• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״הקיר״, סקירה לסרטה של מורן איפרגן
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

כישלונות נהדרים – "אחד מהלב" של פרנסיס פורד קופולה

7 בפברואר 2017 מאת עופר ליברגל

פוסט זה הוא הראשון מתוך מה שאני מקווה שתהיה סדרה מתמשכת בבלוג תחת הכותרת "כישלונות נהדרים", אשר תוקדש לסרטים העומדים בשני תנאים: 1. מדובר בסרטים שנכשלו כאשר יצאו לאקרנים לראשונה, עם עדיפות לכישלונות קטסטרופליים, כאלו שגרמו לכך שאנשים איבדו את העבודה שלהם ואולפנים עמדו בסכנת סגירה (או נסגרו). 2. מדובר בסרטים נהדרים. זהו מימד קצת אישי יותר לבדיקה, אבל הכוונה היא לסרטים שאני מאוד אוהב תוך עדיפות לסרטים פורצי דרך ומרהיבים ביותר מבחינה אחת. יש לא מעט סרטים שעומדים בשני התנאים, אם כי הסרט הפותח לוקח לדעתי את כל אחד מהם לנקודה שהיא אולי הקיצונית ביותר.

אין איש ראוי להתחיל פרויקט זה יותר מפרנסיס פורד קופולה – אחד מן הבמאים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, בטח מבחינת השאיפות והחשיבות העצמית וגם מבחינת הסרטים עצמם. קופולה הוא לא רק במאי גדול, הוא גם אגו גדול ויוצר אשר ממהר לאמץ רעיונות מסוכנים ולהמר. בשנות השבעים המזל שיחק לו והוא יצר רצף של ארבע יצירות מופת – ״הסנדק״, ״השיחה״, הסנדק 2 ו״אפוקליפסה עכשיו״. אמנם כמעט כל אחד מן הסרטים הללו היה כרוך בצרות הפקה, אבל הם בנו לו ביטחון, שגרם גם למה שתוכנן להיות סרט קטן יותר שלו להפוך להימור נועז. כתוצאה מכך, הסיפורים על ההפקה של הסרט ״אחד מהלב״ (One From the Heart) היו בחדשות הרבה זמן לפני שמישהו ראה אותו, מה שבסופו של דבר תרם לכישלון המהדהד לדעתי. לכן, בפוסט זה אתמקד קודם כל בסרט עצמו ורק לאחר מכן אעסוק בסיפור ההפקה, אף כי חלק מן הגדולה של הסרט קשורה בתהליך הייחודי. אולם, לפני כן אציין כי מי שמעוניין לצפות בסרט בקרוב על המסך הגדול (וזו הדרך הראויה) יוכל לעשות זאת בהקרנות בסינמטק תל אביב ב-14 או ב-18 לפברואר.

על מנת להתחיל לעסוק בסרט, אערוך השוואה בינו לבין אחד מן הסרטים הכי בולטים אשר מציגים בימים אלו בבתי הקולנוע, חביב עונת הפרסים ״לה לה לנד״. אין לי ספק כי ״אחד מהלב״ הוא חלק משורה לא קצרה של סרטים מוזיקליים אשר השפיעו על דמיאן שאזל כאשר ביים את הסרט המוזיקלי הגדול שלו. אלא שבסרט של שאזל, שאני מאוד מחבב, חסר נאמבר. בחלק של הסרט שמתאר את הריב בין שני הגיבורים, אין אף שיר. כמו רוב הסרטים המוזיקליים, ״לה לה לנד״ מצדיע לחולמים, אבל נרתע קצת מלחבר בין המוזיקה לרגעי המשבר הקשים, להפוך את הריב בין בני הזוג לחלק ממופע הראווה. לעומתו, ״אחד מהלב״ הוא סרט מוזיקלי אשר כמעט כולו מתרחש ברגע של משבר בזוגיות, בתוך ריב אשר הפך לפרידה ופונה לנתיבים אלימים. הסרט של קופולה הוא מצד אחד הצדעה לרומנטיקה, אבל סיפור האהבה שלו עגום גם ברגעי האיחוד. זהו סרט בו האהבה אולי תוכל לאחד בין הגיבורים, אבל החיים בזוגיות יהיו מלווים בקשיים גם אחרי הסרט, בניגוד לחיי הפנטזיה. במקרה או שלא, סצנת הריב העיקרית ב״לה לה לנד״ מאורת באופן אשר מזכיר את השימוש הייחודי בתאורה של ״אחד מהלב״.

