"עולם היורה: נפילת הממלכה", סקירה

רגע לפני שנדבר פה על "עולם היורה: נפילת הממלכה" (Jurassic World: Fallen Kingdom), אני חושב שכדאי שאזכיר מאיפה אני מגיע לטקסט הזה, ככה, אני מקווה, יהיו פחות הרמות גבה על העומד לבוא.
הדבר הראשון שצריך לומר הוא שאני מאלו שמאוד נהנו מ"עולם היורה" של 2015, שאיכשהו קיבל מעמד של אחד מהבלוקבאסטרים המושמצים ביותר של האלף החדש. אמנם לא ראיתי אותו מאז אותה הקרנה, כך שאני לא יודע אם הוא מחזיק או שמא נפלתי קורבן לאיזה כישוף פרה-היסטורי, אבל אני זוכר שנדהמתי מהזעם שהוא חטף, ואפילו הגנתי עליו פה ושם.

הדבר השני קשור לזהות הבמאי של הסרט החדש – החבוב הספרדי חואן אנטוניו באיונה, רכש זר שהונחת בלב השטחים הפראיים והמסוכנים של הוליווד ועכשיו צריך לשרוד תוך כדי שהוא נלחם במפלצות ענק עם שיניים חדות בדמות אנשי עסקים ובעלי מניות. באיונה אהוב מאוד בקהילת האימה בזכות "בית היתומים" שביים ב-2007, זה שנכנס למקום ה-14 במצעד מבקרי ישראל לסרטי האימה הגדולים של האלף החדש. רמת ההתלהבות שלי ממנו הייתה נמוכה מהקונצנזוס (על אף שיש בו את הוואן-שוט המלחיץ ביותר שאני מכיר), אבל מבחינתי באיונה שודרג לרמת במאי שאראה כל מה שהוא עושה בעקבות הסרט הבא שלו, "הבלתי אפשרי" על הצונאמי בתאילנד, שלא רק שהיה להקרנה היחידה בה נכחתי שבמהלכה התעלפה צופה והיה צריך להפסיק ולפנות אותה לטיפול, אלא גם שבעיני מדובר בטייק ממש מעניין על סרטי אימה וסרטי אסונות (שבנוי הפוך לתבנית של הז'אנר) ואני חושב שהוא לא מוערך מספיק. סרטו האחרון, "7 דקות אחרי חצות", גם הוא היה חביב, אבל פחות מלהיב באופן גורף מהשניים שלפניו.

את כל ההקדמה הזו אני שוטח כדי להסביר שעל אף שאנחנו כבר בעייפות קיץ עוד לפני שאפילו התחלנו באמת, הגעתי בווייב חיובי ל"עולם היורה: נפילת הממלכה", ההתקן החמישי במותג שיצר סטיבן ספילברג ב-1993 עם "פארק היורה" שהתבסס על ספרו של מייקל קרייטון – אחד הסרטים האהובים בכל הזמנים וגם פורץ בדרך בתחום האפקטים. אמנם לא ציפיתי שעולמי יטולטל מהפרק החדש, אבל האמנתי באנשים שמאחוריו לספק לי רמה סבירה של בידור שלכל הפחות יראה מצוין.

הסרט החדש מתחיל בצל טראומת הסרט הקודם, בו הדינוזאורים התפרעו באי הספארי ההוא ועשו שמות במבקרים (לא נשכח ולא נסלח, זואי), וכעת העולם עומד בפני הבעיה מה לעשות עם היצורים הקדמונים שנשארו על האי ועומדים בפני סכנת הכחדה מהרי געש פעילים – האם לעמוד מנגד, או לתת להם את היחס אותו מקבלים כל בעלי החיים, למרות שהם בעצם תוצר תעשייתי. קלייר (ברייס דאלאס הווארד, בתו של רון הווארד שכרגע מפסיד כסף באולם המקביל עם "סולו") היא פעילה למען זכויות הדינוזאורים, וכשהקונגרס מפנה לארגון שלה עורף, היא מקבלת הצעה מפתיעה – הזדמנות להציל את הדינוזאורים על ידי הברחתם בעזרתו של אלי מילס (רייף ספול), היורש החוקי של אימפריית לוקווד-המונד, זו שהתחילה את כל עניין היורה לפני שני עשורים.
קלייר מביאה למשימה את האקס שלה, אוון גריידי (כריס פראט) שמצא את הדרך להיות הלוחש לדינוזאורים, ויחד עם שני סייד-קיקס (דניאלה פינדה וג'סטיס סמית', שהיה נפלא בסדרה "The Get Down" קצרת החיים של נטפליקס) וליווי צבאי יוצאים לאי המבודד. משם, כמובן, דברים ישתבשו.

