״הקדמונים״, סקירה

תאריכי הפצת סרטים בישראל הופכים להיות מבלבלים יותר ויותר, כפי שהתלוננתי כבר במדורים השבועיים המוקדשים לסרטים חדשים. ״הקדמונים״ (Early Man), למשל, רשום בלוח ההפצה בתור סרט של ה-22 במרץ. אלא שמאז פורים בתחילת החודש, וגם ממש היום למעשה, הוא מוקרן פה ושם בטרום בכורות אז להמשיך לחכות עם הכתיבה עליו נראה לי תמוה ממש כמו להפיץ אותו בהבלחות. ביני לבין עצמי החלטתי שמספיק להשתהות ובהמשך אסקור אותו בקצרה ובהתייחס לגרסה בה צפיתי – המקור המדובב לאנגלית. בישראל החליטו שמדובר בסרט ילדים נטו ולכן במקום את טום הידלסטון ואדי רדמיין – תוכלו לשמוע את אלי פיניש ואופירה אסייג. בסרט שחלקו בדיחות מילוליות וחציו סלנג מעולם הכדורגל (בגרסה מוקדמת הוא נקרא ״Early Man-United״) מעניין, וכן מעורר חשש, לדמיין איך זה יישמע בעברית.

למען האמת, החשש האמיתי התעורר עוד לפני הצפייה בגרסת המקור, שכן מדובר בסרט החדש של אולפני ההנפשה ארדמן (Aardman). הרבה לפני אולפני לייקה חביבי הבלוג, שלטו בממלכה הבריטית אלופי טכניקת הסטופ-מושן ואנימציית הפלסטלינה הוותיקים האלה. היה זה לא מעט בזכות הדמויות שיצר ניק פארק – וואלאס וגרומיט (שהעניקו לו ארבעה פרסי אוסקר, הזכיות היחידות של האולפן מתוך עשר מועמדויות), שון כבשון וגיבורי ״מרד התרנגולים״ (Chicken Run). הסרט של ״שון כבשון״ שהוקרן בישראל היה עבורי הפתעה נעימה, במיוחד בהתחשב בכך שלא היה חתום עליו פארק. ״הקדמונים״ הוא סיפור מסוג אחר משום שזהו גם הסרט החדש שלו אחרי הרבה שנים, לא רק של ארדמן.

החשש שהזכרתי נבע בעיקר מן הטריילר הבלתי מלהיב, שדמה יותר מדי לכל מיני סרטי אנימציה אחרים שניסו לשחזר בשנים האחרונות את הקסם של הפלינסטונס. סרטים כמו ״הקרודים״ למשל. אחרי הצפייה נדמה לי שהפחד היה לא רק מוצדק אלא גם קל יחסית למציאות – ״הקדמונים״ התגלה כאכזבה מרה מן הצפוי. אבל רגע, לא יכול להיות שבתוך כמה שנים בודדות פארק הזדקן עד כדי כך רע והפך, סליחה על הבדיחה המתבקשת, לדינוזאור לא רלוונטי. חיפשתי את האשמים בתסריט אבל מצאתי שפארק חתום עליו יחד עם מארק ברטון וג׳יימס היגינסון. הראשון הוא חצי מהיוצרים של ״שון כבשון״ שדיברתי בשבחו (אולי החצי הלא נכון אם כך?) והשני היה גם הוא חלק מהצוות של הסרט הקודם של האולפנים. פארק אמנם מעולם לא היה חתום על בימוי סרט אנימציה באורך מלא לבדו, אבל אחרי כשלושים שנות קריירה קשה לי להאמין שזו הייתה הבעיה.

הפתיחה דווקא בישרה טובות, שכן הסרט לוקח אותנו אל ״העידן הפרהיסטורי של מנצ׳סטר, בסביבות זמן ארוחת הצהריים״ כפי שמנסחות הכתוביות. צמד דינוזאורים מתגושש ושבט של אנשי מערות שעוד לא למדו לדבר, חוזים בבעתה במטאור המפורסם בפרהיסטוריה מתרסק באיזורם. האירוע משום מה ממציא את משחק הכדורגל, למקרה שתהיתם על השפעתו. כמה עידנים לאחר מכן המכתש שיצרה פגיעת הגרם השמימי במנצ׳סטר הפך לעמק מוריק, בו אנשי המערות כבר משוחחים ביניהם על טקטיקות ציד ארנבים. בנקודה זו מוצג מי שיהיה גיבור הסרט, דאג (בקולו של אדי רדמיין בגרסה המקורית), אחת הצרות הגדולות של הסרט בעיניי אבל על כך בהמשך. דאג חולם לצוד ממותות אבל ראש השבט (טימותי ספול) מזכיר לו שאפילו ארנבים הם משימה לא קלה עבור קבוצת הלא יוצלחים הניאנדרטלית.

אלא שבמהרה יאלצו אנשי המערות של עידן האבן להתעלות על עצמם כדי להתגבר על פלישת עידן הברונזה, המונהג בידי לורד נות׳ (טום הידלסטון, שאפשר לשמוע כמה הוא נהנה להתעלל במבטא קדם-צרפתי). הציביליזציה המתקדמת יותר חומדת על העמק בשל מצבורי המתכת שבו ופקודיו של הלורד מגרשים משם את הפרימיטיביים, שמצידם מוצאים דרך מקורית לקרוא עליהם תיגר – להזמין אותם למשחק כדורגל שהמנצח בו יזכה בעמק. כן, אני יודע מה אתם חושבים ואתן חושבות – ״הקדמונים״ הוא בעצם הפריקוול הכי מוזר שאפשר לדמיין לסרט הישראלי ״מלחמת 90 הדקות״. אסוציאציה פרטית שלי אמרתם או אמרתן? למטבע של אנשי הברונזה קוראים ״שנוּקל״. צירוף מקרים נוסף? לא בטוח.

