"Batman: Gotham by Gaslight", סקירה

בזמן שפאטי ג'נקינס וגל גדות שומרות על כבודו של היקום הקולנועי של DC, עלילות גיבורי העל ממשיכות להתנהל ביקום נפרד, זה של הסרטים המונפשים. הסרטים יוצאים לרוב ישר ל-On Demand או ל-DVD, ומדי פעם הם משמשים לוורנר כמעין גרסאות הרצה לטעם של חובבי הז'אנר. זה אמנם לא עזר ל"יחידת המתאבדים", שהגרסה המונפשת שלה טובה פי כמה בבניית דמויות וקונפליקט מהגרסה המצולמת, אבל זה רק אומר ששווה לתת צ'אנס לסרטי האנימציה האלו.

אחד האחרונים שיצאו הוא "Batman: Gotham by Gaslight", שמבוסס על רומן גרפי באותו השם מ-1989, אותו יצרו בריאן אוגוסטין ומייק מינולה ("הלבוי") והוא ממקם את באטמן בגות'אם של 1889 כדי לפתור את תעלומת זהותו של הרוצח הסדרתי מעורר האימה – ג'ק המרטש. את הסרט ביים והפיק סאם ליו לפי תסריט של ג'ים קריג. ליו ביים בין היתר את העיבוד המושמץ בצדק ל-"Batman: The Killing Joke" מצד אחד, ואת "באטמן והארלי" המוצלח גם אם השנוי במחלוקת מצד שני. הפעם מדובר בעבודה טובה למדיי שלו ושל כל העוסקים במלאכה.

אם לא ברור איך השעטנז הזה מתיישב בתוך היקום של באטמן ואיך ג'ק המרטש מלונדון הגיע לגות'אם, אבל זה בסדר, הסיפור לא אמור להתיישב ממש. הרומן הגרפי נחשב לראשון בסדרת סיפורי "Elseworlds", שמאפשרים ליוצרים שונים לקחת את גיבורי העל המוכרים ולבנות להם עלילות חלופיות, בזמנים ובמקומות שלא בהכרח קשורים אליהם ביום יום. המהלך קצת מזכיר את מה שקורה עכשיו עם דמותו של הג'וקר בקולנוע, שעומד לקבל גילום נוסף, אולי על ידי חואקין פניקס (ואולי לא) בסרט של טוד פיליפס. פיליפס יביים וייקח חלק בכתיבה של מעין סיפור מקור של הג'וקר, אבל כל זה מתרחש במנותק מהיקום הקולנועי הקיים. בזמן שיותר קל לעכל את היווצרותו של הג'וקר מאשר את באטמן אי שם בתקופה הוויקטוריאנית, יש באחרון פוטנציאל התפרעות גדול ומסקרן.

בגלל שאין כאן מחויבות לטווח ארוך, ומדובר במעין שעשוע בעולם מקביל, העלילה משוחררת מכבלי ההמשכיות, כך שגם התעלומה נעשית אפקטיבית למדיי, ושאלת זהותו של ג'ק המרטש בגרסה הזו של הסיפור – מתעתעת במידה. חלק מהדמויות המוכרות נמצאות בסרט, עם התכונות הבסיסיות שהופכות אותן למזוהות, אבל התפקידים והאינטראקציה שלהן יכולים להיות גמישים. למשל, סלינה קייל (בקולה של ג'ניפר קרפנטר) שומרת על רוב התכונות שמזוהות עם קאטוומן, אבל היא לא בדיוק היא, אלא יותר אמנית פרפורמנס, ומספקים לה ולברוס וויין רקע משותף כיתומים שמחבר ביניהם כמבוגרים. גם גורדון והארווי דנט נמצאים כאן, בתפקידים הקבועים שלהם כמפקד תחנת המשטרה וכתובע, אבל על כך מולבשת עוד שכבה – תקופתית ואקטואלית בו זמנית.

