״העודף בשבילך״, סקירה

בשנים האחרונות חוזרות ונשמעות בביקורות קולנוע מילים שונות לתיאור אותו הדבר – ייצוג, נראות, גיוון ועוד כהנה וכהנה דרכים להתייחס להכללתם של מיעוטים מכל מיני סוגים על המסך או מאחורי הקלעים. כל תת-אוכלוסיה והמאבק שלה, שיכול להיות קשור למגדר או לצבע עור, וכל סרט והאופן בו הוא בוחר לשקף חיים שבדרך כלל הופכים לסיפורים קולנועיים, גם אם הקביעה הזו הולכת ומתפוגגת ככל שהמיינסטרים מאמץ לחיקו את השונים. כפועל יוצא של כניסת השוליים אל הזרם המרכזי נוצרות כותרות תמוהות כמו ״הבמאית השחורה הראשונה שמופקדת על סרט בתקציב של מעל ל-100 מיליון דולר״ ועוד הישגים מעין אלו, שחשיבותם לא תמיד מובנת (לי לפחות). זה מזכיר לי את התקופה בה ערוצי הספורט בישראל התחרו ביניהם מי מקשקש על שיא יותר מופרך ששבר הכדורגלן ליאו מסי כדי להפוך אותו בכוח לגדול בהיסטוריה וכמה שיותר מהר. לצד זאת ומלבד התמקדות בצורה ולא בתוכן, יש גם הרבה רגעים מעוררי מחשבה באמת ובתמים בעידן המשתנה בו אנו חיים – הרבה מהם סביב מקצוע המשחק או יותר נכון נושא של ליהוקים תקינים יותר פחות מבחינה חברתית-פוליטית.

אם בעבר היה ברור ששחקן יכול לגלם כל תפקיד, בהנחה שיש לו את הכשרון לכך כמובן, ההגבלות על למי מותר לשחק מה הולכות ומשתנות עם הזמנים. כשרק גברים לבנים הופיעו על המסכים היה עליהם גם לגלם שחורים, מה שנקרא ״בלאק פייס״ ונחשב היום לגזעני. הדבר נכון גם לגבי טרנסג׳נדרים וטרנסג׳נדריות, ואם בעבר פליסיטי הופמן הייתה יכולה לזכות בפרסים ושבחים על הופעתה ב״טרנסאמריקה״, היום נדמה שהקולנוע פתוח יותר לרעיון של ליהוק שחקנים ושחקניות שהם והן באמת טרנס, כפי שראינו לאחרונה ב״אישה פנטסטית״ (אפשר לקרוא עוד על הנושא בטקסט של אור על הסרט ״3 דורות״). אבל אם יש סוג תפקיד שהוא מגנט אוטומטי לפרסים, אלה הם תפקידים של נכים ובעלי מוגבלויות. זו כמעט קלישאה של טקסי פרסים, לפיה אם שחקן או שחקנית מפורסמים מעוניינים לכל הפחות להיות מועמדים לאוסקר, דמות על הקשת האוטיסטית שיכולה לנוע בין ״איש הגשם״ ו״פורסט גאמפ״ ל״קוראים לי סם״ כנראה תוביל לשם. הקלישאה הזו זכתה לפארודיה ב״רעם טרופי״, כולל המשפט המצוטט והמאוד לא תקין פוליטית: ״Never go full retard״, אז נדמה שאנחנו בשלים לשלב הבא והמתבקש – ויתור על סטיגמות.

