פסטיבל ניו יורק 2017 – ״אנשים ומקומות״, ״פרחים בבוץ״, ״קרא לי בשמך״, ״ספילברג״ ועוד קצת ״פרויקט פלורידה״

אתמול היה היום האחרון של פסטיבל הקולנוע ה-55 של ניו יורק, והראשון שדיווחתי ממנו. כעת אשלים את הסיקור המתומצת והמאוחר, מסיבות שפירטתי כבר, עם פוסט שני ואחרון. בניגוד לשנה שעברה בה לקחתי חלק בעיקר בהקרנות העיתונאים ולא ממש נחשפתי לאווירת הפסטיבל, השנה כמחצית מהסרטים בהם צפיתי היו בהקרנות הסדירות עם מה שלהבנתי היה הקהל של הפסטיבל – רוב מוחץ של דרי ודרות השכונה שלי (תמונה להמחשה בראש הפוסט). כלומר, קשישים אמידים (ויהודים), כמה עיתונאים שכבר למדתי לזהות ועוד פחות מכך צעירים וצעירות, ספק תלמידי ותלמידות קולנוע. הפסטיבל מתנהל מצד אחד באופן מתוקתק למדי, הסדרנים מרובים וממהרים להושיב אותך במקום אפילו רבע שעה או יותר לפני תחילת ההקרנה. אבל הלחץ הזה לא ממש עובר לקהל המבוגר ולכן הקפדתי לנסות להגיע כמה שיותר מוקדם בשל איטיות יחסית של המקומיים. שווה גם לציין שלמרות אי ההתרשמות שלי מן התוכניה, כל ההקרנות היו מלאות והתורים לכרטיסים של הרגע האחרון היו גדולים בכל יום שעברתי ליד הקופות – ובטח לא רבים הצליחו להיכנס אם לשפוט על פי הנעשה באולמות. זה נחמד בעיניי שפסטיבל קולנוע משיג לעצמו מוניטין כזה שכל הכרטיסים אליו נחטפים, אבל הייתי יותר שמח לו הסרטים היו שווים את זה.

באווירה זו, אני חייב לאוורר לחופשי את תחושותיי לגבי אחד מלהיטי הפסטיבל השנה, ״פרויקט פלורידה״. עופר כבר כתב עליו במסגרת דיווחיו מחיפה, והיטיב לתאר את מה שהסרט מנסה ומצליח לעשות. אבל אצלי זה היה ממש מקרה קיצוני של אי-אהבה ממבט ראשון, כלומר ממש עם שוט הפתיחה משהו בי רצה לקום ולצאת. בכל זאת נשארתי, ואחרי ילדים צווחים בקולי קולות, רמז מטרים לכך שעד סוף הסרט יהיו עוד הרבה רגעים בלתי נסבלים כאלה, החלו לרצד הקרדיטים על רקע קיר סגלגל זרחני – רמז מטרים לכך שההמשך יהיה מרתק כמו לראות צבע מתייבש על קיר, כמאמר הקלישאה. ואכן, עד סוף הסרט הופיעו על המסך בזה אחר זה כל הדברים שאני הכי שונא בקולנוע, ואני די נדהם מן האופן בו כולם הצליחו להתקבץ לסרט אחד. צבעי הפסטל של הלוקיישנים האמיתיים היו נעימים לעיניי בערך כמו פילטר צעקני במיוחד באינסטגרם, והשתלטו גם על הצילום שהדגיש והבליט אותם ללא שום צורך. הצילום גם התאפיין בתנועות מצלמה ארוכות ומדוייקות, עוד קלישאה היפסטרית מרגיזה בסרטים שמבקשים לכאורה לתאר באופן אותנטי עוני ודלות (בחיי שכבר עדיף מצלמה רועדת). כמובן שבהיותו כזה, הסרט התאפיין בשתי הרעות החולות הקבועות – ילדים-שחקנים ולא-שחקנים, וכאן קשה לי להכריע מי היה גרוע יותר.