הסיפור לא מתמקד רק בחקירת זהותו של ג'ק המרטש, אלא משתמש בה כדי לייצר אמירות יותר מעניינות על יחסים בין מעמדות ובין מגדרים. ברוס וויין (בקולו של ברוס גרינווד) ודמויות המפתח הגבריות שמניתי נכללים במועדון גברים, מהסוג השמור לאנשי החברה הגבוהה, לעשירים בלבד וכמקובל לתקופה, שום נשים לא אמורות באמת להיכנס אליו. הנשים גם מואשמות, בגדול, בכך שהן מתלוננות ומקטרות יותר מדי, בגלל ההאשמות שעולות כלפי המטרה שלא מצליחה לתפוס את הרוצח. ג'ק המרטש, כזכור, רצח נשים שעבדו בזנות. אני לא רוצה להסגיר יותר מדי, אבל יש בסרט עיסוק בסיבה שבגללה הוא מחליט לחסל דווקא נשים, דווקא את אלו שזה מקור הפרנסה שלהן, ואיזה חיבור אפשר לעשות בין שנאת נשים כזו לבין שנאה של עוד אוכלוסיות מוחלשות.

מול אזלת ידה של המשטרה באטמן פועל, מגן ומקבל רמזים מיתומים צעירים, מהנזירה שגידלה אותו ומנהלת את בית היתומים ומהזונות עצמן. הפיצול שלו עובד כאן לא רק מבחינת הזהות של ברוס וויין ואיש העטלף, אלא גם בין איש החברה הגבוהה לבין דמות מעוררת אימה שפועלת באזורים הנמוכים והעלובים של העיר. הסרט מציג מאבק מתחת לפני השטח שמתקיים בין אלו שרוצים לשמר את הבידול וההפרדה בין גברים לנשים, ובין עשירים לעניים, לבין מי שמוצאים את החיבור ביניהם ודרכו מנסים גם לפתור את התעלומה וגם להציג צורת התנהלות אחרת בעולם. לצד באטמן מה שעשו עם הדמות של סלינה קייל מאוד מעניין כאן. התושייה החתולית הקבועה שלה הופכת אותה לדמות שלא מוכנה להתיישב עם המוסכמות של התקופה. היא לא נותנת לאיסור לכניסה למועדון הגברים לעצור אותה, למשל, והיא לא ממש מעריכה את האופן שבו חלק מהחברים שלה רואים אותה, כאינטרס אהבה, כמישהי לחשוק בה ותו לא. האקטים המרדניים שלה מוסיפים לדמות מורכבות ועניין, במיוחד בגלל שהיא מישהי שמגלמת תפקיד על במה, מצד אחד נחשקת, עושה הצגה פשוטו כמשמעו ומשמשת כמושא למבטם של רבים, ומצד שני היא מתבססת לאורך הסרט כמישהי שפועלת בעצמה, ולא נרתעת לא מבאטמן ולא מהחוקים החברתיים שסביבה.

מדובר בעיר מומצאת שמתקשרת ללונדון בגלל הרוצח האמיתי שהציבו בה, אבל הדיון על נשים שעושות יותר מדי רעש וגברים בעמדות כוח מזכיר קודם כל את ארצות הברית, ומרגיש עדכני. גם אם אלו אנלוגיות בוטות משהו, הן עובדות כאן היטב, כחלק מהסגנון המונפש שנוטה להדגיש מעט ולהקצין את כל האלמנטים הריאליסטיים. חלק מהעלילה כוללת פחד ובלבול בין ג'ק המרטש לבאטמן עצמו, וחשד שהם למעשה אותו האדם.

בגלל שזו יצירה שעומדת בפני עצמה, אין כאן כללים או הנחות מוקדמות שאפשר לעשות, וכל דמות יכולה להיות חשודה. אני מודה שלא הצלחתי לנחש את זהותו של הרוצח עד לרגעים ספורים לפני הגילוי. אני לא רוצה להרים את הציפיות מדי, אז אסייג לסיום ואבהיר שהמשמעויות שמצאתי בו די מונחות שם על פני השטח, תוך כדי התקדמות עלילתית מהירה וקלילה. לפעמים זה כל מה שצריך כדי ליהנות מסרט גיבורי על, ולאור העובדה שמרכיבים כמו נרטיב אמין ודמויות עם מניעים ברורים לא מובנים מאליהם בז'אנר בכלל, אני לא לוקחת את הסרט הזה כמובן מאליו.