שילוב של שחקנים אוטיסטיים בסרטי קולנוע כמובן נעשה בעבר, ואני מודה שזה קצת הפריע לי – עד שיחה מעניינת עם יוצר שבחר לעשות זאת. מה שידוע לכל על אוטיסטים הוא שאינם מודעים לסביבתם באופן מלא, וגם אלה מביניהם שמתפקדים סובלים מלקויות חברתיות. בסרט ״את לי לילה״ מ-2014 התעלפתי מהמשחק של דאנה איבגי והכתיבה של לירון בן שלוש לדמות שהיא מגלמת, אבל זה מפני שהאחת שחקנית והשנייה דאגה להזכיר כי הסרט מבוסס על היכרותה האינטימית עם הנושא. לעומת זאת, כאשר באותו הסרט מגיעה סצנה בה באים לבקר חבריה של הדמות אותה מגלמת איבגי, נעשה שימוש בשחקנים אוטיסטיים שקצת זרק אותי החוצה מהחוויה – מחשש לניצולם. למזלי, בשיחה על כך עם הבמאי אסף קורמן שאלתי בעדינות איך היה לעבוד עימם, והוא סיפר בפירוט עד כמה היה ברור שהם נהנים להצטלם ומרוצים מהיחס שניתן להם על ידי הצוות. זה הרגיע אותי וחזרתי לאהוב את הסרט במלואו ועל כל חלקיו, אבל יותר מכך – חשף בפניי את האופציה שאין סיבה שאוטיסטים ברמות שונות לא יצטלמו לסרטי קולנוע, בתנאי שמכבדים אותם ודואגים להם כמו לכל שחקן אחר ומתחשבים בצרכיהם.

קפיצה קדימה אל השנתיים האחרונות, בהן יצא לי להתנדב ולאחר מכן גם לעבוד בפסטיבל קולנוע ניו-יורקי בשם ״Reelabilities״. הפסטיבל, מתקיים ונוסד על ידי ארגונים יהודיים וקהילתיים ומורכב אך ורק מסרטים על מה שקרוי בעברית נכים ובעלי מוגבלויות. אצל אומת הפוליטיקלי-קורקט קוראים להם ״שונים ביכולתם״ או ״בעלי יכולות יוצאות דופן״ וחלילה לא משתמשים במילים כמו נכות, לקות או מגבלה (ואין להזכיר בכלל דברים מעליבים כמו ״מפגרים״ שלאט לאט יוצאים משימוש גם בישראל). העבודה בפסטיבל פקחה את עיניי לגבי העובדה שהקריאות לגיוון בקולנוע לא יכולות לכלול רק העלאה של אחוז היוצרות או הבאים מרקע תרבותי אחר וגוון עור שאינו של הרוב השולט, אלא גם את הקבוצות שהחברה מתעלמת מהן בקביעות – בעלי המוגבלויות שגם הם צריכים להיות חלק מהנוף החדש. זה נכון גם לגבי הקהל שזקוק להנגשות ופקד את הפסטיבל בהמוניו, וגם לסיפורים המוצגים על המסך באופן בלתי סנסציוני ולא על מנת לזכות בפרסים אלא באהבת הקהל.

הסיבה לפתיחה הארוכה הזו ולשילוב המסע האישי של עם הנושא, הוא שהכל השתלב באופן מושלם בסרט הפתיחה של אותו פסטיבל השנה – ״העודף בשבילך״ (Keep the Change). הסרט לא רק צולם בחלקו באותו מבנה בו הוקרן (מטרים מהדירה הקודמת שלי בניו יורק – מה שהוסיף לחוויה הפרטית שלי), בפני קהל מעורב ולא רק כהקרנה סגורה לקהל השבוי, אלא גם היה הפעם הראשונה שבה חוויתי סרט על אוטיסטים כמו סרט ״רגיל״. כזה שמכיל את הדמויות והשחקנים כאחד, שמציג באופן הכי ישיר ואולי אפילו נורמטיבי את החוויה האוטיסטית ואת ההתמודדיות של המצויים על הספקטרום לא רק עם עצמם, אלא עם החיים. יש בסרט הזה הרבה יותר מאשר ״תראו איך הם ממש כמונו״ ובוודאי שיותר מאשר סתם ״תראו כמה קשה להיות אוטיסט״ או ״אוטיסטים הם גם בני אדם״. התזמון שבו הוא הוא מגיע להקרנות בישראל, מצד אחד אחרי הצלחות ופרסים מטרייבקה ועד סרטים בערבה ומאידך יחסית בסמוך לסדרה החדשה וגורפת הפרסים אך היא ״על הספקטרום״ מבית yes – כל אלה מוכרחים להפוך אותו ללהיט והלוואי שכך יהיה.

