פסטיבל חיפה 2017 – הסיכום של עופר: סיגריות, מבטים, מגע

זהו. פסטיבל חיפה 2017 הגיע לסיומו. כפי שקורה כמעט תמיד, הספקתי לכתוב רק על חלק מן הסרטים שראיתי ואהבתי (או פחות אהבתי) וגם זה רק בצורה חלקית. לפחות לגבי הסרטים הישראליים אני מניח ומקווה כי הקרנות מסחריות יאפשרו לי להתבטא לגביהם בפירוט רב יותר, או בכלל.

בכל זאת, אנצל את הפוסט המסיים הזה על מנת להגיד כמה מילים על ״המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה״ סרטו המיוחד של גלעד אמיליו שנקר שהוקרן בתחרות הראשית. זהו סרט אשר גם בעוד שנים יגידו כי אף פעם לא עושים סרטים כאלו בארץ – מעוטר בסגנון גותי, עיצוב מטורף ועלילת אימה שלא ממש מנסה להפחיד אלא לייצר אלגוריה והומור שחור. אחת מן הטענות ששמעתי כלפי הסרט שזה שום דבר בו לא ישראלי, טענה שלדעתי מחמיצה את המהות של הסרט, שהיא בין היתר התנתקות מן המציאות בכלל ומן המציאות הישראלית-יהודית בפרט, כסוג של ניתוק מן הערכים הלאומים ובחינה של מה שנותר מעבר. סיפורו של ש"י עגנון ״האדונית והרוכל״ מסופר בסרט שוב ושוב, אך כאשר הוא מנותק מן הפירוש המקובל שלו הקשור ליחסי יהדות וגויים, והופך להיות משל על היחסים בין המינים, תוך היפוך תפקידים – אלו הנשים אשר מתייחסות לגברים בתור אובייקט בלבד ובזות לכל רעיון של אהבה רומנטית. יש בסרט חזרה לתרבות גרמנית-גותית בסגנון, אבל בעיקר יש בו ייאוש מוקצן מן המציאות ורצון לבנות אלטרנטיבה. אולם כפי שאמרתי, פירוט רחב יותר על הסרט יבוא בהזדמנות אחרת.

סרטים אשר לא בטוח שיזדמן לי לכתוב עליהם בעתיד הם הסרטים הקצרים. לכן אעשה זאת כאן לגבי חלק מהם, גם אם כבר כתבתי על ״רכבת החופש״ שזכה בקטגוריה העצמאית, אך לא על ״מאיר״ הזוכה בתחרות סרטי הסטודנטים. את הסרט, שנוצר במסגרת המחלקה לקולנוע במכללת בית ברל, ביים שי בלנק ובדומה לסרטי סטודנטים רבים, הוא מתמקד בטיפול בגיל הזהב. המיוחד והיפה בסרטו של בלנק הוא התמקדות באח המטפל בקשישה בעייתית ומואשם בהתעללות והתנהגות אלימה. אף כי בתחילה אנו רואים מקרה בו התפקוד שלו נראה ראוי, במהלך הסרט עולות ספקות לגבי דרך הפעולה הבלתי אפשרית במקרים השונים, החשד נגד הגיבור מתעתע בקהל פעמיים – גם בשאלת האשמה, גם בשאלה מה היא בכלל הדרך הנכונה לנהוג במצב שלו, או במצב של יתר הדמויות. בלנק משתמש בשפה קולנועית אקספרסיבית אשר מאמצת נקודת מבט שונה אך מובהקת בכל שוט ושוט, מה שמאפשר לנו לראות גם את הדרך בה גיבור הסרט, מאיר, חווה את העולם וגם כיצד הוא נראה בידי אלו אשר חושדת כי הוא מתפקד באופן לא ראוי.

סרט סטודנטים נוסף אשר הרשים אותי הוא הסרט ״כל הכבוד״ של עומר בן סימון ואריה הספרי מביה״ס טיש באוניברסיטת תל אביב. הסרט מציג ארוחה משפחתית מורחבת כסוג של סיוט בו כולם בו זמנית מכירים ולא מכירים, וגינוני הנימוס וההתפעלות המצופה מכריעים את הגיבור הצעיר שפשוט לא רוצה לשחק במשחק של העמדות הפנים. אולם, כשם שהסרט מראה את הצביעות ואת תחושת הזרות בתוך ההתכנסות המשפחתית, הוא גם מראה את החום ואת החן שבשמירה על המסורת ובגאוות יחידה על ההישגים השונים. זה נכון בעיקר לגבי המפורסמת של המשפחה, בת דודה שהגיבור מרגיש מנוכר להצלחה שלה בעיקר מול השאיפות האמנותיות שלו. אבל לפרקים דומה כי יש בניהם קירבה שהיא לא רק הקירבה המשפחתית, אולי בכך כי שניהם מבינים כי יש משהו שנראה כמו משחק לא רק באמנות, אלא גם במסיבות ובחגיגות מן הסוג המתואר בסרט. מדובר רק בשני סרטים קצרים אשר הותירו עלי רושם, בתחרות אשר הוקרנו בה עוד מספר יצירות הראיות לדיון.

