״גלגל ענק״, סקירה

ויטוריו סטוררו הוא אחד מן הצלמים הגדולים בתולדות הקולנוע, לא רק מפני שהוא זכה בשלושה פרסי אוסקר, אלא בזכות האופן בו הוא מצא דרכים חדשות ויצירתיות לשימוש בתאורה ובגוונים עזים של צבעים בסרטים אשר צילם. הסרט החדש, ״גלגל ענק״ (Wonder Wheel) מעניק לו הזמנות לשוב לגוון היותר ניסיוני בעבודה שלו, תוך שהוא בונה כמעט בכל שוט משחק מסוים על הגוונים ועם השינויים בתאורה, דווקא בתוך מה שאמור להיות סרט צנוע בהיקפו, גם אם תקופתי. לא פעם במהלך הסרט הפריים מחולק על ידי התאורה לצד מואר בכתום יצרי ולצד אפל יותר, בעל גוונים עמוקים של כחול. גם בצד הכתום הדגש הוא לא פעם על הרקע, כאשר הדמויות לפעמים הופכות לצלליות, גם אם הן מוקפות באור. בכמה מקרים בסרט הוא עובד בשוטים ארוכים עם תנועות מצלמה דינמיות המשולבות בשינוי דינמי לא פחות בתאורה, דבר אשר אמור להצביע על שינוי רגשי של הדמויות, אשר חוות קיום עני ולחץ מפני גילוי הסודות, אך גם יש להם את האור הנובע מתקוות רומנטיות. אף כי סטוררו כבר עשה דברים דומים בעבר, למשל ב״אחד מהלב״, ההישג הסגנוני שלו בסרט זה מרשים למדי, כמעט מכל בחינה. אולם במבחן החשוב ביותר הצילום נופל: הקשר בינו לבין שאר הסרט לא תמיד עובד וחמור מכך, הסרט עצמו אינו מעניין מספיק ובעיקר מרגיש כחסר ברק או השראה, דבר אשר בולט על רקע הצילום.

למרות הרצון להעריך את העבודה של הצלם, לסרט יש גם תסריטאי ובמאי והאיש הזה הוא וודי אלן. אני יודע כי חלק מן הקוראים זועמים עליי על עצם העובדה שאני כותב על סרט של במאי שהואשם במעשה מגונה בילדה. אני מבין את הכעס הזה – צפייה בסרטים של וודי אלן בעידן הנוכחי גורמת לי תחושה של חוסר נחת, גם אם ידעתי על טיב האשמות נגדו במשך שנים. אולם, באותה מידה, איני חושב שאני יכול לדעת את האמת במקרה הספציפי הזה (ובמקרים אחרים) רק בעקבות השיח הציבורי הנוכחי והתחושה האישית הקשה שלי ושל רבים אחרים, במקרה זה בפרשה אשר כבר נידונה משפטית לפני כמה עשורים (לא שאני סבור כי מערכת המשפט יכולה בכל מקרה להגיע לאמת או לפתרון צודק).

בנוסף, אני בכל זאת עדיין מאמין כי יש לתת ליצירה אמנותית הזדמנות, גם תוך הסתייגות מחלק מן המעשים של היוצר מחוץ למסך, בטח ביצירה קולקטיבית כמו קולנוע שהיא פרי עבודה קשה של הרבה יותר מבן אדם אחד. עוד אציין כי באופן אישי, המקרה של אלן טורד את מנוחתי גם בלי קשר, כי איני יכול לשכוח את השעות של ההנאה שסרטיו העניקו לי לאורך שנים רבות, שנים בהם עיצבתי את טעמי הקולנועי. לא מעט במאים, כולל אינגמר ברגמן ואורסון וולס, גיליתי קודם כל דרך הסרטים של אלן שהושפעו מהם, וכמה מן הסרטים שהוא יצר בעבר אני עדיין מחשיב ליצירות מופת. זאת חרף הזעזוע מן המעשים המיוחסים לו והזעזוע מכך שבחרתי להדחיק, או לקבל את הגרסה של אלן למעשים מתוך אהבתי ליצירה שלו, כאשר שמעתי לראשונה על רוב פרטי הפרשה בנעוריי.

