• פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

אוסקר 2017/18: סקירת כל המועמדים בקטגוריות הקצרות – אנימציה, דוקומנטרי, לייב-אקשן

24 בפברואר 2018 מאת אורון שמיר

בדיוק באמצע של תקופת ההצבעה הסופית לפרסי האוסקר ה-90, ושבוע ויום לפני הטקס עצמו שישודר בישראל בערוצי הסרטים של yes, חשבתי לחזור למסורת שהתחילה בשנה שעברה. בפרסי האוסקר ישנן שלוש קטגוריות ייעודיות לסרטים קצרים מונפשים, עלילתיים ותיעודיים ובכל שנה מרגע שמוכרזים המועמדים, מתארגנים מקבצי הקרנה שלהם בבתי הקולנוע בניו יורק (ובבתי הקולנוע בארצות הברית). יכול להיות שחלק מהסרטים יישכח (ובצדק), אפילו אם יזכו, בכל זאת די נחמד ומאוד סינפילי בעיניי להעניק את הכבוד של הקרנה מרוכזת באולמות לכל 15 המועמדים בשלוש הקטגוריות. במקרה של חלק מן הסרטים זו גם ההזדמנות היחידה לצפות בהם לפני הטקס, מה שמוסיף עניין בזמן שמחולקים הפרסים עצמם בערב האוסקר ממש כמו עם הסרטים באורך מלא. שלא במפתיע, מקבץ האנימציה היה המהנה ביותר, הרצף הדוקומנטרי הגיע לרמת האיכות הכי גבוהה, והסרטים המכונים באוסקר ״לייב-אקשן״ הותירו את רמת העניין שלי לא חיה ולא מלאת אקשן. אז נפתח עם הכיף ונשמור את הטוב ביותר לסוף, בתוך כל קטגוריה הסדר הוא זה שבו הוקרנו במקבצים, כלומר זה בו צפיתי בהם.

אנימציה

כדורסל יקר – Dear Basketball

הכדורסלן עטור הגביעים קובי בראיינט הוסיף לארון התארים שלו גם מועמדות לאוסקר, ואני לרגע לא אתפלא אם הסטאר-פאואר שהביא את סרטו עד הלום גם בטעות יזכה. אני כותב בטעות כי זה סרט חסר תוכן לחלוטין, שהעשייה שלו היא בעיקר עדות לכוחו הכלכלי של בראיינט. הסרט הוא למעשה הקראה של הכדורסלן את מכתב הפרישה הפומבי שלו, מלא השבחים העצמיים יש לציין, בקולו של בראיינט ובליווי שני אמצעים קולנועיים שמעניקים לו תוקף. הראשון הוא האנימציה של גלן קין, אנימטור בכיר בדיסני לשעבר שאחראי בין היתר ליצירת הדמויות של בת הים הקטנה, אלאדין, החיה מ״היפה והחיה״ וגם רפונזל מ״פלונטר״ העכשווי יותר. קין מוסיף פרשנות או המחשה לקריינות של בראיינט באנימציית עיפרון מצויירת ביד המזכירה סקיצה או רישום, ומעניקה לסרט תחושה אישית ופסבדו-צנועה, לצד קטעים מונפשים באופן מרהיב יותר מעת לעת. את התנופה הרגשית נותן לסרט הפסקול, שכולל מוזיקה מקורית של פאקינג ג׳ון וויליאמס – שאני מודה שריגשה אותי בלי שום קשר לנאמר או לנראה כל המסך. האם זה משחק הוגן, להביא אנימטור-על ומלחין שהוא חצי-אל בשביל סרט שאמור להיות אישי וקטן? בעיניי לא ממש.

מרחב שלילי – Negative Space

פריים ורבע אל תוך סרט האנימציה העצמאי הזה של הצמד מקס פורטר ורו קואהאטה הייתי שבוי שלהם. גם כאן מדובר בסיפור זעיר המוגש בקריינות, אבל איזה הבדל בין ה-humblebragging של קובי בראיינט לקומפקטיות מלאת הכשרון של האנימטורים הללו, שסרטם גם מכיל וייב חזק של הקולנוע של ווס אנדרסון (כפי שהעיר מיד ובצדק שותפי לצפייה). גיבור הסרט מספר על הקשר שלו עם אביו דרך אריזת מזוודות, צורת התקשורת העיקרית והזיכרון הכי חזק שלו מהאב. היוצרים מנצלים את המדיום בצורה נפלאה, ובאנימציית סטופ-מושן לא מתחנחנת אבל בהחלט מלאת חן, הם מקימים חפצים לחיים. הם משחקים עם הגדלים והמיקומים של הדמויות, נותנים לדמיון להשתולל וממחיזים או בוראים מחדש כמה וכמה מטאפורות שממלאות את הלב, או צולפות בו בהומור יבש. יכול להיות שזה סרט קטנטן מדי לאקדמיה, אבל ההקפדה שלו על פרטי פרטים וגם הבסיס הרגשי של סיפור אב-בן יכול אולי לקסום למספיק מצביעים.