כמו עם הסרט הקודם, גם בחצי השעה הראשונה של הנוכחי הרגשתי דקירות קלות של אי נוחות. אחרי פרולוג מוצלח מאוד, בו באיונה עושה מחוות גם ל"פארק היורה" ול"מלתעות" ומצליח גם להפחיד וגם להרשים, הסרט תפס כיוון שאותת לי שמשהו פה לא לגמרי בסדר. למשל זה שאנחנו יודעים בשנייה הראשונה מי האיש הרע של הסיפור למרות שזה אמור להיות סוג של הפתעה למערכה השנייה, שכל המסגרת העלילתית מטופשת בדרכים שהקשו עלי להתעלם – קלייר פשוט קופצת על האופציה לטוס לאי בלי לחשוב שמשהו פה חשוד, הרעיון של להבריח דינוזאורים נראה לא הגיוני אפילו ביחס לסרט כזה, גריידי מסרב להצטרף משימה כי ככה כתוב בספרי התסריטאות תחת הערך "קונפליקט" אבל בסצנה הבאה כבר שכחנו מזה אז למה היה צריך להתיש אותנו עם סצנה מיותרת – ועוד מיני קטנות שכאלו. נשארתי סבלני.

בתום שלושים הדקות הראשונות של הסרט, כלומר המעבר ממערכה ראשונה לשנייה, כבר לא יכולתי להשעות את אי האמון, יותר מדי אימג'ים של דינוזאורים ממוחשבים חמודים שמוצאים את מותם באו לי לא טוב, ושום דבר שהדמויות עשו לא הרגיש המשכי למשהו שבני אדם עושים – והחשש הראשוני לא רק שהפך למציאות, אלא חוויית הצפייה ב"עולם היורה: נפילת הממלכה" התגשמה לכדי עינוי פיזי מתמשך שרק החריף עם כל דקה שעברה. אני לא זוכר מתי רציתי לצאת ככה באמצע סרט, והמאבק שלי עם עצמי להישאר היה רק על מנת שתהיה לי את הזכות המלאה לכתוב את המילים האלו, ולהגיד לכם, אחרי שהייתי שם מההתחלה ועד הסוף – "עולם היורה: נפילת הממלכה" הוא אחד הסרטים הגרועים, המרושעים, הלא נעימים והמיותרים שראיתי בחיי.

אבל רגע לפני שאני נכנס עוד יותר עמוק לזוועה הזאת, אני רוצה לדבר בזכות ח.א. באיונה, הבמאי. זו סיטואציה קצת מוזרה בשבילי, להגן על הבמאי של הקטסטרופה הזו, אבל יש בי משהו שאומר שבלעדיו זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. באיונה הוא במאי עם עין משובחת, ואם מפרקים את הסרט לסצנות של סט-אפים – בהתעלמות מהקו המחבר ביניהם, ששורטט, אם בכלל, על ידי מעריץ מספר אחת של "שארקניידו" – יש כמה דברים לא רעים בכלל. באיונה הצליח לתת את הטאץ' שלו במספר רגעים, כמו סצנת חדר השינה של מייזי (איזבל סרמון המתוקה), שאם מתעלמים מהטמטום שהוביל אליה (נרדפת על ידי דינוזאור קטלני, הילדה רבת התושייה הזו מחליטה לברוח לחדר שלה ולהתחבא מתחת לשמיכה, בשונה מכל האיפיון שלה עד כה), היא סצנת אימה איטית ומצויינת. לזה אפשר גם להוסיף את הוואן-שוט מתחת למים (שוב, רצף בחירות מחפיר של הדמויות הוביל לזה, אבל יאללה) ועוד כמה. אני לא יודע למה אני הופך את באיונה לקורבן פה, כשבעצם המפסידים העיקריים הם הצופים, אבל באמת נראה כאילו הוא נתן את כל מה שיש לו.
עוד מילה טובה חייבת להגיע לאנשי האפקטים והסאונד של הסרט. מדהים כמה כישרון ועבודה קשה נוצקה לתוך ערימת הגללים הרוטטת הזאת.

