אימת החודש – מרץ 2018: "ציידי אהבה", "נשכח", "הרעבים", "ורוניקה"

בפינה האימה של חודש שעבר כתבתי שמצב סרטי הז'אנר בנטפליקס לא מרשים במיוחד, וכפי הנראה הם לקחו את זה מאוד קשה כי החודש פתאום הגיעו מספר סרטים חדשים על סקאלת האימה מכל פינות העולם. ולא סתם צ'יקמוקים זולים שחברת הפצה טרנס-אטלנטית זרקה להם בחבילה רק כדי להפוך את הרכישה של איזה ארט-האוס ספרדי למשתלמת, אלא באמת סרטים שמאוד כדאי להכיר. זאת הסיבה שרוב רובה של אימת החודש של מרץ יוקדש לנטפליקס, אבל כדי לאזן נמצא גם סרט חיצוני המגיע מאוסטרליה.
למעשה, על אף השליטה של חברת הסטרימינג בפינה הפעם, זוהי אחת מהרשימות היותר מגוונות ומסעירות שהיו לנו בתולדות הפינה (שחוגגת חמש שנים החודש, כן?), בלי תוצרת אמריקאית כלל. הסרטים מגיעים מקנדה, ספרד, דרום קוריאה, וכאמור אוסטרליה. יותר מזה, הם כולם ראויים לצפייה, אם כי כמובן לא כולם שווים באותה המידה.

רק בשביל לאזן קארמתית, אתן את כבוד הראשונים ליוצא הדופן שאיננו מנטפליקס, והמייצג היחיד של השפה האנגלית החודש.

"ציידי אהבה" – Hounds of Love

אני לרוב לא נוטה להזהיר מראש לפני סרטים, וכל הקונספט הזה של טריגרים ועניינים שכאלו הוא משהו שאני מאוד חשדן לגביו. עם זאת, אחרוג ממנהגי במקרה הזה כי הפעם זה יכול להיות קריטי ולפני שאמליץ לכם לבדוק את סרט החטיפה האוסטרלי הזה שנחשף לראשונה בפסטיבל ונציה של 2016, אומר זאת הכי ברור שיש: כל מי שיש לו איזושהי רגישות לסרטים הכוללים תקיפה מינית, אלימות מינית, אונס והתעללות מינית, שיתרחק מהסרט הזה כמו מאש. אני לא זוכר משהו כל כך קיצוני כבר די הרבה זמן, והקטע המדהים הוא ששום דבר מזה לא על המסך. זה אחד הדברים היותר מטרידים בו, את הדברים האיומים ביותר בסרט לא רואים. הכל מאחורי דלתות, מחוץ לשולי הפריים. אבל זאת האימה שבעיני הדמויות, תחושת חוסר הביטחון והקלוז-אפים על מה שנותר מהדברים המחליאים שקרו, הם שהופכים את החוויה לכל כך אינטנסיבית.
אתוודה שאני, לראשונה מזה הרבה זמן, הרצתי סצנה אחת קדימה כי לא רציתי לשבת את כל אורכה (בסך הכל כמה שניות) אבל דווקא היא לא הייתה קשורה לתקיפה מינית, אלא רגע בו כלב נבעט למוות על ידי בעליו. שוב, לא רואים את זה, המצלמה אף פעם לא מכוונת לחיה, אבל אם יש משהו שאותי יכול לשבש לשעות ארוכות זה דבר כזה, ולכן מיהרתי לכפתור ההילוך המהיר שעל השלט.

סרטו הראשון של במאי הטלוויזיה בן יאנג מתרחש בפרבר אוסטרלי בשנות השמונים. הוא נפתח בחטיפתה של נערה על ידי זוג, גבר ואישה, שכולאים אותה בביתם וזמן לא רב לאחר מכן גופתה נקברת ביער סמוך. משם אנחנו עוברים להתמקד בתיכוניסטית שהוריה התגרשו לאחרונה (אשלי קאמינגס), וההיגיון הסביר שלנו מאותת שהיא תהיה הקורבן הבא. ואכן, היא מוצאת את עצמה מרותקת בשלשלאות למיטת ברזל בביתם של אוולין וג'ון ווייט (אמה בות' וסטיבן קורי), בזמן שחוטפיה הכריחו אותה לזייף מכתב להוריה שהיא ברחה מהבית על מנת שלא יחפשו אותה.
ייתכן שהייתי מגדיר אותו כמותחן יותר מאשר סרט אימה, אבל האפקט שלו על הצופה הוא משמעותי וקשוח באותה מידה. הוא מתמקד יותר בשתי הדמויות הנשיות של הסרט – הצעירה המנסה להימלט אבל רק חווה דיכוי מנטאלי ונפשי ברמות מתגברות בניסיון לשבור את רוחה לגמרי, והחוטפת אוולין שאמנם קצת מסובך להכריז עליה כקורבן, אבל בעצם גם היא סוג של כלואה במערכת יחסים שאפשר לומר בפה מלא שאינה מעצימה אותה כאישה.