במקרה של הילדים זו באמת כנראה בעיה שלי, כלומר חוסר מסוגלות להתחבר לזאטוטים שאומרים באופן מאולץ משפטים של מבוגרים או סתם מתרוצצים וצורחים. במקרה של הנון-אקטורז, אני באמת לא מבין מה הטעם לקחת מישהי שאינה שחקנית לגלם דמות מפתח כמו האמא של הגיבורה אם היא פשוט משחקת נורא וחדגוני. למה שבסרט קולנוע המבוסס על משחק לא יהיו, נו, איך לזה – שחקנים! כאלה שזה המקצוע שלהם. כמו נון-אקטורז, רק אקטורז. לא לחינם ווילם דפו הוא הדבר הכי טוב בסרט – זה הפאקינג מקצוע שלו לשחק ולעשות את זה טוב. ולא סתם ברגע קטן ולא משמעותי שבו יש שני שחקנים על המסך, דפו ומייסון בלייר למשל, פתאום סצנה עובדת. חבל שזה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, ואל תתחילו לדבר איתי בכלל על אמינות בסרט העאלק-ריאליסטי הזה, או על תעתועים מיותרים בין אווירה ועלילה כשברור שאין ליוצר מספיק מאף אחת מהן כדי למלא שעתיים של זמן מסך של כלום רודף שום דבר. אין לי בעיה עם היותו של הסרט צפוי, ואפילו לא עם הסיום היותר מדי מתבקש. אבל אם הייתי רוצה לראות סתם אנשים לא מעניינים ומשוחקים רע עושים צחוק מעצמם על רקע דיסניוורלד מצולמת דרך פילטר אינסטגרם – הייתי טס לשם. ועכשיו כשזה מאחורינו, הנה ארבעה סרטים שקצת יותר התחברתי אליהם.

Mudbound
בבוץ / פרחים בבוץ

הנה סרט שאפשר להמר עליו כאופציה מעניינת עבור האקדמיה האמריקאית לקולנוע באוסקר הקרוב. ראשית, כי שיח זהויות הוא משום מה הדבר הכי חשוב בקולנוע בימינו, ומי שחתומה על הסרט היא די ריס (״Pariah״) – במאית שחורה. שנית, ויותר חשוב מבחינתי, זה יופי של סרט. האם העובדה שנטפליקס רכשה אותו בפסטיבל סאנדנס בתחילת השנה, ומאז הוא רק מסתובב בפסטיבלים ולא ממש יופץ באופן נרחב בבתי הקולנוע, תפגע בסיכוייו להיות מועמד? האם אחרי התקדימים של השנים האחרונות האקדמיה מוכנה לקבל את נטפליקס בזרועות פתוחות או דווקא תנסה להצר את צעדיה? התשובה היא כמובן ״וואלה לא אכפת לי״, אני פה כדי לדבר על הסרט עצמו.

סצנת הפתיחה של ״בבוץ״, או ״עמוק בבוץ״ אם להיות פיוטי (עדכון: מסתבר שנטפליקס הלכו רחוק ממני עם הפיוטיות וקראו לסרט בעברית ״פרחים בבוץ״), מוכיחה שיש פה לא רק במאית אלא וואחד במאית. בסיקוונס ארוך ומחושב מצליחה ריס לשרטט את מערך יחסי הכוחות הרבים והסבוכים שייפרמו אט-אט בהמשך היצירה, להכיר לנו את רוב הדמויות המרכזיות בשילוב של מילים, מעשים ומחשבות נסתרות, וגם ליצור מטפורה הטומנת בחובה את משמעות היצירה כולה. זה קורה כשהאחים מקאלן (ג׳ייסון קלארק וגארת׳ הדלונד) חופרים קבר בחצר כדי לטמון בו את גופת אביהם. הם ממהרים לפני שיתחיל הגשם שיהפוך את האדמה לבוץ, וכשזה אכן מגיע אחד מהם נלכד בבור שחפר בעצמו ועלול לטבוע. מסע ההלוויה עצמו כולל גם את האישה של אחד האחים (קארי מאליגן), כאשר ברקע עוברת עגלה ועליה המשפחה השחורה שגרה ועובדת את האדמה (בראשות רוב מורגן ומרי ג׳יי בלייג׳). הסרט ישוב לנקודה הזו גם בסיום כדי להסביר את כל מה שעבר על הדמויות עד לרגע הזה, ויפרוש סאגה אמריקאית המתרחשת במיסיסיפי של לפני, אחרי ותוך כדי מלחמת העולם השנייה.

