פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות באקדמיה (ומה זה אומר על הסיקור השנתי)

השנה, לראשונה מאז הצטרפתי לשורות האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה בשנת 2014, לא חידשתי את חברותי. ההחלטה הזו מקורה לא בהתרסה, לא בחרם חס וחלילה, ולא בניסיון להעביר נקודה, אלא בעיקר בתחושה של תסכול ואכזבה, כמו גם עצב לא קטן. זו לא הייתה החלטה פשוטה, כי האמת היא שעונת הקרנות האקדמיה היא אחת מהתקופות האהובות עלי בשנה. למעשה, זה התחיל עוד לפני שבכלל התקבלתי לאקדמיה – אי שם בשנת 2011.

ב-22 בספטמבר 2010, ממש שבועות ספורים לאחר שסריטה הושק, התקשר אלי אורון לספר לי על חוויותיו מטקס פרסי האופיר של אותה שנה, שהיו בעיקר מתוסכלות מההפסד הצורב של "הדקדוק הפנימי". אחרי השיחה הזו הגלגלים בראשי התחילו לזוז, ולאחר זמן מה פניתי אליו בהצעה – אולי סריטה יוכל להתייחס לפרסי האופיר כמו לאוסקר האמריקאי. כלומר, לא רק דיווחי מועמדים וזוכים, אלא ללוות את טקס הקולנוע הישראלי היחיד במשך תקופה, עם ניתוחים, טקסטים מקדימים, בחירת פייבוריטים וכו'. לתווך בינו לבין הקהל שלא מכיר את הסרטים, ולהעניק לו הילה של טקס חשוב.

לקראת פתיחת עונת אופיר 2011, כשעוד הייתי סטודנט בסם שפיגל, התקשרתי למזכירות האקדמיה, שם ענתה לי מאיה נדרה (שלימים הפכה לחברה טובה). הצגתי את עצמי ואת הבלוג הלא-מוכר ושאלתי האם זה אפשרי שנוכל לקבל אישורי כניסה להקרנות הסגורות על מנת לבנות סיקור תקשורתי נרחב לפרס, תוך כדי שאנחנו מתחייבים שלא לפרסם ביקורות על הסרטים הצעירים. עוד באותה השיחה קיבלתי תשובה: "בטח. בואו".
אורון ואני התחלנו לנסוע מירושלים לסינמטק תל אביב ככל שעלה בידינו כדי לתפוס את הסרטים שלא הספקנו לראות בפסטיבלים השונים, ואפילו יצרתי קשר עם יוצרים שאת סרטיהם פספסנו כדי לבדוק האם נוכל לראות את הסרטים בדרך אחרת. ההיענות הייתה מקסימה, אני חייב להודות. בעיקר זכור לי רועי ורנר מגיע על אופניים לפגוש אותנו ברחבת הסינמטק ולתת לנו דיסק-און-קי של "2 בלילה".
כאשר תמה תקופת ההקרנות, הזמנתי את אורון לגג שלי ברחוב חבצלת בירושלים, ושם, על פני כמה שעות ארוכות במיוחד, ייסדנו את הפינות שילוו אותנו מאז לרוב העונות, הבחירות האישיות שלנו (שנקראו בהתחלה "נבחרת החלומות" ואז "החמישיות של סריטה") ואת "שמע נא תחינתי" ממנו נאלצנו לרדת כעבור כמה שנים כשהבנו שהקונספט שרצינו להעביר לא לגמרי הובן על ידי כולם. אנחנו לוקחים אחריות על הבלבול.

בשנתיים שלאחר מכן המשכנו להגיע להקרנות בראש יותר מורם, כבר מרגישים הרבה יותר בבית. עופר הצטרף לסיקורים והצליח להגדיל באחוזים ניכרים את ממוצע הסרטים שהספקנו לראות כקולקטיב, והפרויקט שלנו הפך להיות מה שחלמתי שיהיה – מתפרש על פני כמה שבועות עם כותבים שונים שנותנים זוויות שונות, וסוגים שונים של דיווחים. ב-2014, כאמור, הפכנו שלושתנו לחברי אקדמיה מן המניין, ומאז ועד שנה שעברה המשכנו לשים לעצמנו למטרה לראות את כל הסרטים המתמודדים (משימה שהפכה מורכבת יותר ויותר עם כמות ההגשות הגדולה) ולא לוותר. אמנם הצלחנו מעל למשוער, אבל זה היה קשה. תאמינו לנו – זה היה קשה. מעל עשרים סרטים על פני משהו כמו פחות חודשיים, וזה לא כולל את ההקרנות בשוטף ואת פסטיבל ירושלים שהיה באמצע. אילו היו ימים מתישים, אבל נפלאים, שאני יכול לדבר בשם כל חברי סריטה ולהגיד שלא היינו מוותרים עליהם.