אני מאוד קרוע לגבי הסרט הזה, לא אשקר. מצד אחד הוא מצמית, והבימוי של יאנג בטוח בעצמו ומעורר השתאות, כמו גם הצילום והעריכה של הסרט שבהחלט יש מה להלל בהם. גם המשחק של כל המשתתפים יוצא מן הכלל, בראשם אמה בות', שעל תפקידה כאן זכתה בפרס הקולנוע האוסטרלי, והיא מבחינתי תגלית שאני מאוד רוצה לראות ממנה עוד. שחקנית נוספת שלא הוזכרה עד כה אך ראויה לשבחים היא סוזי פורטר המגלמת את אימה הדואגת של החטופה.
מצד שני, הסרט לדעתי רואה בעצמו יותר מסתם פסטיבל אכזריות ומנסה לחקור גם את שורשי הדמויות שלו, במיוחד את אוולין שעוברת מספר פאזות בתהליך שלה אל מול הקורבן שלה והמקרבן שלה, אבל משהו שם לא לגמרי הרגיש לי מפוענח מספיק. אני לא בטוח אם יאנג הבין את הדמויות הנשיות שלו כמו שהוא היה רוצה.
"ציידי אהבה" הוא מאלו שעליהם אומרים "לא לכל אחד", אבל אני אפילו לא לגמרי יודע אם הוא למישהו בכלל. הוא אכזרי מדי כסרט בידורי, אבל מרשים מדי בשביל להיות סרט אקספלוייטיישן. כך או כך, הוא ללא ספק אחד הסרטים שאזכור מהשנה הזאת.
אורון צפה בו בטרייבקה והיה יותר נחרץ ממני.

"נשכח" – Forgeotten

גם התוספת הזו מדרום קוריאה היא יותר מותחנית מאשר אימתית, אבל אני בהחלט חושב שיש לה מקום באימת החודש כי א) אנחנו לא טהרנים פה ואוהבים את כולם, ב) יש לו את ההקפצה הכי מרשימה השנה, כזו שעל אף שידעתי שתבוא הוציאה ממני קריאת בהלה כה עזה שכלבתי ניתרה מן הספה עליה נמנמה לצדי וברחה לחדר השני.

הסרט מתחיל קצת מוזר, אפילו מפוקפק הייתי מגדיל ואומר. הפתיחה שלו היא ברכב נוסע, כשדי ברור שהרקע מודבק ומשהו שם מלאכותי ועל כן עובר כצ'יזי. גם הדקות לאחר מכן, בהן הגיבור הצעיר מסביר לנו על משפחתו ואחיו הגדול והנערץ איתם הוא עובר לבית חדש, עשויות בצורה שיכולה לגרום לתהיות לאיזה סרט טלוויזיה מזרח אסייתי נקלענו. אז רק ארמוז שלדברים האלה יש סיבה שתתברר רק המון זמן לתוך הסרט, ורק בדיעבד אפשר להעריך את הבחירה האמיצה של הבמאי זאנג האנג-ג'ון להתחיל את הסרט בכוונה באופן שלא ירשים את הצופים יותר מדי. כלומר, בבתי הקולנוע אין איך לברוח והצופים שלו כבר בפנים, אבל בעולם הנטפליקס בו יצרכו אותו רוב צופי העולם, דבר כזה יכול להיות מכת מחץ.
בכל מקרה, המשפחה כאמור עוברת לבית חדש, ושם מתחיל גיבורנו לשים לב לדברים קצת מוזרים, כמו למשל חדר שאסור להיכנס אליו אבל הוא די בטוח שיש שם מישהו. לא שזה משנה, כי כל זה יוסט הצידה כשאחיו המושלם יחטף ערב אחד על ידי כנופיה ואיש לא יוכל למצוא אותו. כעבור 19 ימים יופיע שוב האח כאשר שערה על ראשו לא נפלה, ובכל זאת יש בו משהו שלא מסתדר. כמו למשל שאין לו שום זיכרון מהימים בהם לא נכח בבית, שהצליעה שלו עברה לרגל הנגדית, או שבלילות הוא יוצא ונעלם לשעות ארוכות.