לו – Lou

הלוגו של פיקסאר בתחילת סרטים תמיד משמח אותי, אבל הכותרת גם סיקרנה – לא היה זכור לי שנתקלתי בסרט הזה לפני אחד מן הסרטים הארוכים של האולפן כמיטב המסורת. רק לאחר מכן ביררתי שהסיבה לכך היא שלא צפיתי ב״מכוניות 3״ – זה הסרט שהוצג לפניו בבתי הקולנוע. האמת שגם בלי הלוגו אפשר לדעת מיד שזה סרט של פיקסאר, ואם סגנון אנימציית המחשב הצבעונית והנקייה לא יסגיר זאת – הסיפור ודאי שכן. למען האמת, יכול להיות שהסרט הזה נוצר קצת יותר מדי על פי הנוסחה המנצחת של פיקסאר, החל משימוש בכלים או טריקים נרטולוגיים שמוכרים מסרטים אחרים (ועבדו שם טוב יותר, לא רק בזכות הראשוניות) וכלה בבחירת הנושאים הקצת חוזרת על עצמה של האולפן.

מאידך, קשה להתלונן על קסם כשהוא פשוט עובד ואי אפשר שלא להעריך את היכולת של מנפישי האולפן להפוך לוקיישן שחוק כמו חצר משחקים לעולם ומלואו. ״לו״ מהכותרת הוא רוחה של פינת האבידות והמציאות, הלובש צורה מצעצועים ופרטי לבוש שנשכחו מאחור. הוא מבחין בבריון המשליט טרור וחוטף צעצועים ומחליט ללמד אותו לקח – אבל מגלה שלכל בריון יש נקודת חולשה. היוצר הוא דייב מאלינס, חלק מדיסני-פיקסאר מאז שנות ה-90 שמביים בעצמו לראשונה. אין זה מן הנמנע שהסרט, ואולי זכייה שלו באוסקר, יהיו המקפצה שלו להמשך הקריירה.

חרוזים נלוזים – Revolting Rhymes

במקור מדובר בעיבוד בין שעה לספרו של רואלד דאל, שחולק לשניים ורק חצי ממנו מועמד השנה לאוסקר. בחרתי לתרגם את שם הסרט כשם הספר, שמספר מחדש ובחריזה מתמשכת כמה וכמה אגדות ילדים ידועות עם דמויות כמו כיפה אדומה, שלגייה והגמדים, שלושה חזרזירים וכמובן הזאב הרע. כולם כרוכים יחד בעלילה המשלבת בין האגדות ולוקחת חופש אמנותי, בעיקר כי מי שמספר מחדש הוא הזאב (בקולו של דומיניק ווסט). הקאסט הוא המרשים מבין כל הסרטים, וכולל גם את טמזין גרג, רוב בריידון, ג׳מה צ׳אן ורוז לזלי. על הבימוי חתומים הצמד הגרמני יאן לשואר וג׳ייקוב שון, שניהם מועמדים לאוסקר לשעבר על עיבודים לספרי ילדים אחרים – ״טרופותי״ ו״טרמפ על מטאטא״. חבר אליהם אנימטור נוסף בשם טו בין-האן, והאנימציה היא פרי עמלם של אולפנים מברלין וקייפטאון.

למרות הצוות המהולל, לדעתי מבחינת הנפשה נטו מדובר בסרט הכי פחות מעניין לצפייה, המנסה לחפות בעזרת צבעוניות על טקסטורות די פשוטות ודמויות שזזות ומתנהלות בסטנדרטים שחשבתי שכבר נעלמו מעולם האנימציה לפני כמה וכמה שנים. זה משאיר אותנו עם השחקנים ותורמי הקולות, שאכן נהנים לדקלם את החרוזים של דאל אבל קצת תקועים באותו מימד רגשי לאורך כל היצירה. מה גם שהסיפור עצמו לא מצדיק בעיניי חצי שעה – בטח לא כשרוב האגדות ידועות ומוכרות לעייפה, עם כל הכבוד לטוויסטים של הסופר היצירתי.

מסיבת גן – Garden Party

ברגעים הראשונים של הסרט הנועל את המקבץ, אי אפשר היה שלא לשמוע התלחששויות באולם לגבי הנעשה על המסך – זה סרט אנימציה? בטוח? זה נראה אמיתי מדי, טוב מדי בשביל סרט בלי שום לוגו של אולפן גדול. אבל עם כל ההתרשמות, ליכולת של תוכנות אנימציה ואפקטים לברוא מציאות דוממת שאין להבחין בינה ובין המקור כבר התרגלתי. הצטרפתי לתדהמה הקולנית רק ברגע שבו הופיעו יצורים חיים על הרקעים המאוד מושקעים של בריכת שחייה נטושה בחצר של בית מוזנח, שנראה כאילו ירד מגודלתו. התפעלתם והתפעלתן מהגרסה החדשה של ״ספר הג׳ונגל״ של דיסני? הסרט הקצר והעצמאי הזה פי אלף יותר מרשים. החרקים ולאחר מכן הצפרדעים והקרפדות היו כל-כך אמיתיות בתנועות ובמרקמים שלהם, שלרגעים באמת תהיתי מה לעזאזל אני רואה.