את התסריט כתבה ריס במשותף עם וירג׳יל וויליאמס (הסדרה ״מחשבות פליליות״) והוא מבוסס על ספרה של הילארי ג׳ורדן ששמו כשם הסרט. כאמור, קווי העלילה לא מעטים והחשיבות של כל דמות ודמות משתנה ממערכה למערכה, אבל לכולן ניתן זמן להציג את עצמן ואף להתפתח ולעבור תהליכים המהדהדים זה את זה. המשפחה הלבנה מייצגת שימור או התפכחות מן הגזענות הטבועה באיזור הדרומי, וגם מלאה מתחים בעצמה – שני אחים מאוד שונים ותחרותיים, אישה של אחד מהם הנמשכת לאחר, העול של הטיפול באביהם הזקן, והחווה שבקושי מחזיקה מעמד. מולם ניצבת המשפחה השחורה, שעובדת את האדמה שלעולם לא תהיה באמת שלה, למרות שהעבדות הסתיימה מזמן (אבל חוקי ההפרדה הגזעית עוד קיימים). גם להם יש צרות משלהם, לצד דלות מחפירה יותר משל מעסיקיהם, אבל דרכי ההתמודדות שלהם שונות. בין המשפחות מחברים גם קשרי ידידות, שלבסוף מסבכים את המצב – שתי האמהות חולקות הבנה משותפת, ובכל משפחה יש חייל החוזר הביתה ומתיידד עם עמיתו לצרה.

העומס העלילתי והרעיוני הזה מייצר אפוס שאורכו כשעתיים ורבע. מצד אחד הישג נאה בהתחשב בטיפול המעמיק של כל הנושאים שהוזכרו לעיל, ומצד אחר קשה להשתחרר מן התחושה שיש כאן ניסיון להרחיב את היריעה גם כדי שפשוט תיראה גדולה יותר. עוד עניין שהפריע לי, בתור מי שלא מעריץ את הווייס-אובר כטכניקה קולנועית, הוא שגם כאן לא חשבתי שהוא מוסיף המון. יפים ככל שיהיו דברי הקריינות, וחושפים ככל שיחשפו את המתחולל בנפשן של הדמויות, השימוש התדיר יחסית בעיקר מזכיר כל העת שמדובר בעיבוד לספר. אבל אלה פחות או יותר הטענות היחידות שיש לי כלפי הסרט, אולי חוץ מזה שאני לא מבין איך ולמה לג׳ייסון קלארק יש קריירת משחק. יתר השחקנים עושים עבודה מעולה, מן המוכרים לאלמונים, מסייעים לפיסול הדרמה והטלטלות הרגשיות הרבות שמרכיבות את הסרט, שצפייה בו משולה לנסיעה בעגלת משא על אדמת חצץ ובוץ. אולי דימוי יותר מייצג יהיה דווקא שהסרט הזה יושב על חבית של אבק שריפה, כאשר כולם כולל הקהל רואים את הפתיל המוביל לפיצוץ הולך ומתקצר. השאלה היא לא מתי זה יקרה אלא איך, ובעיקר מה יהיה הנזק ההיקפי.

בסיום ההקרנה עלו לבמה כל כוכבי הסרט, אבל הקהל רצה לשמוע בעיקר את היוצרת. ריס אכן התגלתה כדוברת מבריקה לפחות כמו הקולנוע שלה, שמסוגלת להסביר בקצרה וברהיטות החלטות אמנותיות מורכבות. היא התייחסה כמובן לסוגיית נטפליקס ושמחה על שההפצה של סרטה תהיה בעצם רחבה יותר מן הצפוי, כלומר הצטרפה למקהלה לפיה סטרימינג הוא אחד הפתרונות ליוצרים עצמאיים וליצירות צנועות שלא מוצאות מקום בין סרט גיבורי-על לדרמה פומפוזית המבוססת על סיפור אמיתי. בהתייחס לצוות שלה, הבהירה ריס את החשיבות שבעבודה עם אמניות כדי להגשים את החזון שלה. על הצילום היפהפה ומלא המבע אחראית רייצ׳ל מוריסון (״Dope״, ״עוגה״), על העריכה ששומרת על שיווי משקל בין הדמויות והעלילות חתומה מאקו קאמיטסונה, ומעל הכל מרחפת המוזיקה של תמר-קאלי בראון. מבלי ליפול בעצמי לבוץ של פוליטיקת הזהויות, בהחלט יכול להיות שכל הנשים מאחורי המצלמה הן אחת הסיבות שהסרט הזה מרגיש שונה ואחר מסרטים הדומים לו בנושא ובסגנון.