היו בעצם ארבע סיבות מדוע הכנסתי את עצמי למרתון הסיזיפי הזה כל קיץ. 1) כדי שלסריטה יהיה סיקור מעמיק ומיודע. מבחינתי הייתי חייב לדעת על מה אני כותב כדי לא להסתמך על שמועות ולראות בעצמי את התמונה המלאה. בנוסף, רצינו למצוא ולהציף מעלה את הסרטים והיוצרים שאולי לא נמצאים בקדמת המירוץ, ולדעת מהי התחרות שלהם. 2) כי בעצם צפייה מרתונית ביבול השנתי הפכה אותי לכתב טוב יותר על הקולנוע הישראלי, מכיוון שזו ההזדמנות היחידה להיחשף לסרטים שנעשים בשנה נתונה לפני שהם מתפזרים לכל הרוחות ללוח ההפצה הלא יציב, או נעלמים לחלוטין בתהום הנשייה. כך יכולתי לזהות מגמות ולקבל מושג על המאקרו. 3) כי אם אני רוצה להצביע לנבחרי, אני חייב לראות את כולם. אחרת אין בזה טעם. 4) ואולי החשובה מכולן: אני ממש אוהב קולנוע ישראלי.

"חתולים על סירת פדלים" – שמע נא תחינתי יוסד על מנת ליצור באזז סביב הגנבי

במהלך כל שנות הסיקור, תמיד חזרתי על אותה נקודה בטקסטים השונים: לי זה עוד קל יחסית, אבל לחברי אקדמיה מהשורה השיטה הזו היא בלתי אפשרית. אנשים עובדים ו/או בעלי משפחות לעולם לא יוכלו לראות כמות סבירה של סרטים בשביל להצביע באופן הגון. אני אומר את זה הכי חריף שאני יכול – כאשר יש ממוצע של 27-28 סרטים בשנה, לראות כעשרה מהם ולהצביע זה פשוט לא הגיוני בעיני.
בקיץ האקדמיה הראשון שלי הייתי תל אביבי מובטל, אז לא הייתה לי בעיה. בשנתיים שלאחר מכן עבדתי באגף התוכן של yes ולשמחתי האחראים עלי תמכו בי כשרציתי לצאת מוקדם להקרנות, ולחלקן אפילו התארגנו כצוות ופקדנו יחד את הסינמטק. בשנה הקודמת, הרביעית, הייתי פרילנס ועל כן יכולתי לסדר את הזמן שלי איך שאני רוצה.
במקביל, כל הזמן הזה החלו באקדמיה לדבר ברצינות על שינוי התקנון, על אישור התמודדות רק לסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע. אני הייתי מהתומכים הנלהבים מכיוון שהאפקט יהיה משולש: 1) חברי האקדמיה לא יצטרכו להפסיק את חייהם לחודשיים כדי לצפות בכמות סבירה של סרטים והתחרות תהיה מעניינת יותר. 2) צופי הטקס יוכלו להבין מי נגד מי ולא ייווצר מצב שבו אף אחד מהמועמדים טרם נחשף מקהל הרחב. 3) המשקיעים וחברות ההפצה לא יעמדו רק מאחורי הסרטים שלא הופצו מכיוון שלהם יש עוד משהו להרוויח מהפרס, תוך כדי שהם זונחים את אלו שכבר היה להם סיבוב באולמות. הנקודה הזו היא קריטית, אז בשבילה אפתח פסקה חדשה לפני שאמשיך את הנקודה הזו ואגיע לזמנינו אנו.

לפני כשבוע התלונן אחד מהבמאים המובילים בארץ על היחס הקלוקל שהוא מקבל מחברי האקדמיה שמתנכלים לו באופן אישי, כך לדבריו, והחליט להחרים את האופיר. לא צריך לנקוב בשמות (רמז: זה היה אבי נשר). התלונה שלו הייתה מעט מוזרה, מכיוון שכל סרטיו מאז שחזר לביים באופן עקבי בישראל משנת 2004 ("סוף העולם שמאלה") כן זכו לחופן רב של מועמדויות וזכיות, רק שהוא כבמאי ומפיק לא זכה להיכלל בין המועמדים, להוציא את מועמדות "פעם הייתי" לפרס הסרט. אין ספק שאפשר להבין את התסכול הרב של יוצר שרואה איך סרטיו מצליחים גם בקופות וגם בקטגוריות שונות, כאשר הוא עצמו נותר מחוץ לחגיגה, אבל יש דבר אחד שהוא לא לקח בחשבון – סביר להניח שלא היה לו גב מהבית.