תנועה היא מרכיב קריטי בסרט שמתחיל ממצב של ניצחון הטבע על מבנה מעשה ידי אדם, כאמור חצר אחורית של בית עשירים שהתכסה עובש ועלי שלכת, וכעת הוא ממלכתן של מספר זוחלים אמפיביים. אחת מהן רעבה תמיד ומתגנבת אל תוך הבית לחפש מזון, אחרת רודפת אחר חרקים, וישנן גם שתיים המצויות במשחק חיזור – כלומר, כולן מובלות בידי הטבע שלהן. התזוזה שלהם ממקום למקום חושפת, או שמא בונה, עבור הקהל סוג של עלילה – איפה הן באמת נמצאות, מה קרה בבית הזה, מי גר בו, לאן ולמה נעלם, ועוד הפתעות נראטיביות. סצנת השיא המובילה לסיום שהוא גם פסגת האנימציה של הסרט ושל המקבץ הותירה אותי בהלם מוחלט. חתומה על היצירה הזו קבוצת יוצרים צרפתית בשם ILLOGIC שהפכו להיות הגיבורים החדשים שלי. אפשר לקבל טעימה מיצירות נוספות שלהם באתרם, כולל טריילר ל״מסיבת גן״ להמחשת עוצמת הדימויים. אבל לראות את הסרט הזה על מסך גדול באולם קולנוע הצדיק לבדו את כל המקבץ מבחינתי.

סיכום והימור:
ארבעה סרטים באורך האידיאלי של 5-7 דקות וסרט אחד בן כחצי שעה (אבל מרגיש כמו יותר), מרכיבים מקבץ די חזק בו כמעט כל אחד יכול לזכות, מסיבות שונות. הכוכבוּת של הכדורסלן קובי בראיינט עלול להטות את ההצבעה לטובתו, ממש כמו שפיקסאר תמיד חכמים על כולם בקטגוריה הזו. אני לא חושב שהאקדמיה תיפול שדודה בקסם הבריטי של ״חרוזים״ ורואלד דאל, מה גם שמבחינת אנימציה אין בו בשורה או ייחוד בולט, מה שמוביל אותי אל שני הסוסים המפתיעים במירוץ. הראשון הוא ״מרחב שלילי״ שעוסק בנושא פופולרי תמיד מבחינת האמריקאים (יחסי אב ובן) ומבחינת סגנון יש מי שיתחברו אליו. השני הוא ״מסיבת גן״ שמי שיפספסו אחר הנראטיב החמקמק שלו (אמריקאים, בכל זאת) בוודאי יהופנטו מן האנימציה פוערת האישונים. אני כמעט מתפתה להמר עליו, אבל אצא פחדן ואלך על פיקסאר בשלב הזה.

לייב אקשן

בית הספר היסודי דקאלב – DeKalb Elementary

אחרי סבב פסטיבלים ופרסים לאורך 2017, זה רק טבעי שסרטו של ריד ואן דיק מ-UCLA יתכבד גם במועמדות לאוסקר. אחד המקומות בהם זכה הסרט הוא בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב, שם בחרו להעניק לו אות על עריכה. זהו אכן האלמנט הבולט ביותר בסרט, ודווקא לא מפני שיש המון חיתוכים – בשל הסטטיות של המצלמה והאינטנסביות המתמשכת של העלילה, כל קאט קובע. פספסתי את הקרנת הסרט במקבץ הזוכים של הפסטיבל התל-אביבי, ובאופן מוזר אני שמח על כך – לא בטוח מה הייתי עושה לו הייתי צריך לצפות בו פעם נוספת במקבץ זה.

זה לא שהסרט איום, ודאי לא אם שופטים אותו כעבודה של סטודנט לקולנוע. אבל הוא כן צפוי להחריד, סטריאוטיפי באופן כמעט מגוחך, ובעיקר לא מצליח להחזיק את מלוא 21 הדקות שלו. הבמאי יכול להתחבא מאחורי הכותרת ״מבוסס על מקרה אמיתי״, שכן סרטו באמת מתחקה אחר אירוע שתועד בשיחה עם המשטרה, שנשארה על הקו עם מזכירת הקבלה של בית ספר יסודי בזמן שהיא מנסה לגרום לגבר חמוש שמאיים לירות בכולם להירגע ולהסגיר את עצמו. את המשטרה לא רואים (מטעמי תקציב יש להניח) והקהל בעצם מוחזק כבן ערובה יחד עם פקידת הקבלה בחדר הכניסה למקום, בסרט שיש בו רק שתי דמויות. בסצנת הפתיחה נראים עוד עובדים של המוסד, אבל הם בורחים מפני הגבר החמוש ורק אחת מהם נשארת לטפל בו. עובדי בית הספר כולם שחורים, אגב, והפסיכופט הוא לבן, שמן וג׳ינג׳י שאומר משפטים כמו ״אני לא יציב נפשית״. בת הערובה שלו שמתווכת בין בקשותיו לבין המשטרה שעל הקו, היא האישה הרגועה והמכילה ביותר שתראו. בקיצור, סתם.