Visages, Villages / Faces Places
אנשים ומקומות

גם הסרט הזה הוקרן במקביל בחיפה ובניו יורק, ובשתי הארצות אף עלה לאקרנים מסחרית. לא רק אפשר לצפות בו בבתי הקולנוע בישראל, אלא גם מומלץ לעשות זאת. שמעתי בעיקר טובות על שיתוף הפעולה הקולנועי בין אנייס ורדה, הסבתא של ״הגל החדש״ הצרפתי, לבין אמן הרחוב והצלם בן ארצה המכונה JR. לצורך הטקסט אקרא לו ג׳יאר, כפי שמבטאת את שמו שותפתו ליצירה. העובדה שיש בין השניים פער גילים של 55 שנה לטובתה, היא לא הדבר היחיד שמשונה בציוות של קולנוענית ותיקה שהיא אשפית ההתבוננות, ואמן צעיר שרק מתנסה בקולנוע מדי פעם ואישיותו מאוד קופצנית ומתערבת בנעשה. אבל זה גם רק חלק מסוד קסמו של הסרט, שהוא גם צפייה קלילה ואפילו קומית לפרקים, וגם סרט אמנותי המזמין ניתוח (שאולי יבוא בהמשך בצורת סקירה נפרדת).

האופן בו ורדה וג׳יאר נפגשו ויצאו למסע הקולנועי המשותף הוא גם נקודת המוצא המתעתעת של הסרט, ובעיקר עניין שחוזר ועולה בו מספר פעמים, כשהם פוגשים עוד ועוד אנשים המשועשעים מן הזיווג הלא שגרתי. לפי מה שהם מספרים, השניים החליטו לסוע ולצלם את עצמם מתיירים בנופים הכפריים של צרפת, פוגשים דמויות שוליים והופכים אותם לגיבורים לרגע – לא רק פגישה עם היוצרים והצטלמות לסרט שלהם, אלא גם הנצחה או תהילה רגעית באמנות הרחוב של ג׳יאר וצוותו. כך הם מדלגים ממקום למקום, משוחחים עם המקומיים, מצלמים אותם ולעיתים מדביקים את צילומיהם על קירות מבנים מתפוררים. ברובד מעט עמוק יותר, הסרט הוא מסע בעברה של הבמאית, ״לפני שיפלו הזכרונות בחורי הזיכרון״ כהגדרתה, כולל הזיכרון שמעורר בה האמן עימו יצאה לדרך. כמו ז׳אן-לוק גודאר בן דורה, גם ג׳יאר לא מוכן להוריד את משקפי השמש השחורות ומסתתר מאחוריהם ומאחורי כובע. גודאר עצמו גם יזכה למחווה לסצנה מפורסמת ב״חבורה נפרדת״ המתרחשת במוזיאון הלובר, ולהפתעה נוספת.

היות והסרט הזה ערך את בכורתו בפסטיבל קאן, יחד עם ״יוצא מן הכלל״ של מישל הזנוויציוס שגם הוא מחווה/ביקורת על גודאר, אפשר להכתירו כקולנוען הכי משפיע על 2017 מבלי ליצור בעצמו. אבל גודאר הוא לא העניין כאן אלא ורדה, שמכילה המון אנרגיית חיים, תובנות בזק, חדוות יצירה ושלל רגשות גואים גם כשהיא מתקרבת לגיל 90 ומצבה הבריאותי אינו כתמול שלשום. הסרט מתחיל ומסתיים ברגע קט של אנימציה, ויחד עם הבגדים הצבעוניים שלה ורדה נראית לכל אורכו כמעין דמות מצויירת – אולי שילוב בין מאי הקטנה של ״המומינים״ ויובאבה, הסבתא מ״המסע המופלא״ של מיאזאקי. ככזה הסרט הוא גם מעין הנצחה שלה ושל הקולנוע שלה, המביט באנשים ובאנושיותם, ולכן היא מצאה את השותף המושלם בג׳יאר. זה לא רק מפני שהוא גבוה ממנה כפליים ולובש שחור לפרקים, להשלמת הניגוד ביניהם, אלא משום שמה שמחבר ביניהם הוא הסגנון האמנותי – ג׳יאר מפורסם בפורטרטים של אנשים בכלל ופרצופים בפרט.

