו, לפני איזה 20 שנה. שום דבר מהסרט הזה לא נותר לי בתודעה מלבד הרגע הזה, שהיה בשבילי בית ספר לתאורה ולצילום.
זה קורה כשעה וחצי לתוך הסרט, בשלב בו הגיבור, ארני (קית' גורדון), כבר כמעט ולחלוטין עבר לצד האפל בעקבות האובססיה שלו למכונית הקרויה כריסטין, והוא מסיע את חברו הטוב דניס (ג'ון סטוקוול) בשעת לילה. השוט מפוקס על פניו של ארני בזמן שהוא נוהג ומלהג באופן מלחיץ ורדוף לדניס, ובכל הזמן הזה התאורה שמגיעה מפנסי הרחוב המלווים אותם בדרכם מאירה לסירוגין את פניו של ארני, כך שלרגעים הוא נראה כמו בחור מתבגר רגיל, ולעיתים כמו פסיכופט מפחיד. כך יצרו הבמאי, הצלם והתאורן, סטינג ריאליסטי לחלוטין שבכל זאת חושף ומנכיח את הטירוף הפנימי שהולך ומשתלט על הדמות. הדהים אותי איך משהו כל כך פשוט כמו תאורה כביכול-ריאליסטית יכולה להעביר חוויה של דמות בצורה כל כך מבריקה.

על העניין הזה חתומים ג'ון קרפנטר, אחד מבמאי האימה האהובים ביותר כנראה אי פעם ("הבריחה מניו יורק"), והצלם דונלד מורגן שזכה בחמישה פרסי אמי אבל זהו סרט הקולנוע המשמעותי ביותר שלו. קרפנטר, כבר אחרי תהילת "האלווין" שהפכה אותו לאחד הקולות המשמעותיים בעולם הז'אנר, לקח בחוסר חשק מופגן את הפרויקט הזה כנראה כניסיון להתאושש ולעמוד שוב על רגליו אחרי הכישלון הצורב של "הדבר", שלימים התמקם כאחד מסרטי האימה הטובים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. אני די בטוח שקרפנטר עדיין מופתע מכך ש"כריסטין", סרט שאליו לא הרגיש שום חיבור מיוחד, נחשב לאחד הטובים שלו, כזה שקיבל חותמת של קאלט ואפילו כאחד העיבודים הטובים לסטיבן קינג.
לאחר מכן המשיך קרפנטר ל"איש מכוכב אחר", "צרות גדולות בצ'יינטאון", "הם חיים", ולסרטו הגדול האחרון "בלוע הטירוף" משנת 1994. הוא עדיין חי ומביים, אבל פעיל יותר במסע הופעות פופולרי בו הוא מנגן את המוזיקה שכתב בעצמו לסרטיו.
שיתוף הפעולה הזה, הראשון והאחרון בין קרפנטר וקינג (קרפנטר היה אמור לביים גם את "יורקת האש" אך זה נפל), גם סימן את המפגש האחרון בין ספר של קינג למאסטר קולנועי בעל שם, לפחות עד "אני והחבר'ה". "כריסטין" גם סגר את טרילוגיית קינג-1983, שכללה את "קוז'ו" ו"האיזור המת".

הספר "כריסטין" יצא לאור ממש באותה שנה בה הופק הסרט על פיו, בסמוך ליציאתם לאור של "בית כברות לחיות" והחלק הראשון של "המגדל האפל". את התסריט עיבד ביל פיליפס. נעשו לא מעט שינויים במעבר בין הספרות לקולנוע, כשהעיקר שבהם מתרחש ממש בהתחלה, והוא גם כנראה הנקודה הקריטית ביותר בקשר שבין הקהל לסרט.
הספר נפתח ברגע בו רואה ארני לראשונה את כריסטין המכונית מוטלת בחצר של מתבודד הזוי בעיירה בה הוא חי (הקליפורניאנית, הפעם. לא מיין, זירת ההתרחשות העיקרית של ספרי קינג), ומחליט לרכוש אותה מבלי לדעת שהיא רדופה על ידי הבעלים הקודמים שלה, שהשתגע לאחר שבמכונית מתה בתו הקטנה ואשתו לקחה שם את חייה. הסצנה הזו אכן נמצאת בסרט, אבל כ-20 דקות פנימה. הסרט, לעומת זאת, מתחיל בפס הייצור בו כריסטין מורכבת, וכבר שם נמצא בה זרע הפורענות. עוד ביומה הראשון על פני האדמה, כריסטין שוברת את ידיו של אחד המכונאים שמרכיב אותה, כנראה כי היא יודעת שגופה הוא פרטי ולאיש אסור לגעת בה, ורוצחת באופנים מסתוריים את אחד מאנשי פס הייצור שאפר הסיגריה שלו נופל על המושב שלה. לאחר מכן תקפוץ העלילה 21 שנים קדימה, אל 1978, שם נפגוש את גיבורינו.