שני הסרטים גם קושרים בין העיר שבה הם מתרחשים לקולנוע ולמראית העין של זיוף. בעוד ״לה לה לנד״ מראה את לוס אנג'לס כעיר שמייצרת דימויים ולא מציאות, ״אחד מהלב״ מציג את לאס וגאס כגרסה מוקצנת וריקנית אף יותר של תעשיית הבידור, עיר שהיא כולה העמדת פנים נוצצת, בתוספת האלמנט של הימורים. בסרט הזה, האהבה היא הימור, כמו גם עשיית הסרט, אבל זה כבר עניין אחר. הסרט מתרחש סביב החג הנוצץ אף הוא של ה-4 ביולי. אמריקה מוצגת ביום חגה ושיא הפאר שלה, כמקום אשר מציע חגיגה בלתי פוסקת – על בסיס של בגידות, שקרים ואלימות. ״אחד מהלב״ מוהל את הרומנטיקה והפנטזיה בלא מעט מריבות, ובעירום אשר נראה כסותר את הז'אנר (אם כי הסרטים של בוב פוסי היו שם קודם).

עלילת הסרט מינימליסטית ומשמשת בעיקר כחומר למופע הראווה של קופולה. האנק (פרדריק פורסט) ופראני (טרי גאר) הם זוג החוגג את יום השנה החמישי לקשר, אם כי כל אחד מהם רוצה שהוא יילך לכיוון אחר. האנק מעוניין בקשר משפחתי וממוסד יותר וחושב כי ארוחה בבית היא דרך הבילוי האידאלית לתאריך המיוחד. פראני רוצה לצאת לבלות וקונה להם כרטיסים לחופשה בבורה בורה. השניים מנסים להשלים ולא לריב, אך בסופו של דבר הריב מגיע ואחרי הטחת האשמות ו-וידויים, כל אחד מן השניים פונה לחברו הטוב. החבר של האנק הוא מו (הארי דין סטנטון הענק), בחור חלקלק שהאנק מגלה כי נישק פעם את פראני ואולי גם יותר מכך, אבל ממושא לכעס הוא הופך למי שעוזר להאנק לצאת לדרך החדשה. פראני לא ממש מוצאת אוזן קשבת אצל חברתה מגי (לייני קאזאן), שעסוקה בשאיפות הרומנטיות שלה. אחרי המפגש עם החברים, כל אחד מבני הזוג שהופרד מצליח להשיג דייט עם מי שנראה כמו בן הזוג החלומי. פראני מוצאת את ריי (ראול ג'וליה), מלצר שרמנטי אשר יודע גם לשיר ולנגן. האנק מצליח לזכות בחברתה של ליילה (נסטסיה קינסקי), שעובדת בקרקס וצעירה ממנו בשנים רבות. היא נראית לו בתחילה כמו התגשמות של חלום, אבל בהדרגה מתגלה כי היא חיה חיים אשר היא אינה מעוניינת בהם.

one-from-the-heart-4

הסרט מתבסס על הניגוד בין חלום לבין מציאות, דבר אשר בא לידי ביטוי גם במערכת היחסים שיש בה אהבה אך לא הבנה, וגם ברומנים עם בני זוג אשר נראים כלקוחים מחלום. גם כאשר הם לא בריב, בני הזוג מצליחים לחמוק זו מזה בטעות בעודם באותו בית, בעוד במהלך הבילוי הם נתקלים זה בזו בלי כוונה. מערכת יחסים מתמשכת מוצגת כקרקע לאי הבנות ולרצונות מנוגדים. האהבה שהאנק חש הופכת בקלות לקנאה אלימה והוא מצטייר כדמות שלילית למדי, גם אם מעוררת הזדהות. פראני לעומת זאת חולמנית בצורה תמידית, ומתפתה יותר מדי לקבוע תכניות ולשנות את גישתה מבלי להתחשב בתנאים ובסביבה.