הילדה השקטה – The Silent Child

האווירה המאוד בריטית, אפרורית וקודרת שניכרת מן הסרט הזה בפתיחתו הרגיעה אותי. הייתי זקוק לקצת אוורור מהאמריקאים והסרטים שלהם על ״נושאים חשובים״, כך שלעקוב אחר נסיעתה באופניים של אישה צעירה בדרך כפרית אפופת ערפל מיד שיפר את מצב הרוח. אלא שאז הגיעה מי שתתברר כגיבורת הסרט אל יעדה – בית של משפחה טיפוסית בשגרת הבוקר שלה, בה לא משתתפת הבת הקטנה. כפי שאפשר לנחש, גיבורת הסרט היא המטפלת החדשה של הילדה, לקויית שמיעה שגם אינה מדברת. אמה חוששת להשתלבות שלה בכיתה ובחברה, והמטפלת מציעה את שפת הסימנים והילדה מגיבה היטב. האם מתעקשת שבתה תתרגל למכשיר השמיעה ובעיקר תתחיל לדבר, בוחרת במה שנראה לה כמו עתיד סביר יותר על פני מועקה הניכרת בהווה.

אז כן, שוב נפלתי על סרט ״חשוב״, שכמובן מסתיים בכתובית הסבר על כבדות שמיעה בבריטניה. אני כמובן שמח על שהסרט חשף אותי ואחרים לנושא והציג את גודל המצוקה של כל הנוגעים בדבר, אך כסרט קולנוע הוא היה חוויה מרתקת הרבה פחות. זה לא רק המאבק הדיכוטומי מדי בין המטפלת לאם על העתיד של הילדה או השימוש המניפולטיבי בדמות הצעירה והעגמומית שנקרעת בין שתיהן, אלא בעיקר השילוב בין הדידקטיות של המסרים לבנאליות של התסריט והבימוי (בחיים לא תנחשו איזו דמות מפתיעה לסצנה אחת רק כדי לגלות סוד משפחתי). רייצ׳ל שנטון, המגלמת את המטפלת (וכנראה יצאה מאותו פס ייצור של דייזי רידלי), גם כתבה את הסרט ומי שביים גם הוא שחקן בדרך כלל, כריס אוברטון (״גאווה״). אישית, קל לי להפריד בין ההצגה הנאותה והמעניינת של הנושא שאין לזלזל בחשיבותו לבין הדרמה השגרתית שסביבו – אבל מה עם האקדמיה?

אחייני אמט – My Nephew Emmett

יכול להיות שהזמן המועט שחלף מאז יסתור את הקביעה הבאה שלי, אבל נדמה לי שהסרט ״אור ירח״ כבר משפיע סגנונית על אחרים, אולי רק על סרטי סטודנטים בינתיים. או לפחות על סרט הסטודנטים הזה של קווין ווילסון ג׳וניור מ-NYU, שהריאליזם הפיוטי שלו ובמיוחד השימוש בתאורה צבעונית והתעכבות על מבע קולנועי מודגש ברגעים לכאורה יומיומיים, הזכירו לי את זוכה האוסקר שעבר של בארי ג׳נקינס. העלילה מתרחשת במיסיסיפי של 1955, ולאחר שוט פתיחה מבשר רעות המכתיב את הקצב המאוד מדוד, מגיע גם הסיפור. בן-עשרה בשם אמט מתבשם לקראת יציאה העירה, מוזהר בידי דודו לשמור על עצמו ולהתרחק מכל רע. כשהוא יוצא לשאוב מים כדי למלא לעצמו אמבט שוטף צרות משלו, הדוד שומע על מעללי אחיינו בעיר וכבר יודע שהוא לא יעצום עין הלילה בניסיון להגן עליו מפני הגזענות שתגיע לדפוק על דלתו.

ובכן, שוב מדובר בסרט נושא, שגם מבוסס על אירועים אמיתיים כפי שמסגירה סצנת הקרדיטים. אבל הדגש פה הוא על הקולנוע, גם אם בעיניי מדובר בחתיכת התפארות עצמית שקצת הולכת לאיבוד בהתחשב בחומרים. כלומר, היה נחמד אילו היוצר היה משקיע בתסריט כמו בתאורה, ומתעכב למשל על הרגע המכריע בו הדוד הולך לישון עם עין אחת פקוחה בעודו אוחז ברובה על כסא בסלון, אבל כשהלבנים הרעים מגיעים משום מה מקיץ במיטתו רחוק מהנשק (ואולי גם לבוש אחרת, לא חותם על זה). מורגש כי הנושא בהחלט חשוב לבמאי, שגם העלה מחזה המבוסס על אותו מקרה כפי שלמדתי אחר-כך, אבל אם אכן מדובר בכשרון עולה יהיה מעניין לראות האם יהיה מוכן לוותר על ראוותנות לטובת העצמת הסיפור בעוד דרכים.