הכלים שיש לי מאפשרים לי לשפוט את אלן כאמן בלבד, וככזה הוא נמצא בתקופה די ארוכה של שפל ויצירה אשר מרגישה עייפה ונטולת ברק. זה לא שכל סרטיו ב-20 שנה האחרונות אינם טובים, רבים מהם מהנים למדי, אבל בכולם יש תחושה של עצלות מחשבתית וחזרה על דברים שאלן עשה טוב יותר בתקופת הזוהר, דבר אשר כואב כי מדובר ביוצר שלטוב ולרע, במשך חלק גדול למדי בקריירה שלו שאף להתנסות בכל סרט חדש. ״גלגל ענק״ די מפסיד מן הדמיון ליצירות קודמות של אלן: הלוקיישן המרכזי של הסרט הוא בית המצוי בסמוך לגלגל ענק, מה שמרגיש כשחזור חיוור של הבית בתוך רכבת ההרים ב״הרומן שלי עם אנני״. הדיון של הסרט בקשר בין האמנות לחיים ובמערכות יחסים רומנטיות כולל כמה רגעים שנונים, אבל מה זה לעומת סרטים בהם כל שורה כמעט כללה תובנה מקורית או בנייה הרבה יותר טרגית או מורכבת של דמות האמן. למשל ״שושנת קהיר הסגולה״ סרט תקופתי אחר של אלן, שונה לגמרי באופיו אבל בעל כמה קווי דמיון לסרט הנוכחי, שיוצא נפסד מן ההשוואה.

״גלגל ענק״ מתרחש בקוני איילנד בשנת 1950. הלונה פארק שבמקום ידע ימים הרבה יותר יפים בעבר רחוק יותר, והמשפחות המתפרנסות מתיירות חוות קשיים. כזו היא המשפחה הניצבת בלב הסרט. הדמות המרכזית היא ג'ני (קייט ווינסלט) אשר עובדת כמלצרית בעוד בעלה המפטי (ג'ים בלושי) לא ממש מצליח לצבור הון מהפעלת מתקן המכונית המתנגשות או מהימורים. לג'ני יש ילד מנישואין קודמים אשר מתגלה כפירומן הדורש ממנה לפקוד פעם אחר פעם את בית הספר לאחר שהוא שוב הצית שריפה. בסצנה הראשונה חיי המשפחה משתנים כאשר לחייהם נכנסת קרוליינה (ג'ונו טמפל) בתו המבוגרת של המפטי, אשר בורחת מפני בעלה המאפיונר, מה שמסכן את כל הנוכחים.

במקביל, אנו למדים כי ג'ני מנהלת רומן עם מיקי (ג'סטין טימברלייק), גבר הצעיר ממנה בשנים רבות אשר מתפקד גם כמספר של הסרט המתנצל על כך שהוא צובע את הסיפור בגוונים מלודרמטיים. מיקי הוא מחזאי רומנטי בפוטנציה ומציל בחוף בהווה של סרט. בשלב מסוים הוא פוגש את הבת החורגת של אהובתו ומתחיל לחשוב כי היא אולי אופציה רומנטית מעניינת יותר עבורו. אם הקו העלילה הזה מזכיר משהו, אני בכל זאת בוחר להפריד בין החיים האישיים של האמן ליצירה. כי לקרוא את הסרט ככתב האשמה נגד אישה מבוגרת אשר מקנאה בבתה החורגת שעלולה לגנוב לה את הגבר זה פחות מעניין מעלילת המוסר המורכבת יותר שאלן מעלה. אלא שגם בדילמה המוסרית הזו אלן נגע בעבר יותר מפעם ובצורה טובה בהרבה.

תחום נוסף בו הסרטים של אלן הצטיינו בעבר זה הליהוק והמשחק. בסרט זה, רק ההופעה של ווינסלט בולטת לטובה ויש לציין כי בכמה סצנות, היא ממש בולטת. השחקנית מצליחה לשנות כמה טונים רגשיים בשוט בודד ולייצר מראית עין של מורכבות בתור דמות שיש בה משהו מאוד מרתיע ואפילו חד מימדי אם בוחנים את התסריט בלבד. לעומתה, בלושי נראה כמי שמחקה אחד לאחד את הדמות שדני איילו גילם ב״שושנת קהיר הסגולה״. אני מניח שזה יותר טוב משחקנים אשר מנסים לחקות את אלן עצמו, אבל זה רק מדגיש עד כמה הסרט הנוכחי נראה כמו שחזור של שאריות מסרטים אחרים, או טיוטא לא מוצלחת לסרט טוב של אלן מן העבר.

אני מניח שהרובד היותר מעניין בתסריט קשור בכך שג'ני רואה את עצמה כשחקנית (מקצוע בו עסקה בעבר הרחוק) ולכן היא מתייחסת גם לחייה האמיתיים כמו תפקיד בתיאטרון, בעוד המאהב שלה רואה את כל החיים כמו מחזה גדול מן החיים. זה היה יותר מעניין אם הדברים הללו היו מרומזים ולא נאמרים בצורה ישירה מספר פעמים במהלך הסרט, על מנת לעזור לקהל להבין. כל זה בעיקר מצביע על כך ש״גלגל ענק״ הוא פשוט תסריט לא אפוי, שההופעה של וינסלט והצילום של סטוררו לא מצליחים להציל.