הם
They

בנקודה זו הייתי אמור לעבור לסיכום עצמו, אבל רגע לפניו, כמה מילים זריזות על הסרט האחרון שראיתי בפסטיבל. "הם", סרטה של הבמאית האמריקאית-איראנית אנאהיטה גהאזביניזאדה, הוא סרט עדין ויפהפה שבזמן כתיבת שורות אלו אני עדיין מעכל אותו וגם בוחן אופציות לגבי הדרך בה ניתן לתאר את עלילתו – עלילה שלא קורה בהרבה, אבל יש בסרט משהו שבמתכוון יוצא נגד היכולת לספר דברים בשפה פשוטה. הדמות הראשית בסרט קרויה ג'יי והיא נולדה בתור זכר, אבל עם תחילת גיל ההתבגרות, יש ספקות פנימיות לגבי הזהות המגדרית שלו – הוא לוקח חומרים מעכבי גדילה על לשלב ההחלטה הסופית ובינתיים מעדיף שיתייחסו אליו/אליה/אליהם בלשון רבים, כלמור בתור "הם". בכך, הסרט מדגיש לא רק את ההכרח לבחור בשפה בין מינים, אלא גם בין יחיד לרבים כאשר לפעמים היחיד מרגיש כי קיימת בו אופציה ליותר מבן אדם אחד. הסרט מתרחש ברובו במהלך סוף שבוע אחד, בו ההורים של ג'יי נמצאים בחו"ל ואחותם הגדולה מגיעה לשמור עליהם, ביחד עם הארוס האיראני שלה, כאשר גם שתי דמויות אלו יגלו כי עליהם לקבל החלטות ספק בלתי הפיכות לגבי עתידם. במהלל הסרט החבר האיראני לוקח את ג'יי לארוחה בבית קרוביו, תוך שהוא לא יודע כיצד להציג אותו/אותם ואיך ארוסתו ומשפחתה יסתדרו בסביבה דוברת פרסית.

זוהי בערך העלילה, אבל הדרך בה הבמאית בוחרת לפרוש את הסיפור היא בדיוק ההפך ממה שאתם מצפים מסוג כזה של עלילה – אין כמעט אף רגעים של רדיפה על רקע מיני בסרט. אף כי הדמויות כולן עומדת בפני החלטה גורלית, גהאזביניזאדה בוחרת לא להדגיש את הדרמה ולא לנסות לייצר מתח, אולי רק ברגעים בהם מחפשים אחרי חתול או סיכה חמקמקה. במקום זאת, יש תיאור של הדמויות בשגרה של חייהם, הדרך שבה הם רואים וחווים את העולם. ג'יי צריכים להגיע להכרעה לגבי העתיד, אבל גם לטפל בפרחים אשר המשפחה מגדלת בחממה ולשנן שיר לטקס בבית הספר. הבמאית מדגישה משימות אלו דרך קולנוע שמנסה לפעמים להיות פיוטי בשימוש שלו בצילומי תקריב ובמעבר בין סצנות. בעיקר, כל דבר בסרט מרגיש כטבעי ויפה, גם כאשר מדובר בהחלטות גורליות שלא בהכרח נחשפות בסרט. "הם" הוא פשוט יצירה עדינה, יפהפה ונוגה.

סיכום אישי

אולם כעת, אפנה לסיכום הפסטיבל בצורה קצת שונה ואישית. אציין כי רבים מן הסרטים הכי טובים שראיתי בפסטיבל השנה הם של רשת בתי הקולנוע לב, שיוצאת מבחינתי כמנצחת של הפסטיבל עם יבול משובח ונטול נפילות, אשר צפוי לטפטף להקרנות מסחריות בחודשים הקרובים. בעיקר הדבר נכון לסרטים ״על גוף ונפש״, ״אהבה חסרה״, ו״אישה פנטסטית״, אך גם לסרטים כמו ״הרוכב״, ״להרוג אייל קדוש״ ו״המסיבה״. מקרב מצטייני הפסטיבל האחרים עבורי, אציין את ״קולומבוס״, ״פרויקט פלורידה״, ״לאקי״, ״המצלמה של קלייר״ ו״הקרב על המשמרת״. בתואר "הטרנד המוזר" אציין ילדים מאיימים ואף רצחניים בפוטנציה או בפועל, במספר סרטים שלא אציין אף אחד מהם בגלל ספוילרים.