הבמאית והתסריטאית רייצ׳ל ישראל הצליחה לאחוז את החבל בשני קצותיו ולכן ליצור משהו שלפחות עבורי היה מרענן ואחר. קל לדמיין שאם הסרט הזה נעשה לפני עשור נניח, הליהוקים היו קונבנציונליים יותר. מארק רפאלו, שקצת דומה לשחקן הראשי, יכול היה לתפוס את מקומו וכל ברונטית כחולת עיניים שמלוהקת באופן עקבי לתפקידים של בחורה משוחררת ומגניבה הייתה ודאי נשקלת לתפקיד הנשי הראשי. אבל אז זה היה עוד סרט על אוטיסטים, או עוד קומדיה רומנטית, בעוד ״העודף בשבילך״ משכיל להיות משהו שאני לא בטוח אם חוויתי כמותו בקולנוע. אין הכוונה לאירוע דתי ומשנה חיים, אלא להיפך – אמנם מעולם לא ראיתי סרט שכולו מובל בידי שחקנים על הספקטרום אבל איכשהו הרגשתי לגמרי בנוח מול מה שקורה על המסך, בלי חשד שהיה פה תהליך של ניצול או חוסר הבנה של הסיטואציה מצד המשתתפים, ולכן גם הבנתי אותם באופן מיטבי.

את התפקיד הגברי הראשי מגלם ברנדון פולנסקי. דייויד, כך נקראת הדמות, הוא כזה שבמבט ראשון קשה לומר מה לא נורמטיבי אצלו, או האם בכלל יש לו בעיה מלבד לספר בדיחות קרש. הוא מקפיד לענוד משקפי שמש גם במקומות סגורים, כנראה גם כדי להסתיר את מבטו שמסגיר מעט את השוני שלו וגם כדי לא להיתפס מסתכל לכיוון הלא נכון או כושל ליצור קשר עין, עניין נפוץ אצל אוטיסטים. הוא פוגש כמה וכמה מהם בבניין של ה-JCC במנהטן, המלא בסדנאות וחוגים לכל סוגי האוכלוסיה וביניהם גם לאוטיסטים ברמות תפקוד שונות. דייויד מנסה שלא להשתייך לשם, שלא להיות מזוהה עם הקבוצה, אבל מקבל מהמנחה משימה משותפת עם צעירה בשם שרה (סמנתה אליסופון). שרה היא ההיפך הגמור מדייויד – היא פתוחה יותר וקפוצה הרבה פחות, מדברת בקול רם מדי ובאופן מתיילד ואינה חוששת להגיד את הדבר הלא נכון בזמן הכי לא מתאים. בזמן שדייויד מנסה לצאת עם נשים ״רגילות״ ורק מתפלל שלא יקרה שום מצב מלחיץ שיפעיל לטיקים הקולניים שלו ויחשוף אותו, שרה מתגלה כפעילה ומוחצנת מבחינה רומנטית בתוך הקבוצה, והמטרה החדשה שלה היא דייויד.