גם הדמויות של המאהבים, אשר נראים תחילה כמו פנטזיה גמורה, מתגלים כמורכבים יותר. המהלך מבוצע בצורה יעילה יותר דרך דמותה של ליילה – תחילה היא נראית אקזוטית, דרך הפרסומת למופע ודרך נאמבר בו האנק מדמיין אותה שרה עבורו במה שנראה כמו קליפ. אבל אז מתגלה כי הקרקס מכניס אותה למשטר קפדני והיא זקוקה נואשות למפלט. יש נקודה בה היא רואה בתשוקה של האנק דרך מפלט, אבל היא מבינה מהר מאוד כי היא אינה מהותית עבורו, בטח בעודו אכול קנאה לגבי מעשיה של פראני. ברגע עצוב, היא מסבירה כיצד הוא יכול להעלים אותה בקלות ולחזור לחייו, בעוד היא תחזור לסבל נטול אהבה. הפער הזה בין חלום למציאות נמצא גם בטכניקה של הסרט, שמציע את כל מה זוהר בקולנוע בבידור בכלל על שלד עלילתי שיכול ליפול לכל הקלישאות של קומדיה, אבל דרך הטכניקה הזו מועבר ריחוק וחוסר יכולת לחיות את החיים עצמם. ״אחד מהלב״ מתנהל בחלל שכולו העמדת פנים, אבל גם העמדת הפנים הזו חושפת בעיקר כאב ואכזריות, גם כאשר היא מנסה לייצר דימוי של אושר.

אבל הסיבה שהסרט מרשים אינה הסיפור הפשוט או המסר שהוא לא מעמיק בצורה יוצאת דופן. הסיבה היא רמת הביצוע וההליכה לכיוון מקורי וייחודי בכל דרכי ההפקה. בתור התחלה, באופן שבו השירים משלובים בסרט. טהרני הז'אנר יגידו כי בכלל לא מדובר במיוזיקל, שכן להוציא שניים וחצי רגעים, הדמויות לא פורצות בשיר בעצמן. אמנם כמו במיוזיקל הקלאסי, רחשי הלב של הדמויות מובאות דרך השירים, אבל הדמויות לא שרות בעצמן, אלא זמרים בפסקול שהוקלט מראש בנפרד. האחראי לפסקול הוא הזמר האגדי והמופלא טום ווייטס, שלקח את הזמרת קריסטל גייל לשיר עמו את השירים שכתב, תוך שקופולה מייעץ לאורך כל תהליך הכתיבה והפקת המוזיקה. הסגנון של ווייטס, המשלב בין בלוז, ג'אז ושירי קברטים, מתאים הן לטון העצוב של הסרט והן למורשת של הקולנוע המוזיקלי והבידור נוסח לאס וגאס. המוזיקה של ווייטס כל כך טובה עד שהוא קיבל על הפסקול מועמדות לאוסקר, הישג די יפה בהתחשב בכך שכמעט אף אחד לא ראה את הסרט בשנה שבה שוחרר למסכים. זו הייתה המועמדות היחידה לסרט והגיעו לו עוד כמה, לפחות על עיצוב וצילום.

הסרט ניסה להיות חדשני גם דרך הצילום עליו חתומים שני צלמים. העיקרי בניהם הוא ויטוריו סטוררו האיטלקי, שכבר זכה באוסקר על ״אפוקליפסה עכשיו״ של קופולה ובפסלון נוסף על ״אדומים״ של וורן ביטי. סטוררו היה מעורב בשלבי העיצוב של הפרויקט וקבע את הטון של השימוש בצבעים לאורך היצירה, שימוש אשר באף שלב אינו ריאלסטי ונועד לקבוע את הטונים הרגשיים. עיקר השימוש בצבעים בסרט הוא בניגוד בין אדום (המייצג את פראני) לצבע המנוגד ירוק (האנק), ניגוד שמראה גם על הפער בין בני הזוג ומתי אחד מהם שולט על האחר. הירוק גם קשור לקנאה בתרבות והסרט עושה שימוש בפירוש זה. אבל הצילום גם מעביר בין זירות שונות בשוטים ארוכים ומשולב בעיסוק בלאס וגאס, עיר שכולה תאורה מלאכותית.

מכיוון שסטוררו וקופולה רצו לתת רושם של שוטים ארוכים וזורמים ככל הניתן בעידן הפילם, סטוררו הציע גם שיעשה שימוש בטכנולוגיה החדשה היחסית של הסטדיקאם, מצלמה אשר יכולה לנוע סביב הצלם בצורה טבעית. הצלם אשר פיתח את הטכנולוגיה, גארת' בראון, עבד כמפעיל המצלמה בקטעים הללו בסרט. עקב העיכובים בצילום, הצלם רונלד ויקטור גרסיה היה אחראי על הצילום כאשר סטוררו צילם את ״אדומים״ ושמר על הקו החזותי שעיצב סטוררו. התוצאה היא סרט עם כמה שוטים ארוכים מרהיבים, בהם השינוי בתאורה מצליח לא רק לשנות אווירה, אלא גם לשלב בין שני אתרי התרחשות אשר לכאורה מצויים בסביבות גיאוגרפיות שונות, בסרט שיש בו לא מעט שוטים אשר נראים בלתי אפשריים.

