״האמן הגדול מכולם״, סקירה

פתאום נכנס אדם לסרט ומגלה שהגיע למחזמר. זה מה שקרה לי עם ״האמן הגדול מכולם״ (The Greatest Showman), שהדקה מהטריילר שלו שראיתי לא ממש הסגירה את היותו מיוזיקל פר אקסלנס. את הפוסטר ראיתי רק כשכבר הגעתי לקולנוע, והכיתוב ״מאת כותבי השירים זוכי האוסקר של ׳לה לה לנד׳״ עורר את חשדי בשלב מאוחר למדי. אפשר ללמוד מכאן לראות טריילרים עד הסוף, או רק לזכור את העובדה שבהחלט מדובר במיוזיקל, על כל המשתמע מכך, למקרה שהז׳אנר הזה פחות קל לעיכול עבורכם ועבורכן. לא מדובר במחזמר עכשווי ומודע לעצמו כמו אותו ״לה לה לנד״, אלא במיוזיקל קלאסי יחסית, עם נאיביות שלא הייתה מביישת סרט לפעוטות, נאמברים גדולים מהחיים שמגיעים משום מקום, ודמויות מוקצנות בכמה דרכים. לא שיש משהו רע בהכרח בכל אחד מאלה, אבל כדאי לדעת לאן נכנסים. זהותה של הדמות הראשית היא הדבר הנוסף שכדאי להכיר לפני הצפייה – השיווק של הסרט מציג אותו כחלוץ הבידור ואיש עסקי השעשועים שהפך אותם למה שאנחנו מכירים כיום. בפועל, לדעתי אפשר להתווכח עם הקביעה הזו, ובמיוחד עם הכותרת העברית שהופכת את פי.טי. בארנם מבדרן לאמן.

את בארנם מגלם בשיא הצ׳ארם והקלילות יו ג׳קמן, שלא נהנה ככה מאז הנאמבר הפותח של אוסקר 2009. בעיניי הסרט הזה הוא כמעט הרחבה של אותו קטע פתיחה, בו ג׳קמן התרוצץ וקיפץ על הבמה תוך שהוא שר במלוא גרון: ״המיוזיקל חזר!״. רגעיו הראשונים של הסרט לא מותירים מקום לספק בנוגע לסוג המיוזיקל שהוא – כמה ראוותני ככה מספר על אנשים פשוטים. את הנאמבר הפותח מפרה אקספוזיציה שמבליטה את הרקע העני של הגיבור, בנו של חייט שחולם על מופעים ועל קהל צוחק. חלומו הנוסף הוא לשאת לאישה את בת העשירים שאביו עובד עבורם, והדבר אכן מתגשם ומביא אל הסרט את נוכחותה של מישל וויליאמס (שרה ורוקדת, תאמינו או לא). משפחת בארנם מתרחבת במהירות ומעצבת את הקונפליקט המרכזי של הגיבור – המופעים שהוא מקים וההישאבות לקריירה בימתית והפקתית, מול האנשים שהוא מותיר כל פעם מאחור, ממשפחתו ועד לשותפים עסקיים שמוחלפים כל הזמן באטרקציה חדשה. הו, חיי האמנים – איזו הקרבה מתמשכת!

המפיק של טקס האוסקר שהוזכר לעיל, ומי שאיפשר את ההשתוללות הג׳קמנית גם אז, היה ביל קונדון, שכתב את התסריט של ״האמן הגדול מכולם״. קונדון חתום כתסריטאי יחד עם ג׳ני ביקס (שכתבה בעיקר לטלוויזיה בקריירה עד כה) אבל את מלאכת הבימוי השאיר בידי סקוט גרייסי, איש אפקטים שזהו סרטו הראשון כבמאי. עוד אנשי מקצוע ששווה לציין, מלבד ג׳סטין פול ובנג׳ פייסיק שכתבו את השירים, הם הצלם הדי קבוע של ג׳ו רייט, שיימוס מקגארבי, וכל מחלקת הארט והתלבושות בראשות נייתן קראולי (שותף קבוע של כריסטופר נולאן) ואלן מירוז׳ניק (״חיי עם ליברצ׳ה״, ״וול סטריט״). מדוע על הסרט חתומים שישה עורכים שונים היא נושא לכתבה בפני עצמה, אבל זה יכול להתחיל להסביר מדוע מדובר ביצירה שסועה ומטולאת שבקושי מתחברת, או לכל הפחות סובלת מעליות וירידות חדות למדי.