אני מעוניין בלהתחיל עם קודוס ענק להאנג-ג'ון על הסינופסיס המעולה הזה. זה בטח היה הפיץ' הכי מהיר בעולם, זה מסוג הסיפורים שאתה ממש חייב לדעת לאן הם ממשיכים. אבל מעבר לתיאור הכללי, הסיפור לא מאכזב והולך לכמה מקומות שגם אם לא בדיוק הגיוניים (ואני מעודן בדברי), בכל זאת הסרט לא מפסיק לסקרן ואפילו להפתיע יותר מאשר סרט ממוצע. בוא נגיד שאנחנו מתחילים בז'אנר אחד, ממשיכים לאחר, ומסיימים באחד שונה לחלוטין, כזה שמאוד מזוהה עם הקולנוע הדרום-קוריאני.
הצילום, העריכה והסאונד עוזרים לבנות עולם מרתק ואפל, וגם המשחק מצוין. אפשר לעקם את האף מול איזה פיתול עלילתי אחד או שניים במהלכו, אבל הוא באמת כל כך כיף לצפייה שהוא בקלות אחד הסרטים שאני הכי שמח שיצא לי לראות השנה, ואיזה כיף שהימרתי עליו באותו ערב מול הטלוויזיה.

"הרעבים" – Les Affames / Ravenous

סרטי זומבים הם עניין לא פשוט. מצד אחד, אנחנו אוהבים זומבים. או לפחות סרטי זומבים, כי הרי אני לא סגור כמה מהר הייתי רץ לבלות עם כאלה אמיתיים. מצד שני – כמה אפשר? הבנו, יש אפוקליפסה, חלק שורדים, הם מתאגדים יחד, מגלים שגם חברת בני האדם היא לא משהו ששווה להתלהב ממנו, לקראת הסוף כמות הזומבים תגדל, הסכנה תהפוך להיות מוחשית יותר, רוב הדמויות תמותנה, ובאיזשהו שלב מישהו שאהבנו נורא יינשך והגיבור יצטרך להרוג אותו למרות שזה יהיה מבאס, ואז יצליח להימלט עם עזרה צבאית או איזשהו טריק אחר. ג'ורג' רומרו קבע את התבנית, ומאז אנחנו פחות או יותר נידונו לאותו הדבר.
אבל מדי פעם מגיע פתאום הסרט הזה שמזכיר לנו שאנשים מוכשרים יכולים לגרום לנו להתלהב מחדש. לצורך העניין סרט הזומבים עליו כתבתי בחודש שעבר, הרימייק ל"יום המתים", הוא הכי רחוק מזה. הכי. אבל על כל עשרות כאלו יש לנו "28 יום אחרי…", "מת על המתים" ו"הסוללה" שחייב כבר לקבל את הכבוד המגיע לו, באמא שלכם תראו את הסרט הזה.
אל הרשימה המכובדת הזו הצטרף כעת, מבחינתי, הסרט הקנדי שעלה לאחרונה בנטפליקס עם השם העברי "הרעבים" (אני חושב ש"המורעבים" היה יותר מדויק, אבל יש אפשרות שאני טועה), שהגיע מקנדה בבימויו של רובין אולבר.

מבחינה תסריטאית "הרעבים" לא מביא חידושים גדולים מדי. שוב עולם פוסט-אפוקליפטי, שוב מתים מהלכים ברחבי הרחובות והמישורים, שוב קבוצה של זרים מתקבצת בעקבות הנסיבות ונאלצים להתמודד יחד עם האימה, ושוב חלקם ימצאו את מותם הכואב בדרך. אבל מה שיוצא דופן בסרט הזה הוא המראה שלו והקצב שלו, שהופכים אותו לסרט הזומבים הכי קרוב לקולנוע של טרנס מאליק שאני זוכר. ואיכשהו הוא גם איכשהו נורא נורא מצחיק. יכול להיות שזו הסיבה שהוא זכה בתואר הסרט הקנדי הטוב ביותר בפסטיבל טורונטו האחרון.