תחשבו על הסיטואציה התיאורטית-משהו הבאה: אתם עובדים בחברת ההפצה הנהדרת לבבות מאוגדים, ולפרסי האופיר נרשמו ארבעה סרטים שנמצאים תחת חסותכם, בהם השקעתם כסף ומאמץ רב. הראשון הוא "הפיל הירוק", סרט קיץ לכל המשפחה שחצי ממנו מתרחש בניו יורק והדיאלוגים באנגלית ולכן הוא לא כשיר לאוסקר; השני הוא "תפילה אחרונה לאבא" דרמה של במאי מבטיח ולא מוכר שאתם מאמינים שיש לו פוטנציאל אבל קשה לכם למקם אותו בלוח ההפצה; השלישי הוא האהוב עליכם, "אהבות של חורף", סרט של יוצר אהוד עם כוכב נוער שעשה הסבה לשחקן איכות, וכמה שמפניות פתחתם במשרד כשהוא הופץ בתחילת השנה, זכה לביקורות נלהבות ואהדת הקהל והחזיק ארבעה חודשים בקולנוע לפני שירד מהמסכים באפריל; והסרט "עיגולים" שהתקבל לפסטיבל ירושלים ואמור לצאת להקרנות מסחריות בתקופת החגים, אם כי העובדה שהוא סרט ארט-האוס מעידה על כך שהסיכוי שלו אצל הקהל מוטל בספק.
השאלה היא – לאיזה סרט תחליטו להצביע? איזה סרט ירוויח הכי הרבה מהקול שלכם ושל הצוות המקצועי שעובד אתכם? בעצם נותרו לכם שתי אופציות –  "תפילה אחרונה לאבא" שאתם עדיין לא יודעים מה עתידו ואם בכלל יהיה לכם מתי להפיץ אותו, ו"עיגולים" שממש עוד רגע יוצא ואתם חייבים לתת לו את הגב הטוב ביותר. זה קריטי, אחרת לא יהיה לכם מה לשים על הפוסטר כדי להפיג את חשדנות הקהל, וכל ההשקעה שלכם תרד לטימיון כי הקהל יעדיף ללכת ל"נכדתי מהכפר" של דני בון שיוצא באותו הזמן.

וברצינות – אין זה מקרה שרק סרטים שטרם עשו סיבוב אצל הקהל זוכים שנה אחרי שנה. מבחינת התעשייה האופיר הוא לא יותר ממקפצת יח"צ, וככזה בעלי המניות משתמשים בו כדי להביט לעתיד ולא חלילה להעניק את הכתר לסרט שפסלון "הסרט הטוב ביותר" של האופיר יכול במקסימום להיות יופי של מעצור לדלת במשרדי ההפקה החדשים בגבעתיים.
אז הנה משהו שצריך להיות ברור לכל היוצרים שמוציאים את סרטיהם בין ינואר ליוני – תשכחו מלזכות באופיר כל עוד זה במתכונת הנוכחית, וכל עוד אתם לא חוזרים לארץ עם איזשהו דקל או דוב או גלובוס קטן ממתכת.

"אהבות של חורף" – תן למישהו אחר להרוויח

מיותר להזכיר שאחרי שאושר שינוי תקנון לחוק ההפצה, האקדמיה נאלצה למשוך אותו בעקבות התנגדות קולנית של מרב חברי האקדמיה. ובאמת שאי אפשר לכעוס על המתנגדים. האקדמיה מורכבת מאנשי תעשייה, שרוצים לדאוג למשלח ידם ולהמשיך לעבוד ולדאוג לקולנוע הישראלי. כמובן שהם יעדיפו שהאופיר יהיה במתכונת מקפצת היח"צ ולא במתכונת סיכום שנה. מסיכומי שנה לא נמכרים כרטיסים. אולי הזמנות ב-VOD, ואת זה התעשייה הישראלית טרם גילתה.