בנק הבעיות שלי עם הסרט מתחיל, כאמור, עם התסריט, ואני משתמש במילה הזו בנדיבות. פשוט לא יאומן כמה חיוור, מעתיקני ומזלזל מה שקורה פה. הסרט הולך בתלמים של "כוכב הקופים" ו"הנוסע השמיני" בצורה כל כך חסרת השראה שאני כמעט בטוח שהסרט הזה מכוון לאנשים שלא הלכו לקולנוע מימיהם, או לפחות כך קיוו היוצרים. הכל כל כך מוכר: שוב אנשי צבא תאבי כוח וחסרי מוסר, שוב הקפיטליזם הוא האויב, שוב אסור לנו לשחק את אלוהים, שוב רוסים פסיכים, שוב ילדה קטנה בצרה, שוב שנייה לפני שזוכים באמון המפלצת מישהו עושה לה משהו רע והתהליך נגדע, שוב אנחנו לא מתמודדים עם הצרות האקולוגיות שיצרנו לעצמנו, שוב הסייד-קיק המפוחד שכל תפקידו הוא להיות להתלונן במשך שעתיים… כאילו כל התסריט הזה היה בעצם תרגיל בכתיבה שבו מישהו רושם משפט על דף, מקפל אותו, מעביר אותו למישהו אחר שכותב משפט נוסף, ובסוף מתגלה איזשהו "נראטיב" מקושקש שאי אפשר לעשות בו סדר.

בכל היקר לי, אני לא יודע למה שני הגיבורים היפים – שהראו יכולות חשיבה והישרדות די מרשימות בסרט הקודם – נכנסות למלכודות שכל ילד היה מפענח לפניהם, איך "הדינזואור הכי קטלני אי פעם וואי וואי איזו מכונת מלחמה יצרנו אין די אפשר ללכת הביתה" לא מסוגלת להשיג בריצה ילדה בת 10, למה בדילמה של לברוח ממפלצת לחדר המדרגות רחב הידיים או לאדן החלון החלקלקה זו האופציה השנייה שנבחרת, איך הדינוזאורים הפכו להיות בעצם סוג של גרמלינס, ומה לעזאזל פשר הגילוי על דמותה של מייזי – אחד מרגעי הוואט דה פאק המופרכים של ימינו אנו.

כתבתי מקודם שזה סרט מרושע, ואני רוצה להוסיף גם "ציני". ולא בקטע של "מוצר ציני שנרקח כדי לסחוט כסף במינימום מאמץ", אלא יותר בקונספט של סחיטת רגש. הרי דמויות אין, ודינמיקה אנושית היא מהסרט והלאה, ולכן "עולם היורה: זאת אכן נפילה" הולך בכוח על עניין הדינוזאורים, שבמהלך חלקים שלמים מהסרט נתפסים, נשרפים, נחתכים, נורים, נכלאים, מורעלים, מחושמלים, שיניהם נעקרות, אמונם נבגד והם יכולים לעשות בית ספר לאוקג'ה האומללה. כי חוסר נוחות זה אפקט נחשק על הצופים, כנראה. הבעיה שלי הייתה היא שנראה שהסרט נהנה מזה. הייסורים של הדינוזאורים הם כמו היי-פייב זחוח של "עולם היורה: רשימת טי-רקס", והסרט משתהה עליהם דקות ארוכות. קשה לתאר כמה זה לא נעים ומיותר.

אם זאת הייתה ביקורת ספויילרים הייתי ממשיך ומפרט, אבל אפשר לעצור בשלב זה. לכן אסיים בהצעה שכתבתי בסקירה על "רובוטריקים 4": קחו את הכסף שרציתם להוציא על הכרטיס ל"עולם היורה: ממלכתי תמורת שזה יסתיים כבר" ואת הסכום הזה תשקיעו בלקנות לאמא שלכם פרחים. ככה לפחות ייצא משהו טוב מכל הסיפור.