איכות הביצוע של החלק המוזיקלי של הסרט, מכתיבת השירים והלחנים ועד הכוריאוגרפיה ועבודת המצלמה בכל נאמבר מחדש, היא ממעלותיו הבולטות. זה לא אומר שיש כאן רגעים לפנתיאון של הז׳אנר, אבל כן מספיק סיבות להיות מרוצים או מבודרים למשך כמה דקות מדי פעם. בארנם עצמו ודאי היה מרוצה מסוג הספקטקל הנוצץ והבלתי מזיק שמספק הסרט אודותיו, אבל אפילו הוא היה מודה שהיצירה לא חפה מבעיות. והצרות מגיעות, ואני לא מאמין שאני כותב את זה, בכל פעם שלא שרים. כשזה קורה, נחשף לא רק עד כמה הסרט ריקני ונוטה לבידור לשם בידור, אלא גם משטה בקהל שלו בעוד כמה אופנים שלא אמורים להיות כלולים במחיר הכרטיס, ולפחות עבורי פגמו אנושות בחוויה הכוללת.

איכשהו, עצם העובדה שהחלק שמגדיר את הסרט כמיוזיקל הוא המצטיין בו, מעלה את השאלה מדוע בעצם נבחר דווקא הז׳אנר הזה כדי לספר את סיפורו של בארנם? כלומר, לגיבור הסרט אין שום קשר לנושא – על פי הסרט, הוא התמקד בקרקס פריקים, והיה האמרגן של זמרת אופרה. המעורבים בעשייה הם תשובה חלקית לשאלה – עם פריקים של הז׳אנר כמו קונדון את ג׳קמן מאחורי הסרט שהתחיל כפרוייקט מחמד שלהם, הם בחרו בבמה האהובה עליהם להעמיד עליה את הסיפור הרעוע. החצי השני של תשובה אפשרית לבחירה במיוזיקל היא כי זה אחד הז׳אנרים היחידים שמאפשרים לא רק לכלול מופעים גדולים מהחיים באופן יחסית קולנועי, אלא גם לתת לדמויות לא מורכבות במיוחד לבטא בקול רם וצלול את הרגשות שלהן. והדמויות בסרט הזה לא רק שאינן מורכבות, אלא גם לא ממש חושפות פן נסתר בשירתן – מה שתחשבו עליהן במבט ראשון, זה פחות או יותר מה שתקבלו מהן ברגע של חשיפה מוחלטת.

עוד בקשר לדמויות, הגברים מצילים את הסרט מדי פעם בעוד לנשים אין ממש עם מה לעבוד. אל ג׳קמן החוגג והצוהל אפשר לצרף בשמחה מדבקת את זאק אפרון, שאני כנראה מאוהב בו מדי בשלב הנוכחי של הקריירה ואקבל בחיוך מצועף כל סרט שישתמש בקסם האישי וכישורי התנועה שלו (אגב, הפעם אפילו לא הפשיטו אותו). מן העבר השני, היחידה שקיבלה דמות עם בשר (ואין כאן משחק מילים על חשבון השחקנית) היא קילה סטל בתור האישה עם הזקן. היא בקלות הייתה יכולה להפוך לבדיחה עם זקן, אבל תוקעת מספיק מבטים דרמטיים ומרעידה את מיתרי הקול כך שאי אפשר שלא להזדהות איתה כשהיא מובילה את ״This Is Me״, שיר היציאה לאור של הדחויים.

לעומת זאת, בזבוז של מישל וויליאמס הוא חטא שאין עליו מחילה מבחינתי, ואם רבקה פרגוסון אפילו לא שרה את הקטעים שלה, אז כנראה שהיא לוהקה אך ורק בשל כישורי הפתיינות שלה בתפקיד שהגדרתו היא ״זמרת אופרה פתיינית״. ובואו נדבר רגע על זנדאיה, זאת בלי שם המשפחה שמשום מה נחשבת להבטחה גדולה וכוכבת עולה שפורצת מעולם התוכן לילדים לזה של המבוגרים. קודם כל, רק בזכות ימד״ב הבנתי שבעצם כבר ראיתי אותה השנה, ב״ספיידרמן – השיבה הביתה״, אז כנראה שהיא לא הותירה עליי רושם. שנית, אותו רושם שלא נותר הצליח להתעמעם עוד קצת אחרי התפקיד הפרווה שלה כאן, בדמות שכל כולה אקסצנטריות. בקיצור, אני לא ממש מבין למה זנדאיה זה משהו שקורה בכלל, אבל אולי אצטרף למקהלה בשלב מאוחר יותר.