הפגישה של 11:00 – The Eleven O’Clock

הפעם ההקלה הגיעה עוד לפני שנראה אפילו פריים אחד מהסרט, אפילו בטרם הבליח הלוגו הראשון. בין סרטי המקבץ מוקרנת שקופית המבהירה את שם הסרט הבא ואת ארץ המוצא שלו, כך שמיד כשהתברר שמדובר בסרט אוסטרלי נשמעו אנחות רווחה בשורה בה ישבתי – כולל הערה קולנית על כך ש״בטח יהיה צחוקים״. ואכן, הקומדיה הראשונה והאחרונה במקבץ הזה הייתה אוויר לנשימה אחרי שלוש אבנים על הנשמה. את העלילה אפשר לתקצר במשפט – פסיכיאטר מחכה לפגישה עם פציינט הזייתי שחושב שהוא הפסיכיאטר. אלא שהמזכירה שמגיע בבוקר היא המחליפה, וכשהיא מכניסה את הפציינט הוא מיד זה שטוען בתוקף כי איש זר יושב לשולחנו ומתחזה לדוקטור. הסרט משחק על הניחושים של הקהל לגבי מי הוא מי, מראה לנו רק את מה שצריך (אולי אפילו קצת יותר מדי לטעמי) ומייצר סיטואציות אבסורדיות שבהחלט הופכות אותו למשעשע כמובטח. את שני המתנצחים מגלים דיימון הרימן וג׳וש לוסון, שגם כתב, ואולי מוכר לקהל הישראלי מסרטו ״חטאים קטנים״. את מלאכת הבימוי הוא הותיר הפעם בידי דרין סיל, מי שעבד בתפקידי הפקה שונים בסרטיו של אנטוני מינגלה המנוח. התוצאה חביבה אבל אולי יכולה הייתה להתאים יותר למערכון של 5-6 דקות במקום לסרט קצר בן 13 דקות, גם אם הוא הכי קצר וקולע במקבץ בכל מובן.

וואטו וואטה / כולנו – Watu Wote/All of Us

המהלומה הכבדה ביותר מבחינת חשיבות עצמית הונחתה בסוף המקבץ, עם הפקה גרמנית על מאבקי הנצרות והאיסלאם בקניה – נקודת פתיחה שכבר גרמה לי לגלגל עיניים. סרטה של קטיה בנראת׳ מבקש כבר בראשיתו לזרוק את הקהל פנימה אל לב הסיטואציה וגם להתמקד בסבלה של דמות אחת, לפני שהנזק הופך להיות סביבתי. גיבורת הסרט היא נוצריה המבקשת לברוח מעירה אחרי טרגדיה משפחתית ולחצות את הגבול שבין קניה וסומליה. האוטובוס אליו היא משיגה כרטיס מלא במשפחות מוסלמיות המעוררות אט-אט את זעמה הכבוש דווקא כשהם מנסים להתקרב ולהתיידד. כמובן שבדיוק כשהליווי המשטרתי נעלם מן העלילה, מתנפלת על האוטובוס חבורת מוסלמים קיצונית וחמושה, כדי ללמד את כולנו שיש מוסלמים רעים ומוסלמים טובים.

למקרה שזה לא הובן יש גם שקופית הסבר בסוף, במה שהפך לטרנד המעיק של המקבץ, וכל אמצעי המבע הקולנועי שגויסו בתחילה כדי לשאוב פנימה לחוויה הם אלה שלבסוף הותירו אותי מחוצה לה אחרי שהעלילה השליכה אותי מהאוטובוס הנוסע. זה ודאי לא סרט רע ובהחלט היה אפשר גם לזכות אותו בהנחת סטודנט, היות ומדובר בפרויקט הגמר של בנראת׳ מבית הספר בהמבורג. אלא שמבט ברזומה שלה מגלה כי זהו סרטה הקצר השישי כבמאית מאז סוף העשור הקודם, כלומר מדובר כנראה בלימודי המשך, כך שלא בטוח שאפשר להפעיל את מלוא החסד.

סיכום והימור:
כל הסרטים נעו בין הסביר לנסבל בקושי, וסבלו מהאורך הלא אידאלי עבור אף אחד מהם של כ-20 דקות. זה שידע לעצור ב-13 דקות (מה שגם היה קצת ארוך מדי בשבילו) היה גם הטוב שבהם לדעתי – ״הפגישה של 11:00״. כיוון שמדובר בסרט קומי ולא בסרט ״חשוב״, אני ממש לא עומד להמר על הטעם האישי שלי. אז בין ״ירי בבית הספר״, ״ילדים חירשים זה עצוב״, ״להיות שחור זה קשה״ ו״להיות שחור ונוצרי זה קשה בחלקים המוסלמיים של אפריקה״ – אלך על הנושא שהכי מטריד את אמריקה לאחרונה. הווה אומר גזענות, ללא תוספת דת הפעם – ״אחייני אמט״.