עוד מדבבים מפורסמים בגרסה האנגלית, שאני מקווה שאולי כן תגיע ארצה ואני לא מייצר פה שברונות לב מיותרים, כוללים את מייזי וויליאמס בתור רוכלת בעיר הברונזה שלא מרשים לא לכדרר, ריצ׳רד איואדה ומארק וויליאמס בתור חברי שבט המערות, מרים מרגוליס כמלכת עיר הברונזה ואת פארק עצמו מהמהם ונובח בתור הוגנוב, חזרזיר שהוא יד ימינו של הגיבור ומכשיר עלילתי לקידום הסיפור או יציאה מכל מצב ביש. חדי האוזן יזהו גם את רוב בריידון בכמה תפקידי משנה, ביניהם הבדיחה הטובה הכוללת שימוש בבעלי חיים כמו בטכנולוגיה – ציפור כחולה המתפקדת כשירות שליחת העברת מסרים.

שאר הגאגים בסגנון בסגנון הפלינסטונס כוללים תנינים קטנים במקום אטבי כביסה או חיפושית ענקית כמכונת גילוח ״חשמלית״. רובם חביבים בקושי וצפויים לעייפה, ואם הרגע היחיד מהסוג הזה שגרם לי לחייך היה זברה דרוסה במקום מעבר חצייה – נדמה לי שזה ממחיש היטב כמה הסרט לוקה בהומור שלו. למקרה שצריך עוד דוגמאות, רוב משחקי המילים הם ברמה של ״למה קמנו כל כך מוקדם – כי אנחנו קדמונים!״ וכל הסרט סובל מתזמון קומי די תמוה. אם לנסות לתאר אותו, זה כאילו שהדמויות והסרט משתהים רגע אחרי הבדיחה, אולי כדי לחכות לצחוק מוקלט שלא מגיע. זה מותיר יותר מדי זמן עיכול לכל ניסיון הצחקה, משום הם גם מתכוננים לכל דאחקה הרבה יותר מדי.

חוסר הכיוונון של מנגנון ההומור הוא לא החריקה הכי גדולה של הסרט בעיניי, שמצליח לפשל עם שני עמודי התווך של כל יצירה קולנועית בכל ז׳אנר – גיבור ועלילה. אין לי משהו נגד סיפור בסיסי מאוד בסגנון ״אנחנו לוזרים, לקחו לנו את הבית – בואו נתעלה!״. אבל כשהיא מובלת בידי דמות ראשית שאין לה ממש מאפיינים קצת קשה להיאחז בדבר מה בזמן הצפייה. דאג הוא הבחור הפשוט ונטול המוזרויות בשבט שלו, שלכאורה רוצה קצת יותר מהחיים אבל לא ממש עושה משהו בקשר לזה. בסיטואציה שנכפתה עליו הוא תמיד נעזר בדמויות אחרות ולא ממש מצליח להנהיג, אבל הכל איכשהו הולך לו כי ככה החליט התסריט. אפילו לדמות של מר אבן, שהוא כפי שאפשר לנחש אבן (עם ציור של פה מחייך) – יש יותר אישיות ממנו. כל רגע על המסך בלי הדמות שאמורה להוביל אותו עובד יותר טוב, וכך גם כל דמויות המשנה ועלילותיהן. בין אם זה שיגעון הגדלות ותאוות הבצע של הנבל, החלומות של הרוכלת להיות כדורגלנית או קומדיית המצבים שגיבורה הוא הוגנוב החזיר – הכל מעניין יותר לצפייה אבל רחוק מן המוקד.

לבסוף, וזו כנראה הסיבה האמיתית שה״הקדמונים״ ביאס אותי, מדובר בקומדיית ספורט. ולא סתם, כזו על המצאת הכדורגל שכוללת כמה וכמה תובנות וגם לא מעט ביקורת על מצב הכדורגל האנגלי של ימינו. הקבוצה של עיר הברונזה נקראת ״ריאל ברונזיו״ וכמו הקבוצה הספרדית שהשם מרפרר אליה גם הברונזאים הם אוסף של כוכבים המשחקים בשביל כסף יותר משהם קבוצה מלוכדת. הנבחרת של אנשי המערות זוכה לכינוי ״הפראים״, ממש כמו קבוצות כדורגל באי הבריטי ומבחינת סגנון משחק – כוחם באחדותם. העובדה שהאנגלים המציאו את הכדורגל אבל הנבחרת הנוכחית שלהם לא מספיק טובה ולא זכתה בגביע העולם או אירופה מאז תקופת האבן, בזמן ששבטים אירופאים אחרים מתעלים עליהם ומעמיקים את המשבר הפסיכולוגי שלהם, כל זה נוכח מאוד בסרט. למעשה, זהו הדיון הכי מעניין שראיתי בסרט אנימציה לילדים על משחק הכדורגל מאז ״שפיצים״ הארגנטינאי. אבל, וזה חתיכת אבל, הכל מוסתר תחת שכבות של בנאליות סיפורית ואנימציה שהייתה יכולה להיות הרבה יותר מלהיבה בהתחשב בציר הזמן, מה שרק גורם לי לחוש שבור-לב מן התוצאה הכוללת אפילו יותר.