על רוב הדמויות המחופפות לעיל אפשר עוד היה להחליק, אבל יש אחת שקשה לעבור עליה בשתיקה. זו שבזכותה מצטרף הסרט, באיחור ניכר, לטרנד המעיק למדי של לפני שנתיים-שלוש – ״הכה את המבקר״. על פי המודל של ״בירדמן״ או לחילופין ״משחק באש״, בסרט תצוץ לשתיים-שלוש סצנות דמות של מבקר כלשהו (תיאטרון או מסעדות, במקרים הנ״ל) שתהיה משולה למבקר קולנוע. הדמות תהיה תמיד קלישאה של מבקר – אליטיסטית, חמוצה, ומשום מה לא מספיק שנונה כדי לענות חזרה לתשובות המחץ התמיד-עלובות של הגיבור. המטרה של הדמות הזאת בסרט היא אחת – לאפשר ליוצרים ״להחזיר״ למבקרים, להוציא אותם מרושעים ולהאדיר את הגיבורים שלהם. הדבר נעשה או באפס ניסיון להבנה של תפקיד המבקר, או מתוך אגו פגוע שאולי דווקא מבין אבל בכל זאת חשוב לו לנצח. במקרה של ״בירדמן״, סרט שכל כולו על אגו, זה כמעט נסלח. אבל גם הוא וגם הדוגמה הנוספת, רומזת על כלל אצבע נוסף – הסרטים שמשתמשים בטריק הזה לא נוטים להיות יצירות פאר. ״האמן הגדול מכולם״ לא רע בשום צורה, אבל הסצנות בכיכובו של מבקר התרבות שמשוחח עם בארנם הן הרגעים החלשים ביותר שלו מכל בחינה אפשרית. יתרה מזאת, כמו הרבה דברים אחרים בסרט יש כאן בק פייר רציני.

בשיחה הראשונה ביניהם שלא מעל דפי העיתון, מבהיר מבקר התרבות שמגלם השחקן פול ספארקס, שבארנם והמופע שלו כאחד הם זיוף, או אפילו צביעות – שאין שם כישרון אמיתי, רק פריקים שעולים על הבמה כדי לעורר תגובות פרימיטיביות מצד הקהל, מטרות לצחוק עליהן. התשובה הניצחת של בארנם היא: ״מתי בפעם האחרונה צחקת בתיאטרון, שאתה קורא לעצמך מבקר?״. כאילו, יש אלף תשובות לעלבון הזה המנוסח בצורת שאלה, אבל מה שקורה אחר-כך הוא שהמבקר לא מתרכך ובארנם כן מאמץ לתיאור המופע שלו את המילה ״קרקס״ שהוטבעה בביקורת. כמו הסיפור על ״לד זפלין״ שלקחו את העלבון שנכתב עליהם (״הלהקה הזו תשקע כמו צפלין מעופרת״) ושינו את שמם בהתאם. חמור מכך – גם אם נשפוט על פי הסרט המאדיר, המבקר צדק! בארנם הוא אולי איש עסקים ממולח, ואולי נהנה במהלך העלילה ממזל בלתי סביר, אבל אין שום קשר בינו ובין אמנות וכל כולו צביעות. זהו בעייני הכשלון הבוהק ביותר של הסרט, שבונה בדיאלוגים ובנראטיב דמות של מצליחן הנאבק בקשיים, אבל בין השורות ובעיקר בסיום קשה לטעות – בארנם הוא באמת זיוף.

אם תחשבו על זה רגע, אין אדם אחד בסרט שהגיבור לא מבטיח לו את הירח ואז נעלם עוד לפני שבדק כמה עולה טיסה: אחרי אשתו הוא מחזר רק כדי לכלוא אותה בכלוב זהב; עם שותפו לעסקים הוא קושר קשרים רק מפני שהוא הכרטיס שלו לחברה הגבוהה אליה הוא כל-כך רוצה להשתייך, ולא מפני שהעריך את היצירות שלו (אנחנו אפילו לא רואים אותו צופה בהן); את הפריקים הוא מלקט על פי מראה בלבד, והאודישנים שלו נראים כמו פארודיה על מבחני קבלה; אבל הכי מגוחך בעיניי – את זמרת האופרה השבדית הוא מגייס לסיבוב הופעות באמריקה בלי לשמוע אותה שרה! הוא רק שמע עליה, לא אותה. הוא כן ראה איך היא נראית, מה שמאוד השפיע על החלטתו, אבל לא ראה אותה באמת – אלא דרכה. כיוון שהסרט מסופר בעיקר דרך עיניו של בארנם, יוצא שגם הקהל לא מכיר את האנשים עימם הוא עובד עד שאנחנו רואים אותם בפעולה אחרי שכבר נכבשו בקסמי המאכער שלו. אני אמור להיות חרד לגורלו של חדל האישים הזה? לחשוש יחד איתו מהרגע שבו תפתח ״הזמיר השבדי״ את פיה ואז נראה האם היא באמת יודעת לשיר? מי לעזאזל מזמין זמרת להופיע בלי לשמוע אותה שרה? אפילו מנחם גולן עליו השלום היה יותר קפדן ופחות חלטוריסט.