"הרעבים", להוציא אי אילו סיקוונסים של הימלטות פה ושם, הוא סרט איטי למדי. הוא לוקח את הזמן להציג את הדמויות המרכזיות, הוא משתהה על התגובות והרגעים שבהם הם צריכים לחשוב ולעכל את המציאות, ובוחן את הדרך בה הם מתמודדים עם המציאות החדשה. זה עוזר כשהצוות שלוהק עושה פשוט עבודה מעולה, כולל שניים מהשחקנים הקנדים היותר מוכרים של השנים האחרונות בתפקידים הראשיים. מדובר במארק אנדרה-גורדין, שרק אחרי הצפייה הבנתי שמדובר בילד המתוק מ"קרייזי" שגדל והפך להיות טום הארדי ב"ברונסון", ובמוניה צ'וקרי המוכרת מסרטו השני של זאבייה דולן "פעימות לב" ומסרט קנדי מקסים אחר – "אני שלך" מ-2014.
אבל האמת היא שהדבר המצטיין ביותר בסרט הוא הקומפוזיציות של אולבר והצלם שלו סטיב דסרויזר שחלקן יפייפיות, חלקן מפחידות, וחלקן גם וגם. זה לא נראה כאילו ל"הרעבים" היה תקציב גדול במיוחד, אלא שהצליחו לעשות דברים מרהיבים בעזרת הרבה כישרון ותבונה.

"ורוניקה" – Veronica

אימת החודש של מרץ 2018 מעוטרת בסרטים כל כך טובים, שנציגות הספרדית הזו (שימו לב, בנטפליקס יש שני סרטים הקרויים בשם הזה) היא הפחות מוצלחת מכולן, על אף שמדובר בסרט לא רע בכלל, כזה שאפילו הרשים את כל חברי הפודקאסט Shock Waves.

"ורוניקה" הוא תוספת חדשה לסרטי הרוחות והדיבוק, שבעשור האחרון הפכו לפופולריים יותר מאי פעם בעיקר בזכות ג'יימס וואן של "הרוע שבפנים" ו"לזמן את הרוע". "ורוניקה", לעומתם, מצהיר על עצמו שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, ועם הקביעה הזו יש לי שתי בעיות: הראשונה היא שקשה לי להאמין באופן כללי שמשהו מזה קרה, והשני שיחסית לסיפור אמיתי אין פה באמת סיפור. בימוי טוב יש, כמה סיקוונסים מצוינים בהחלט, אבל בעיני הוא נופל בגזרת הכתיבה, שאפשר לומר שלא באמת בונה את הסרט למשהו יוצא דופן.

ורוניקה מהכותרת היא תלמידת תיכון (סנדרה אסקסנה) המטפלת בשני אחיה הקטנים בזמן שאימם החד הורית עובדת שעות ארוכות במסעדה במדריד של תחילת שנות התשעים. בזמן שכל תלמידי בית הספר מתארגנים בחצר כדי לצפות בליקוי חמה נדיר, ורוניקה ושתיים מחברותיה מתגנבות למרתף כדי לשחק להן בלוח וויג'ה, וכמובן ישחררו רוח מסתורית שתתעלק על הצעירה ותסכן את חייה ואת חיי משפחתה.
יתרונותיו של "ורוניקה" הוא בעיקר בעיצוב הדמויות, שבאמת גורם לך לחבב את ורוניקה המתבגרת על אף שהיא קצת מרגיזה, ובעיקר את האח והאחות החמודים נורא שלה. זה קריטי, כי כאשר העניינים מסתבכים זה משאיר אותנו ברמת חרדה משמעותית. וכאמור, הוא עשוי היטב, אבל בסופו של דבר הוא בעצם לא יותר מרצף הפחדות סבירות. כלומר אין בו משהו חדש או מעניין באמת. סצנה אחרי סצנה קורה משהו לא נעים וככה עד סיקוונס השיא שידענו שיגיע. המחשבה האוטומטית היא לקחת את זה לכיוון של מטאפורה על התבגרות, אבל גם זה מחזיק רק ברמת הקונספט, ואני ממש לא מאמין שהבמאי פאקו פלאזה (מתהילת "REC") ממש כיוון לשם, או לפחות ידע איך לפתח את זה למשהו שבאמת יתן ערך מוסף.
לי הסרט הרגיש מוכר מדי על אף שנהניתי מהצפייה בו, ועל כן אני לא חולק את ההתלהבות הרבה שהוא זכה לה. זה ממש לא מקטלג אותו כסרט רע, אלא יותר ככזה של נרשם בזיכרון יותר מדי זמן.

לכל פרקי אימת החודש לחצו על התגית.