זה מביא אותנו לאופיר 2018. ובאותה נימה, לחיים שלי ב-2018, ומדוע נאלצתי בלב כבד לוותר על חגיגת הקולנוע הישראלי.
בשונה מהשנים החולפות, כיום אני עובד במשרה מלאה, התמקמתי בדירה חדשה שמרוחקת מעט מהסינמטק, ואני על הדרך מגדל כלבה. לאקדמיה השנה נרשמו 25 סרטים (אגב, המספר הנמוך ביותר מאז שהתחלתי לסקר את העונה), מתוכם ראיתי שלושה בלבד: "מונטנה" (בפסטיבל חיפה), "ילדי הסתיו" (בפסטיבל אוטופיה) ו"האופה מברלין" (בסקרינר כחלק מעבודתי בפסטיבל דרום בשנה שעברה). זה אומר שנותרו לי 22 סרטים, ואם אני רוצה לבצע את תפקידי נאמנה, אאלץ לצפות בלפחות 17 מהנותרים.

17 סרטים על פני תקופה של שישה וחצי שבועות (מה-15 באפריל ועד ה-30 למאי) בה הם מוקרנים גב אל גב לחברי האקדמיה הרשומים, ותוך כדי לעבוד כל יום, לראות סרטים בהקרנות עיתונאים בערבים כחלק מתפקידי כמבקר, לדאוג ליצור שחי איתי בבית, ומדי פעם אולי לפגוש חברים וללכת לחדר כושר (בכל זאת, פרייד עוד חודשיים). מצטער, אני נאלץ להודות בכישלוני – אין לי שום סיכוי לעשות את זה ולשמור על רמת חיים מינימלית. ואתם יודעים מה? אני יודע בוודאות שגם לשאר חברי האקדמיה לא. לכן החלטתי השנה שלא לנסות אפילו לרוץ עם הלשון בחוץ אחרי האקדמיה. איך אומר מורטו? I'm too old for this shit.

אז מה ההשלכות של זה בעצם? מהנקודה האישית שלי מדובר בחדשות גרועות למדי. זה אומר שההבנה שלי בקולנוע הישראלי של השנה הקרובה תהיה לוקה בחסר, ולכן לא אוכל לכתוב המלצות מראש לפסטיבלים הקרובים או כתבות עומק על היצירה המקומית, וזה מדכא אותי בקטע אחר.
לגבי סריטה, בהתחשב בכך שאני הרמתי ידיים ואורון נמצא בחו"ל, הסיקור המרכזי – אם יהיה – נופל כולו על כתפיו של עופר. אם אתם קוראים נאמנים של סריטה אתם יודעים שלבחור יש יכולות על אנושיות כשזה מגיע לצפייה והכלה של קולנוע, אבל זה עדיין בן אדם אחד. כך שהליווי המעמיק של האתר מאז 2011 מגיע לנקודת בלימה, ומכיוון שאני מאוד מקווה שבשנה הבאה עדיין אחזיק באותה עבודה ואגור באותה דירה, עונה נוספת של האופירים במתכונת הנוכחית תמנע חזרה לעניינים.

כל עוד האופיר מורכב מסרטים שטרם נחשפו לקהל, והסרטים עצמם מוגשים לחברי האקדמיה רק בהקרנות בודדות בסינמטק באופן מרתוני, בלי אופציה לסקרינרים ובלי התפרסות על פני זמן רחב יותר מחודש וחצי, אני מבחינתי מרים ידיים. סביר להניח שאצליח לפקוד כמה מההקרנות מדי פעם, ואם אתבקש לצפות בסקרינרים על ידי היוצרים לא אסרב לאף אחד, אבל אם ברצוני להרגיש שהרווחתי את הזכות להצביע לנבחרי הקולנוע המקומי ולהפיץ את שמם הלאה, הלו"ז של הקרנות האקדמיה פשוט לא מאפשר זאת באופן סביר ולכן אני כותב את הדברים. הלוואי ומישהו יבין שזאת לא הדרך להרים את מה שאמור להיות האירוע המשמעותי ביותר לקולנוע מקומי בשנה נתונה.

בזאת אביע את קנאתי באלו שיכולים, ואאחל בהצלחה ענקית לסרטים המתמודדים. מקווה שהתחרות תהיה הוגנת ומאוזנת, אם כי לא אשקר – מהמקום שבו אני רואה את הדברים כרגע, אני סקפטי למדי שכך יקרה.

האופה מברלין

(התמונה הראשית: מתוך "פוקסטרוט". צילום: גיורא ביח)