לכן, מצד אחד מתחשק להכתיר את הסרט בתור ממתק קולנועי מתקתק-מריר ולהתפלל שהשניים האלה יקבלו איזו תוכנית בישול ונדודים, או כל פורמט אחר שיתאים להרפתקאות המשותפות שלהם. מצד אחר, יש בסרט יותר מאשר תחושה כי אמנות היא דבר פשוט וספונטני הנועד לשמח אנשים, גם בכפר מרוחק. כשאחד מעובדי הרכבת, עליה הדביק ג׳יאר תמונות של רגליה ועיניה של ורדה, שואל לפשר המחווה ומה משמעותה – הבמאית מבקשת לא להתנשא ומדברת על כוחו של הדמיון וכושר ההמצאה. לקהל כבר ברור בשלב זה שהמטרה היא לאפשר לרגליה ועיניה של הבמאית לנדוד ולראות נופים ומקומות שתוכל לחוות רק בעיני רוחה, כפי שהאמנות שלה סיירה בעולם גם בלעדיה. כאמור, זהו סרט שיש מה לנתח בו ולמשימה זו עופר אולי מתאים ממני. אני בעיקר שמח שעולה לאקרנים סרט שהוא באמת מקסים ואנושי בלי המימד הקלישאתי של הביטויים הללו. סרט שמוכיח שלא צריך לבחור אלא שיש למהול בין אמנותי ומסחרי, מתוסרט ואקראי, עלילתי ותיעודי, או אפילו עצוב ושמח.

Spielberg
ספילברג

גם הסרט הזה הוקרן בישראל בסוף השבוע, אבל לא בבתי הקולנוע אלא בערוץ yes דוקו – שם הוא זמין לצד הימצאות גם ב-VOD של חברת הלוויין. אני מפציר בחובבי וחובבות סטיבן ספילברג לא להיבהל מהאורך הלא שגרתי לסרט תיעודי, כשעתיים ועשרים דקות, ולפנות את הזמן הדרוש כדי להקדיש אותו לסרטה של סוזן לייסי. מדובר בהפקה של HBO וחלק מסדרת ״מאסטרים אמריקאים״ זוכת הפרסים, שמצליחה להיות כנראה הדיוקן השלם והמקיף ביותר שנעשה אודות ספילברג, אחד מגדולי הבמאים האמריקאים בכל הזמנים. גם אם לא תלמדו כמעט שום דבר חדש, כפי שהיה במקרה שלי, ואפילו אם הסרט לא משכיל לפצח את סוד כשרונו של האיש – יש לו יתרונות רבים. הם נובעים הן מן המרואיינים שכוללים את כל המי ומי, והן מן העובדה שמשולבים בהם המון סרטים של הגאון, שאפילו כמה שניות מתוכם הצליחו לרגש אותי יותר מרוב מה שראיתי השנה.

זה עדיין בלתי נתפס בעיניי שאותו אדם ביים בשנה אחת את ״רשימת שינדלר״ ו״פארק היורה״, ממש כפי שזה מסחרר לעבור יחד עם הסרט על רשימת ההצלחות (ומעט הכשלונות) שמרכיבים את הקריירה של ספילברג. החל מהתבגרותו בפיניקס אריזונה שם לימד את עצמו קולנוע והתאהב סופית במדיום בזכות ״לורנס איש ערב״ של דייויד לין, המשך בהסתננותו לאולפני יוניברסל שם ביים לטלוויזיה, המשך בפריצה קדימה עם ״דואל״, ״שוגרלנד אקספרס״ וכמובן ״מלתעות״, הסרט ששינה הכל לא רק עבורו אלא גם בהוליווד. הפרק החביב עליי בסרט הוא זה שעסק בחבורה שיצר עם ג׳ורג׳ לוקאס, בריאן דה פלמה, מרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה – כולל סיפור שלא הכרתי על התרומה המשמעותית של דה פלמה ל״מלחמת הכוכבים״. אור בדיוק הגיע לשלבים האלה של שנות ה-70 בקולנוע האמריקאי בפרוייקט האוסקרים שלו, אז אשאיר לו לטפל בזה ואשוב אל ספילברג, האיש שכולם חוזרים ואומרים עד כמה ההבנה שלו את המדיום הוא אינסטנקטיבי ועד כמה הוא מדבר בשפת הקולנוע כאילו הייתה שפת אמו. זו בעיניי התעלומה הגדולה היחידה שהסרט לא פותר – האם הכשרון של ספילברג הוא באמת פשוט מתת אל?