אבל החוויה הקולנועית היא הרבה יותר מ"אהבתי" ובטח יותר מרשימת המלצות או סרטים מצטיינים. לכן, בהמשך טקסט זה אגע בכמה מן הרגעים והרבדים אשר צצו במספר מן הסרטים הבולטים אשר הוקרנו במהלך הפסטיבל, כולל סרטים עליהם כבר נכתב בבלוג זה, גם אם לא על ידי. אעשה זאת בשלושה שערים קטנים ומשלמים של חיבור ביני ובין יצירות שונות, או בין סרט לסרט.

סיגריות

אין זה חדש כי סיגריה, ממש כפי שהיא מזיקה לבריאות, היא דבר אשר מייצר דימויים קולנועיים יפה. לכן, לא מדובר בהפתעה גדולה שכמה מן הסרטים אשר מוצגים בפסטיבל חיפה, משתמשים בסיגריות כמוטיב מרכזי, לפעמים אפילו בשם הסרט. למשל בסרט הישראלי ״מונטנה״, סרט אשר לא אתמקד בו בטקסט זה, אך גם בו ניתן לראות את ההיבט הראשון בסיגריה עליו אני אדבר, סיגריה ככוח מחבר ומפריד – מפריד את האנשים משאר החברה ומוציא אותם לפינות עישון ולחוץ, אבל גם מקרב ביניהם, כאשר בקשת אש או סיגריה מיותרת היא אקט יומיומי עבור המעשן אבל לא פעם אקט של בקשת התקרבות בקולנוע. ההתקרבות הפיזית הופכת לסוג של שותפת בדבר עבירה גלויה ומאוחר יותר לשער לשיתוף פנימי עמוק יותר, שיתוף אשר עוזר לדמויות לא רק לגלות סודות למעשן השני, אלא גם לגלות את עצמן טוב יותר. ב״פרויקט פלורידה״ יש רגע בו הדבר נאמר בצורה ישירה –אדם מבקש סיגריה רק כאמצעי להתקרב, או לחלופין מתקרב רק כשהוא הוא צריך סיגריה. לפעמים הצרכים הדומים מתערבבים.

או, במילים אחרות, ״קולומבוס״ הוא סרט נהדר. נהדר. מהרבה סיבות, אבל גם מן האופן בו הוא משתמש ומצלם את עישון הסיגריות ואת הקשר שהן מייצרות, מתחזקות או שוברות. מעבר לכך כי המפגש המכונן בין שתי הדמויות הראשיות בסרט מתרחש כאשר הוא מבקש ממנה אחת, האופן החזותי בו הסיגריות נוכחות בסרט מעוצב היטב הן ברמת הנרטיב ויותר מכך ברמת הפריים. הדבר מבטא את האופי הייחודי של סרטו של הבמאי קוגונדה, סרט אשר עוסק בעיר שבכותרת הן כאתר מורשת של ארכיטקטורה מודרנית והן כמקום בו בני אדם גם צריכים לחיות, לנהל קיום פרקטי. בדומה לסרטים של יאסוז'ירו אוזו, קוגונדה משלב בסרטו מספר סיקוונסים אשר כוללים בעיקר מבט מכמה זוויות על העיר בה הסרט מתרחש והבתים הספציפיים בה, מה שמדבר בשני המקרים על הקשר בין האופן בו הסביבה נראית לדמויות אשר פועלות בה. סביבה מסורתית המכתיבה את החיים באופן שונה מסביבה עירונית, וסביבה אשר משלבת בין מבנים מודרניסטיים לפשוטת של מרכז ארה"ב מאיימת לקרוע את הדמויות לגזרים ברכות, שכן יש בה משהו שהוא תמיד יפה, אבל לא בהכרח מתחבר. לפעמים דומה כי דווקא המבנים אשר ביקשו לחבר בין בני אדם לבין התפקיד הפרקטי שלהם יוצרים סוג של זרות, שכן הם נותנים את הדגש לעצמם ולא תמיד האדם מצליח להבין את היופי הפרקטי שלהם, לפחות לא בלי הדרכה. אבל דווקא השבירות בעיצוב המקובל מייצרות בסרט סוג של הרמוניה בבניית הפריים ולא פעם דווקא הסיגריה הקטנה חוברת למבנים הגדולים ליצירת פריים מדוייק, בו הדברים השונים מתחברים ויכולים לספק סוג של נחמה עבור הדמויות, נחמה אשר תקרב אותם לא רק זו לזה, אלא גם להשלמה פנימית, אפילו בלי הכוח של העישון עצמו.