חלק מאותם שוטים נוצרו בעזרת השימוש של הסרט בתפאורה. הסרט צולם במלואו באולפן וקופולה בנה בו במות צילום גדולות במיוחד, אשר חלקן משלבות בין שתי זירות התרחשות המופרדות בידי וילון שיכול להצטלם כשקוף או כקיר, בהתאם לתאורה. כך, המצלמה יכולה הייתה לנוע בין הדירה של מו לדירה המרוחקת של מגי באותו שוט. במקרים אחרים, קופולה השתמש בתמונה על תמונה על מנת לייצר המשכיות בין חללי ההתרחשות השונים, כאשר הוא שאף לייצר סרט שדומה קצת לתאטרון ולטלוויזיה בשידור חי מבחינת הדינמיקה של ההתרחשות, אשר נראית כרצף מתמשך גם אם העלילה נמשכת מספר ימים. קופולה יצר את הזרימה בעריכה דרך שיטה שהייתה חדשנית בימיו ואחד ממוקדי העניין העיקרים שלו בדרך העבודה על הסרט. בעידן בו כל הסרטים עדיין נערכו על ידי חיתוך קטעי הפילם, קופולה ערך את הסרט בזמן הצילומים דרך שימוש בווידאו ובתוכנת עריכה, במה שהוא קרה לו "עריכה אלקטרונית". כיום, השימוש בעריכה דרך מחשב הוא פחות או יותר האופציה היחידה.

one-from-the-heart1

המעבר לקולנוע אלקטרוני הוא הזדמנות להתחיל לדבר על סיפור ההפקה הארוך. בטקס האוסקר של שנת 1979 עלה קופולה לבמה ודיבר על הקולנוע של שנות ה-80, מתוך המחשבה כי האמצעים הדיגיטליים והאלקטרוניים החדשים יובילו לסוג חדש של עשיית סרטים שיאפשר קולנוע שלא ניתן עדיין לדמיין. בפועל, הנבואה שלו התממשה באיחור של שני עשורים ובלי השבירה של הסגנון החזותי לה הוא קיווה, רק מעבר לדרכי הפקה זולות יותר (לרוב). בפועל, המעבר לטכנולוגיה חדשה בתחילת שנות ה-80 היה יקר יותר. אבל זה קטן מן הדרך שבה התקציב של הסרט גדל מ-2 מיליון לכ-25 מיליון, הרבה מאוד כסף באותה תקופה.

במקור, קופולה רצה לעשות סרט קטן יותר אחרי שהסתבך במשך שנים בצילומים של ״אפוקליפסה עכשיו״. ב1979, חברת MGM הציע לו לביים את ״אחד מהלב״, דרך חברת "זאוטרופ" שבבעלותו, כאשר הם יפיצו ויעזרו במימון. באותו שלב של הפיתוח, הייתה זו קומדיה רומנטית לא מוזיקלית המתרחשת בשיקגו, אותה כתב ארמיין ברנשטיין. קופולה החל לעבוד על הפרויקט הקטן והחליט כי הוא מעדיף שיתרחש בלאס וגאס. ואז הוא שכתב את התסריט על מנת להפוך אותו למוזיקלי. הוא החליט לצלם את הכל באולפנים שלו. עד אז האולפנים של חברת "זאוטרופ" היו אולפנים צנועים בסן פרנסיסקו, אבל קופולה בדיוק רכש אולפני ענק בלוס אנג'לס, והתחיל לבנות בהם תפאורות ענק. במקור, הכוונה הייתה לעבוד על כמה סרטים במקביל, אבל הפרויקט של קופולה החל לתפוס יותר ויותר שטח. קופולה עבד במשך חודשים על בניית הסט, כתיבת הפסקול ופיתוח המראה החזותי של הסרט.