כמו הסרטים של המאסטר עצמו, שמותירים מקום לפנטסטי ולמיסטי, גם הסרט אודותיו משאיר את השאלה הזו ללא תשובה. אישית, קשה לי להבין את הטבעיות הזאת שהיא השליטה של הבמאי באמנות השביעית, גם כשהוא מורה לצלמו הקבוע יאנוש קמינסקי לאלתר את השוט ב״גשר המרגלים״ שמאחורי הקלעים שלו מבצבצים מדי פעם בסרט (כן בטח, כאילו שהם לא תכננו כל שוט שם במשך שבועות). אבל הסרט לא מבקש להבין אלא להאמין, מתמקד בבניית פרופיל פסיכולוגי, שלא לומר פרוידיאני – כיצד השפיעו התרחשויות שונות בילדותו על תפיסת עולמו כקולנוען. אחיותיו מספרות שהיה נוהג להפחידן, הוא עצמו מתוודה שהתבייש ביהדותו והרגיש זר בביתו, והעובדה שאביו מהנדס המחשבים התגרש מאמו המוזיקאית יכולה להסביר לכל הפחות את ״מפגשים מהסוג השלישי״, אולי אפילו את ״אי.טי.״, ״תפוס אותי אם תוכל״ ואולי עוד כמה פרטים בפילמוגרפיה עמוסת הגירושין והאבות הנעדרים שלו. ספילברג עצמו מתוודה שמעולם לא הלך לטיפול פסיכולוגי כי עשיית סרטים הייתה המרפא לנפשו, ולכן זה לא רק מכבד אלא פשוט מתבקש שהסרט בונה את דמותו בעזרת קטנים מסרטיו, עם גלישה זריזה ככל האפשר לפסים אישיים ורכילותיים.

מבחינת דיון בחשיבותו לאמנות השביעית, הסרט נותר יותר כמבוא מאשר עומד על כמות המהפכות שהאיש יצר במו ידיו. מדובר בו על הביקורת על כך שהעדיף סרטים בידוריים כמו ״אינדיאנה ג׳ונס״ וכשניסה להיות רציני יצא לו ״הצבע ארגמן״, ורק נאמר קצת ביובש על החשיבות של ״להציל את טוראי ראיין״ לז׳אנר סרטי המלחמה, או הקפיצות הטכנולוגיות באפקטים מיוחדים ב״דו״ח מיוחד״ ו״מלחמת העולמות״. אבל האמת היא שספילברג הוא יותר מסך כל סרטיו, ותרומתו נראית ונמדדת גם בסרטים של אחרים, חלקם מתראיינים ולא מתביישים לדבר על המאסטר. המסקנה האמיתית שעולה מן הצפייה בסרט היא שספילברג הוא כנראה אדם הרבה יותר ישיר ומודע לעצמו מכדי לחפש את הפוזה של האמן שכל-כך ביקרו אותו על כך שחסרה לו, והיכולת שלו להישאר בקשר עם הילד הפנימי שלו אינה סתם אמירה ריקה – אולי זה אפילו סוד כשרונו וכוחו האמיתי.