אלה לא כל הבסיסים העלילתיים של הסרט, שכן לדייויד גם יש עניינים משפחתיים ורצונות כמוסים להיות קולנוען, בעוד שרה בהחלט מסתירה כמה דברים על אף הפתיחות שלה. אבל היה לי חשוב להדגיש את ההתמודדויות המנוגדות של הדמויות – בעוד דייויד מביא לסרט קונפליקט פנימי סביב שייכותו לקהילות מסויימות, שרה שלמה עם עצמה בנושא הזה (אם כי אפשר לטעון שיש גם דברים שהיא לא מודעת אליהם). כלומר, ״העודף בשבילך״ איננו רק סרט על איך זה להיות אוטיסט בחברה נוירוטיפיקלית, אלא בעיקר יצירה על סוגי התמודדות שוודאי יהיו מוכרים לכל צופה – קבלה עצמית מול דחייה סביבתית, היחיד הרוצה להשתייך לקבוצה מבלי שזהותו תטושטש, חיפוש אהבה במקומות הלא נכונים או באופנים שאינם הולמים ועוד וריאציות על הנושאים. חרדות חברתיות הן לא נחלתם הבלעדית של המאובחנים בסוגים שונים של אוטיזם, ולכן בכל פעם שמתגלות עוד מהן אצל הדמויות (למשל ההסבר לשם הסרט) עולה רמת ההבנה אותן או אפילו ההזדהות עימן.

הקרדיט כאן הולך ליוצרת ולמבצעים כאחד, שמצליחים לברוא עולם רגשי בהיר ומובהק דווקא בסרט שרוב הדמויות בו מביעות רגשות באופן שונה מן המקובל בחברה או בקולנוע. גם המשחק שונה בתכלית מהופעה שגרתית בסרט, שכן הן השחקנים והן הדמויות לא מביעים רגש או מגיבים לשיחה כמו אדם רגיל. עבורי זה הפך את מלאכת הפענוח הלא-מודעת של שפת גוף או מימיקה לבלתי אפשרית, וחידד את הריכוז שלי לנסות למצוא את המוכר לי בתוך ההופעות של השחקנים. כמובן שפולנסקי ואליסופון, לצד דמויות משנה רבות המגולמות בידי אוטיסטים, מביאים המון מעצמם לתפקיד. אבל הם גם לחלוטין דמויות בסרט ולא פשוט ״משחקים את עצמם״, משהו שדווקא רווח אצל לא מעט כוכבי קולנוע, אם יורשה לי. לראייה, מקרה המבחן של ג׳סיקה וולטר כנציגת השחקנים הנוירוטיפיקלים בסרט, שבאופן משונה הם אלה שנראים זרים או מוציאים מהחוויה. וולטר מפורסמת בזכות תפקידה כלוסיל בלות׳ מ״משפחה בהפרעה״, ומגלמת את אמו של דייויד באופן כמעט זהה – היא מגוננת מדי על בנה, שעדיין גר איתה, ומעירה לנשים על משקלן והרגלי האכילה שלהן. ממש כפי שעשתה לאורך כל העונות של ״ארסטד״, מה שכנראה הפך לטייפקאסט.

מספר החלטות אמנותיות מעין זו, יחד עם העובדה שהבימוי לא מתיימר ליצור קולנוע נשגב או מקורי, כנראה מונעות ממני להכתיר את ״העודף בשבילך״ בתור יצירה מפעימה ומושלמת. אבל גם הן מובנות לחלוטין במארג הכולל – הרי הגורם המסייע להבנת ההתרחשות הרגשית בכל שלב הוא הידיעה שהגיבורים מתנהלים בתוך קומדיה רומנטית שגרתית לחלוטין, מבנה המוכר לכל צופה קולנוע (יש להניח) וכזה שמאוד קשה ללכת בו לאיבוד או להיות מופתע ממנו. החלטה זו היא לחלוטין לזכותו של הסרט, ובגלל שהגיבורים והסביבה חורגים מן השבלונה או משתמשים בה לצרכיהם (למשל באתרים ניו-יורקיים מפורסמים), החוויה שנוצרת היא ישנה-חדשה. כלומר ביכולתה להעביר לצופה רגשות חדשים באופן המוכר לו ועליי זה עבד כמו קסם. קשה להאמין שמישהו יופתע מעלילת הסרט כשם שמאוד סביר שבסופה תחושו התרגשות למרות הכל.