דוקומנטרי

עצרי בצד – Traffic Stop

את התרגום של שם הסרט עשיתי בעצמי, עד שגיליתי שהוא משודר ב-yes דוקו ובסלקום TV תחת אותה כותרת בדיוק. בכל מקרה, זהו שם מעט מטעה, בדומה לשוט הפתיחה הפיוטי בתחנת המשטרה באוסטין, טקסס. משם הסרט עובר לצילום ממצלמת דאשבורד מפוקסלת של שוטר תנועה, במרדף אחר רכב שעבר את המהירות המותרת בשטח עירוני. בסגנון דוקו-ריאליטי מוצגת תקרית ללא התערבות עריכה ובאיכות הירודה של המצלמה המשטרתית, בה השוטר עוקב אחר הרכב שניסה להתחמק ממנו על ידי כניסה למגרש חנייה. כאן מתחילה המניפולציה הקולנועית – התקרית נחתכת מדי פעם כדי להציג לנו את גיבורת הסרט, בריאון קינג, צעירה אפרו-אמריקאית שניסתה לתמרן, להיתמם ולהתנגד לבקשות השוטר כפי שמופיע בפירוש בחומרים שבחר הסרט להראות. הסרט שעוקב אחריה מציג אותה בתור האישה הנפלאה בכל הזמנים, מורה למתמטיקה שהתגברה על נסיבות חיים קשות ועכשיו גורמת לילדים לחייך בזמן שהם פותרים תרגילים.

הטענות שלה הנוגעות לגזענות, בעיר שידועה כנווה מדבר של קבלת האחר בלב מדינה מאוד שמרנית, פשוט הוציאה אותי מהכלים. כלומר, לא רק שהשוטר שרדף אחריה לא היה יכול לדעת שהיא שחורה, אפילו אם היה גזען, ההתנהגות שלה בזמן התקשורת איתו היא משהו שהיה גורם לו לירות בה במדינה יותר חסרת סבלנות. היא בהחלט סבלה מאלימות משטרתית מוגזמת, והגיבה באופן מוגזם אך מעורר חמלה לסיטואציה, אבל הניסיון של הסרט להציג אותה כקורבן של צבע עורה הוא לא פחות ממגוחך. מסוג הסרטים שגורמים לי להיות בעד הצד השני למרות שאני אישית מחזיק בעמדות הפוכות, כי המניפולציה עד כדי כך זולה. בהקשרים קולנועיים, רגעים כנים יותר של מושא התיעוד המנסה להחלים מהתקרית ומוצאת בתוכה תעצומות נפש לצד נקודות שבר, רק מעידים על הסיפור המפוספס לגמרי בידי היוצרת קייט דייויס ובהפקת HBO.

אדי ואדית – Edith+Eddie

צמד האוהבים מן הכותרת הם נשואים טריים – הוא בן 95 והיא בת 96. אדי ואדית הם למעשה הזוג המבוגר ביותר שנישא בהיסטוריה של ארצות הברית, ובדקות הפתיחה אנחנו מתוודעים לשגרתם ולסיפור היכרותם ואהבתם. באופן מגושם החסר פרטים קריטיים, מטופטף קו עלילה דרמטי שיהווה את החלק השני והחמדמד פחות של הסרט: לאדית יש שתי בנות המצויות בסכסוך שטיבו או שורשיו לא לגמרי מוסברים. כשהם כן, זה בעזרת כתוביות טקסט על המסך. האחת מטפלת באמא ובאביה החורג החדש בבית בו אדית חיה מזה 50 שנים, והאחרת מתגוררת בפלורידה ומעוניינת להעביר את אדית אליה כדי לטפל בדמנציה שלה – ואולי גם למכור את בית ילדותה. הריב המשפחתי הזה משתלט באופן קר ומשפטי על הסרט, ומוביל לדרמה אחר דרמה בקצב ובמהירות של בני 100. הבימוי של לורה צ׳קוואיי משתדל מאוד לכבד את המצולמים, אבל בשל הבנייה מלאת החוסרים של החלק המשפטי ישנה הרגשה שאנחנו לא רואים את התמונה המלאה. בחלק האחרון של הסרט ישנה בעיניי הפרה של אותו כבוד שציינתי קודם, כשהמצלמה נדחפת למתועדים כמו זונדה, וכך נפרדו דרכי ודרכו של הסרט הזה, שזמין לצפייה במלואו.