קרא לי בשמך
Call Me By Your Name

אסיים את הפוסט בסרט נוסף שהתחיל את דרכו בפסטיבל סאנדנס, אם כי במקרה שלו אני לא משוכנע לגמרי שהאקדמיה תאמץ אותו לחיקה בעונת האוסקרים הקרובה. פשוט נדמה לי שאמרו את זה גם על סרטו הקודם של לוקה גואדנינו, ״גלים גבוהים״, וכולנו יודעים איך זה הסתיים. הפעם טיפל הבמאי האיטלקי בתסריט של ג׳יימס אייבורי הוותיק (״זיכרונות אהבה מפירנצה״, ״שארית היום״), שמצידו עיבד את ספרו של אנדרה אסימן. בתפקידים הראשיים תמצאו את ארמי האמר וטימותי צ׳אלמט והעלילה מתרחשת בקיץ 1983 על רקע נופי צפון איטליה, שזה אמור להספיק בשביל לקבל מושג כללי עד כמה תרצו לצפות בסרט. הנה עוד קצת פרטים למי שזקוקים או זקוקות לשכנוע נוסף.

עבור אליו (צ׳אלמט), נער בן 17, זוהי עוד חופשת קיץ שגרתית עם הוריו האינטלקטואליים (מייקל סטולברג ואמירה קסאר) באחוזה העתיקה בה הם חוגגים את כל החופשות. זה אומר בעיקר רביצה וקריאה, נגינה של מוזיקה קלאסית, ופלירטוטים עם בנות גילו, בעיקר צרפתייה אחת שגם מפלרטטת עימו חזרה (אסתר גארל, אחות של והבת של אתם יודעים מי). אבל כבר בשוט הפתיחה ברור שהחופשה הזו לא תהיה כמו כל הקודמות, ולא רק משום שאליו מתפקע מרוב הורמונים ומתעתד להפוך מנער לגבר. באותה סצנה ראשונה מגיע אל בית הקיט עוזר המחקר החדש של אביו של אליו, אמריקאי בשם אוליבר (האמר). המבטים הופכים לגישושים שנהיים לחיזורים ולמשחקי קנאה והתקרבות, וגם כאן השאלה המרחפת באוויר היא לא האם ומתי יממשו שני הגברים את תשוקתם, אלא מה יהיו ההשלכות ומה הסיכויים שלהם לשרוד את הקיץ.

השעה הראשונה של הסרט מתבססת בעיקר על הערגה והכמיהה של הגיבורים זה לזה, והיא גם בונה מערכת שלמה של סמלים ודימויים. אליו הוא גם יהודי ב״ארון״, משהו שאוליבר הרבה יותר בנוח איתו ואולי יעזור לו להוציא החוצה. העיסוק באמנות מבליט אף הוא את המימד ההומו-אירוטי של היצירה ושום בחירה אינה מקרית, החל מן הספרים שקוראות הדמויות וכלה בפסלים הגבריים שנידונים בסרט. אפילו פרי שנקטף במערכה הראשונה הופך לכמעט אקדח במערכה הבאה, וההסברים האינטלקטואליים סביב המשמעויות של המישמש בשפות שונות (בעיקר ״בוסרי״ או ״טרום בשל״) ברורות כשם שהן נחוצות. אבל אחרי שסיים להטעין את האוויר בחשמל ואת החפצים במשמעות, יש לסרט עוד יותר משעה למלא וכאן הוא מאבד תנופה לדעתי.

בחלקו השני, הסימבוליות שנבנתה בעמל רב פתאום כמעט קורסת מרוב כובד, המטענים הרגשיים מתפוצצים חרש אם בכלל, והכי מוזר – סיימתי את הצפייה עם אפס אימפקט רגשי, בסרט שהיו לו את כל הכלים לרגש אותי: גואדנינו הוא במאי שיודע לצלם את שחקניו כך שינצנצו אפילו בשעת לילה, הלוקיישן עושה חשק לחופשה, סופיאן סטיבנס מעטר את הפסקול ברקע, והתחושה של חוויות נעורים בדרך כלל קרובות לליבי. גם השחקנים נהדרים, האמר יותר משותפו הצעיר והנלהב מדי לטעמי במשחק שלו, ומעל כולם סטולברג שמוכיח שאין תפקידים קטנים. אבל אם מול תמונת סיום שהייתה אמורה לשלוח אותי הביתה מייבב נותרתי די אדיש, זה מעיד משהו גם על החוויה הכללית שלי בפסטיבל הזה השנה. נקווה לאחד מוצלח יותר מכל בחינה בזמן הקרוב.