הוא גם החליט להפוך את אולפני "זאוטרופ" לאולפן נוסח הוליווד הקלאסית, כולל כוכבים שהיו חתומים בחוזה בלעדי לאולפן. במקום שמות מוכרים, הוא רצה לבנות את גאר ופורסט, שכבר הופיעו בתפקידי משנה בסרטיו, ככוכבים. אך ההחלטה הורידה את ערך המשיכה של הסרט עבור הקהל. גם עם הקאסט הוא החל לעבוד הרבה זמן מראש, כולל לימודי ריקוד (עם היועץ המיוחד ג'ין קלי, רק אחת מאגדות הקולנוע שקופולה שכר בתור יועצים). במקרה של נסטסיה קינסקי והמחליפה שלה, האימונים גם כללו למידה של ביצוע מופעי קרקס, כולל הליכה על חבל שקינסקי ביצעה בעצמה מגובה רב בסרט עצמו. מעבר לסיכון של השם הכי מוכר בקאסט שלו, העובדה כי לקינסקי הייתה מחליפה יכולה להיראות מוזרה. קופולה החליט להתייחס לצוות השחקנים כמו להקת תיאטרון ועל כן לכל שחקן מוביל היה שחקן מחליף, שלמד את הטקסט והיה על הסט כל הזמן, למרות שקשה לראות כיצד ניתן להשתמש במחליף בסרט שצולם במשך שבועות (שהפכו לחודשים). בקיצור, לא הייתה מחשבה כלכלית חסכונית על הסט. בניית חזית של שני מלונות הפכה בדרגה לבניית של רחוב שלם בלאס ואגס, ובמהלך העבודה עליו קופולה מחליט גם לבנות באולפן סט שיהיה שדה תעופה, כולל חצי-מטוס אמיתי כחלק מן התפאורה.

ל-MGM נמאס מן הבזבוז הזה בשלב מוקדם וחברת פארמונט (שעבדה והסתכסכה עם קופולה בעבר) הפכה למפיצה החדשה. אבל קופולה היה צריך לדאוג לתקציב הגדל בעצמו. הוא עשה זאת דרך סדרה של הלוואות ודרישה מכל הצוות לקיצוץ דרסטי בשכר. במשך כמה זמן, קופולה השיג תקציב לצילומים של ימים בודדים נוספים, עד שג'ק סינגר, מיליונר קנדי בלי יותר מדי קשר לעולם הקולנוע, הלווה לפרויקט סכום כסף גדול.

בקיץ של 1981, פארמונט הקרינו ראף קאט של הסרט לבעלי בתי קולנוע, כאשר הסרט היה במצב חלקי מאוד מכל בחינה שהיא. למרות הכלל הלא רשום שלא להפיץ דעה על סרטים על סמך גרסאות כאלו, בעיתונים התפרסמו ידיעות על האכזבה מן הסרט ואולפני פארמונט דחו את התאריך ההפצה שלו למועד כלשהו בשנת 1982. קופולה התעצבן וקבע בעצמו בכורה באולם רדיו סיטי מיוזיק הול בניו יורק, על מנת לשמוע את הדעה של הקהל. האולפנים לא אהבו את זה, בטח כאשר גם לגרסה הזו, רוב הקהל הגיב באדישות. פארמונט ויתרו על ההפצה וחברת קולומביה הפיצה את הסרט במקומם. הסרט זכה לביקורת לא טובות ברובם וכמעט אף אחד לא ראה אותו, עד שקופולה החליט לוותר על המשך ההפצה. בראשית שנות ה-2,000 קופולה ערך את הסרט מחדש עבור ה-DVD, כאשר בניגוד ל״אפוקליפסה עכשיו״ הוא דווקא מקצר במעט את הסרט.

כמעט עד שנות האלפיים, קופולה עבד כבמאי שכיר על מנת להתחיל לכסות על החובות שיצר הסרט. הוא הצליח לשמור את חברת "זאוטרופ" בבעלותו, אבל האולפן בלוס אנג'לס עבר לידי סינגר, בעל החוב העיקרי. כמות גדולה של פרויקטים אישיים בעלי נופח דומה וגוון ניסיוני נזנחו. ולמרות כי גם בהמשך הקריירה קופולה יצר כמה סרטים טובים מאוד ובחלקים מהם היה גוון ניסיוני, דבר עוד לא התקרב לתעוזה של ״אחד מהלב״ והסרטים שקדמו לו. בסופו של דבר, ביותר מדי דברים בסרט קופולה הלך עם החזון האישי שלו בלי מחשבה על מניעים מסחריים – הסרט הזה אפל מדי בתכנים שלו, מלאכותי מדי בסגנון שלו ונטול כוכבים על מנת לקסום לקהל רחב. יחד עם זאת, יש בו משהו על-זמני ולדעתי מבחינת הפאר הקולנועי הוא לא נופל בהרבה מן היצירות של קופולה לאורך שנות השבעים.

one-from-the-heart-3

תגובות

  1. דניאלה הגיב:

    למרבה השמחה זהו סרט אהוב. לא מכירה מישהו שלא אוהב את הסרט הזה.

השאר תגובה