גן עדן הוא פקק תנועה בכביש 405 – Heaven Is a Traffic Jam on the 405

אחרי שתי אכזבות הגיעה ההצלה שלי מן המקבץ, ובתוך שתיים-שלוש סצנות כבר הייתי כולי של הסרט מאת פרנק סטיפל ואודות מינדי אלפר. הפתיחה מתרחשת בפקק התנועה על אותו כביש לוס-אנג׳לסי מפורסם מן הכותרת, בעוד הדמות הראשית מסבירה מדוע זהו גן עדן עבורה. ההסבר עצמו, והאופן בו הוא מוגש מפיה של הדמות בעלת לקות הדיבור הכי מיוחדת ששמעתי, יצר אצלי כל-כך הרבה סקרנות שאם הייתי חבר אקדמיה הייתי קם ויוצא להצביע אפילו בלי לצפות בהמשך (ואולי מתחרט, אבל עוד נגיע לזה). למזלי אני לא יכול להצביע ולכן נשארתי והמשכתי לצפות בבנייה הנכונה כל-כך של הסרט, שבורא פורטרט מיוחד של גיבורה קולנועית שלמה ולא קונבנציונלית – שהיא בעצמה אמנית המציירת ומפסלת בין היתר פורטרטים לא שגרתיים.

למקרה שתרצו לצפות בסרט הזמין לצפייה ביוטיוב ולהכיר את מינדי, חבל לגלות את כל הביוגרפיה שלה שנפרשת באופן מדוד לאורך 40 דקות. לכן אזכיר רק שהנושאים של התמודדות עם מצוקות נפש, טיפול והבעה באמצעות אמנות, דיון בתקשורת מילולית לעומת צורות אחרות, וחרדה מפני החיים העכשוויים – כל אלה דיברו אליי חזק וברור. מאוד קשה להתרגל אל מינדי בהתחלה, כפי שכמעט בלתי אפשרי לא לאהוב את הכנות הברוטאלית והמאוד לא-אמריקאית שלה, כמו גם את כל דמותה שמשתקפת מן המסך בסיום. דעתי האוהדת על האמנות המדהימה שלה ודאי לא הזיקה לעניין החיבה לסרט עצמו, מה גם שאני מסכים עם מינדי לא רק לגבי ההגדרה שלה של גן עדן, אלא במיוחד למה שהיא מכנה כגיהנום. כך עושים סרט תיעודי שמסונכרן בצורתו עם המושא שלו ועם התוכן שהוא מבקש להביא, וכך מקרבים את הצופה אל העולם המאוד חריג של הגיבורה – דרך יצירת סקרנות והקשבה, לא בכפיית הדעה וגניבת דעת.

מיומנויות סכין – Knife Skills

תודו שזה נשמע יותר כמו ארק לעונה שלמה של תוכנית ריאליטי מאשר כמו סרט קצר: בקליבלנד אוהיו, עשרות אסירים לשעבר משתתפים בתוכנית להכשרת עובדים במסעדת גורמה צרפתית. המטרה שלהם היא לשרוד לימודים מפרכים של סוגי יין, בישול מאפס ובזמן שיא של מנות מורכבות, ושאר תפקידים במסעדה שלקוחותיה לא אמורים לדעת שמי שהכין להם את המזון מעולם לא היה במטבח עד לפני שישה שבועות. כפי שמסבירים השף הצרפתי ומנהל המסעדה (אסיר משוקם בעצמו),להרים מטבח מתוקתק בפרק זמן כה קצוב זו משימה כמעט בלתי אפשרית גם עם צוות מיומן ומנוסה של עובדים, כך שהאתגר בהחלט ניכר.

ואכן, בחציו הראשון הסרט ממלא את המסך בהתלמדויות מפרכות ובטיפוסים שמרגישים כמו דג מחוץ למים בסביבה החדשה, אבל הופכים אט אט לצוות מגובש. מושאי התיעוד עברו בעיניי כאנשים מקסימים, רובם נראים כאילו נקלעו לחיי הפשע יותר מאשר כמו קרימינלים של ממש, וכמובן שהסרט מתעכב ולוחץ על סיפוריהם האישיים. אבל אז החליטו הבמאי תומאס לנון וצוותו להמשיך ל-20 דקות נוספות, שפשוט זורקות סיר איטריות שלם על הקיר בתקווה שמשהו יידבק – סכסוך פנימי בין אחד העובדים למנהל, נושא הגזע ודעות קדומות, וידוי מלא דמעות מאב אל בנו הטרי, ועוד כהנה וכהנה נסיונות לייצר דרמה איפה שהיא איננה. סליחה שאני כל-כך נהנה מהשדה הסמנטי המתבקש, אבל הבמאי פשוט הקדיח את התבשיל ואכן גרם לו להיראות בסוף יותר כמו פרק לקט של ריאליטי מאשר כמו מה שבאמת קורה במציאות במסעדה שמצילה חיים של אנשים, וגם מגישה מזון שאפשר רק לקוות שהוא טעים כפי שהוא נראה. אפשר ומותר לחלוק עליי כמובן, כי גם הסרט הזה זמין לצפייה ביוטיוב.