בבחירה הזו לאקספוזיציה לסרט, אומרים לנו קרפנטר ופיליפס משהו כמו "תקשיבו, זה סרט על מכונית רשעה, חסרת סובלנות ובואו נודה באמת, די ביץ'. או שאתם אתנו, או שאתם לא. עזבו אתכם סיפורי רפאים וכל מיני הצדקות. יש מכונית. היא קטלנית. תתמודדו".
על פי התגובות לסרט וקהילת המעריצים שצבר מאז יציאתו, כנראה שרוב האנשים זרמו עם זה. אני, לעומתם, לא חושב שהסרט הצליח להתעלות מעל הקונספט המאוד מטופש שיש מכונית קנאית בעלת יכולות ריפוי וולבריניות שיכולה לגרום לנערות צעירות להיחנק מהמבורגר. יכול להיות שאם שאר הדברים היו מתקתקים, או לפחות מספקים הנאה קאמפית או טראשית, הייתי זורם עם זה. אבל גם מכיוון שהתהליך שעובר ארני, מבריאן של "מועדון ארוחת הבוקר" לאיזה סוג של דני זוקו, היה מהיר ולא אמין, וגם כי הסרט לא עשוי בצורה מעניינת או מרשימה במיוחד, גורמים לי להחזיק ממנו כאחד הסרטים החלשים יותר של קרפנטר.

מה שכן עובד בו מצוין הוא העיצוב של כריסטין שממש הופכת לדמות ככל שהסרט מתקדם, יש כמה רגעי אפקטים מאוד מרשימים שעוברים נהדר גם בצפייה עכשווית, וכמובן אותו שוט נהדר שתיארתי בהתחלה. המשחק עצמו סביר, במיוחד של שני השחקנים הראשיים גורדון וסטוקוול, שבאופן משעשע למדי שניהם לא ממש השקיעו בקריירת משחק והפכו לבמאים. קית' גורדון הוא אחד מבמאי הטלוויזיה העסוקים ביותר ואת שמו אפשר למצוא ב"הגשר", "הומלנד", "דקסטר", "פארגו" ו"סמוך על סול" בין היתר (בקולנוע שיאו היה "הבלש המזמר", עיבוד די נורא לדניס פוטר). ג'ון סטוקוול דבק בבימוי קולנוע אבל בסרטים זניחים למדי.
עוד בקאסט אפשר למצוא את רוברט פרוקסי (בשבילי לנצח סבא פרד מ"גרמלינס 2"), קלי פרסטון זוגתו של ג'ון טרבולטה (שכזכור, גם הקריירה שלו הוזנקה עם סטיבן קינג), והארי דין סטנטון ממנו נפרדנו לנצח בשנה שעברה, המגלם את הבלש הכי זורם בתולדות הקולנוע על האופציה שלמכוניות יש לפעמים רצונות קטלניים משלהן ומתקשרות בעזרת שירי פופ של שנות החמישים.

בנוסף לזה, אין ספק שקרפנטר, על אף הריחוק שלו מהחומר, כן השקיע וניסה להכניס כמה דברים מעניינים לסרט הזה שעל הנייר הוא טמטום אפילו יותר גדול ממה שנשאר על המסך. למשל בחירת הצבעים של כריסטין ובגדיו של ארני שגם מהדקים את הקשר ביניהם וגם עושים מחווה לא רעה בכלל לג'יימס דין ו"מרד הנעורים", וכמובן כל מוטיב המיניות המתבגרים שמשולבת בסרט, והופכת אותו למין אלגוריה מעניינת. השיחה הראשונה בין קאנינגהם לדניס היא כמובן על סקס, וכריסטין המכונית היא ייצוג של תשוקה מינית שאין עליה שליטה. ובלי להיכנס לספויילרים, בואו נגיד שגם מה שקורה לארני לקראת סוף הסרט הוא בעל אלמנטים… חודרניים כאלה ואחרים.

ועדיין, ישנה תחושה שיהיה הרבה יותר מעניין לדעת מה קרה בין 1957 ל-1978, לפני שארני פגש את כריסטין, עוד כאשר היה לנו סיפור מטריד ביותר על איש משפחה רגיל, שהופך להיות אובססיבי וקטלני בעקבות שדים שרודפים אותו. אתם יודעים מה? האמת היא שאולי בגלל שמכונית זה לוקיישן יחסית מצומצם, היה אפשר להפוך את כריסטין למשהו קצת יותר גדול. נגיד בניין, או אפילו יותר טוב – בית מלון… אה, אוי. רגע. זה היה כבר. לא חשוב, בואו נמשיך עם המתבגרים שלנו.
אבל גם אם מתעלמים מכך שסיפור הרקע מעט מזכיר את "הניצוץ", "כריסטין" בכל זאת ממשיך כמה מוטיבים די ברורים שהקולנוע על פי סטיבן קינג כבר אימץ: מתבגרים שעוברים לצד האפל ("קארי"), מכונית כזירת התרחשות מרכזית ("קוז'ו") ודברים רדופים ("הניצוץ"). לא תופתעו אם אסגיר שלא מעט מאלו יהיו בולטים מאוד גם בסרט הבא על פי סטיבן קינג, אליו נגיע בפרק הבא.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "קוז'ו" (1983)
4. "איזור הדמדומים" (1983)
5. "כריסטין" (1983)
6. "קריפשואו" (1982)