הירואיזם – (Heroin(e

נטפליקס, זוכת השנה שעברה בקטגוריה הזו, עברה להתמקד כנראה בקטגוריות אחרות השנה: הסרט הדוקומנטרי באורך מלא (עם צמד המועמדים ״איקרוס״ ו״סטרונג איילנד״ מועמדים), הסרט הטוב ביותר בשפה זרה (״על גוף ונפש״) ובזכות ״פרחים בבוץ״ גם מועמדות לפרסי הצילום, שחקנית המשנה, התסריט המעובד והשיר הטוב ביותר. בכל זאת, אין להספיד מראש את המתמודד התיעודי הקצר שלהם, אולי אפילו להיפך – מבחינתי לפחות, יש לנו זוכה. ואם יש לכם ולכן אפשרות לצפות בו בנטפליקס – אני די בטוח שתסכימו איתי.

סרטה של איליין מקמיליון שלדון מתרחש בהנטינגטון, ווסט וירג׳יניה, השכנה של הסרט הקודם, וגם הוא מציג לא מעט חיים שבורים המנסים להשתקם – אבל איזה הבדל של שמיים וארץ יש בינו ובין שאר חבריו לקטגוריה. המחוז שמכונה ״בירת מנות היתר של אמריקה״ מוצג דרך סיפורן של שלוש נשים מהצד הנכון של המלחמה בסמים: סגנית מחלקת כיבוי אש שהיא הראשונה להגיב לקריאת על מנות יתר, ולעיתים מצילה חיים לפני שהפרמדיקים מגיעים; שופטת בבית משפט לענייני סמים' שמטרתו להוציא את הנאשמים ממעגל ההתמכרות; ומתנדבת המסתובבת ברכבה בלילות ומחלקת ארוחות לפרוצות ונרקומניות חסרות בית; כל אחת מהן מעוררת השראה בדרכה ושלושתן ניחנו בכמויות בלתי סבירות של עמידות, אכפתיות וגישה בריאה בסביבה חולה.

ג׳ן הכבאית היא טיפוס פרקטי שגאה בעבודה שלה ובאמת מנסה לחולל שינוי גם מול הזוועות שהיא רואה כל יום בעבודה. פטרישיה השופטת מאמצת חיוך ונחמדות כלפי אנשים שהמערכת מזלזלת בהם' ומצליחה להגיע אל ליבם גם כשהיא גוזרת עליהם עונשים ושולחת אותם לכלא. נישה המתנדבת מפיצה את אהבת ישו באופן הכי בלתי מעיק שראיתי כבר הרבה זמן, ומצליחה להתחבר עם נשות הרחוב שחייהן נראים אבודים – אבל לא בעיניה. הבימוי קולח ואלו 40 הדקות הקצרות ביותר שצפיתי בהן בקטגוריה. המעברים מדמות לדמות נכונים וטוענים את הסצנה הבאה במשמעות, והציפיה למפגש באותו הפריים של שלוש הגיבורות מרגש יותר מכל איחוד של גיבורי-על בקולנוע. חשוב גם לציין שהסרט עוסק ברגישות בחומרים סנסציוניים, המצלמה נותרת מרוחקת מן המקרים הקשים ואין פה רצון לייצר אפקט זעזוע מיידי, אלא מצטבר. דווקא דרך מנת יתר של חיים שבורים שהם כל מה שרע באמריקה, אפשר להבין ולקבל מחדש גם ערכים אמריקאים חיוביים אך חבוטים כמו נחמדות לזולת ואופטימיות קוסמית. במאבק הכל-כך אמריקאי הזה בין שני כוחות מנוגדים, פתאום מתחשק להיות בעד הטובים.

סיכום והימור:
קצת כמו בפרסי אופיר, או בכלל בתחרויות מעין אלו, ההגדרה של סרט תיעודי קצר עלולה להטעות. הסרטים כאן נעים בין חצי שעה ל-40 דקות, עם נטייה קלה לכיוון האופציה הארוכה יותר, ומקצתם מכילים סיפורים שמתאימים יותר לכתבת חדשות מורחבת. חוץ מ״מיומנויות סכין״ שחולשתו ניכרת ברמה כזו שאני תוהה האם לא היו מתמודדים רציניים יותר, כל אחד מארבעת האחרים יכולים לזכות – לרוב בגלל הסיפור, אבל במקרה של לפחות שניים גם בזכות העשייה, לטעמי כמובן. מפתה במיוחד להמר על קרב בין נטפליקס לבין HBO, אבל אם הסרט של האחרונה יזכה אני כל-כך אתרגז שעדיף שאניח את הז׳יטונים היכן שהלב שלי – ״הירואיזם״ יזכה ובצדק. מה שמזכיר לי שהגיע הזמן להמר על כל שאר הקטגוריות.

תגובות

  1. ק הגיב:

    קישורים למועמדי האנימציה הקצרים:

    Dear Basketball
    https://www.youtube.com/watch?v=Sg8IEQ8NeeA

    LOU
    https://www.youtube.com/watch?v=kOzcE0jW3IE

    Revolting Rhymes Part One
    http://sharemovies.net/watch/kvXR25Ge-revolting-rhymes-season-1.html

    Negative Space

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.