המפגש הראשוני בין הדמיות מראה ריחוק – מפרידה ביניהן גדר, הם מדברים שפות אחרות. אולם בגלל שהיא מעשנת, והוא במצב של עצבים ומצוקה, למען האמת הוא ייקח ממנה סיגריה. כך היא גם לומדת שהוא מדבר אנגלית ולא רק מישהו זר שהיא מסתכלת עליה. מבעד לגדר, הסיגריה נמסרת ומודלקת. אבל היא גם מהווה פתח להתחלה של שיחה יותר ארוכה, הדמויות הולכות לאורך הגדר עד אשר נמצא בה פתח אשר מאפשר להן להגיע לאותו חלל. כמו לאורך כל הסרט, ניתן לפתור את הדימוי הזה כברור מדי באופן בו הוא משתמש בצורה על מנת להעביר מצב נפשי. אבל הכוח של הסרט נובע כי בעוד השימוש בצורה נותר ברור, המצב הנפשי נותר אמביוולנטי. יש רצון להכיר, אבל לא ברור מדוע, איזה סוג היכרות או מה אותה היכרות מותירה אחריה.

בשימוש האהוב עליי בסרט, העישון מתחיל כבריחה אחד מן השני. במהלך נסיעה לילית, האישה יוצאת מן המכונית כי היא כבר לא יכולה להיות במצב הנפשי של השיחה. אבל לא ניתן לברוח. מחוץ למכונית, השיחה ממשיכה והאישה נאלצת לומר את הדברים אשר היא פחדה לומר לגבי הסיבות להישארות שלה בעיר הקטנה ובקשיים של החיים בחברת אמא שלה, בעיקר מול התמכרות שמקבילה להתמכרות לסיגריות. יש בשיחה הזו משהו מלחיץ, נקודת שבירה, אך גם משהו מזקק. ובעוד שתי הדמויות עומדת משני צידה של המכונית, המצית מונח על גג המכונית ויוצר, לכאורה בלי כוונה, הישג מופלא של ארכיטקטורה – המצית והמכונית נראים לפתע כהמשך של בניין עתיר שבחים אשר ניצב הרחק ברקע. התכנון המהפכני זקוק לאקראי על מנת להגיע לשלמות. אבל כמובן שהאקראיות הזו תוכננה בידי הבמאי, או לפחות נבחרה על ידו. בשלב מאוחר יותר בסרט, אחרי שהקשרים השונים עברו לא מעט תהפוכות, דמות אחרת אומרת לגיבורה שהיא כלל לא מעשנת, אבל מעמידה פנים על מנת ליהנות מחברתה. האם זה עובד גם להפך? האם כל ההיכרות המרגשת שראינו בין שני הגיבורים לא הייתה בפועל ניסיון להכיר, אלא רק ניסיון למצוא חברה לשקיעה בסיגריות ואלכוהול?

שימוש אחר בסיגריות לאורך סרט שלם קיים בסרטו של ג'ון קארול לינץ' ״לאקי״, שם האיסור על סיגריות במקומות ציבורים מתפקד כמוטיב חוזר בהגדרת הגיבור, אשר מבקשים ממנו לצאת פעם אחר פעם. לאקי הוא שמו של הגיבור, וגם קיצור למותג סיגריות מוכר. אבל בעיקר, כפי שאומרת כותרת הפתיחה של הסרט, הארי דין סטנטון, השחקן הראשי בסרט, הוא לאקי – הוא גם הדמות שהוא מגלם והוא גם בר מזל. בר מזל שזכה בתפקיד כזה, שזכה בחיים יחסית ארוכים (שהסתיימו לאחר השלמת הסרט), בר מזל בכך שהוא זכה לחיות את חייו בדרכו הייחודית, בשולי החברה עם עשייה אמנותית דרך משחק ומוזיקה. העשייה באה לידי ביטוי בצורת מרומזת וישירה בסרט זה, אשר מציג את הדמות שהוא מגלם הן כאדם המבודד מן החברה והן כאדם שכולם מעריכים ואף מעריצים למרות ואולי בגלל השינוי שלו, ההליכה שלו בדרך ייחודית. או כפי שאומר הרופא, במקרה שלו הסיגריות מועילות לבריאות ולא להפך.

אבל זהו גם סרט על לאקי מול הסביבה שלו. כמו ב״קולומבוס״ מדובר בסביבה אשר במידה רבה עיצבה את אופי הגיבור ואת חייו, אך יותר נכון לומר הגדירה אותו בעבר. הגיבור מציב את עצמו בפריימים אשר מהדהדים את ימי המערב הפרוע, או יותר נכון המערב הישן, ממנו הוא נראה כי הוא יצא, אף כי נאמר שהוא גדל בקנטקי. הוא פשוט תוצר של עידן אחר, ממנו כבר לא נותר כמעט איש. המדבר העכשווי כבר כולל יותר מדי אלמנטים מודרניים והם מתאימים לו רק בצורה בחלקית. לאקי הוא למעשה איש מן העבר – ללא צאצאים, כמעט ללא מכרים שלחמו כמוהו במלחמת העולם השנייה, והרגע של גילוי של לוחם נוסף מאותה מלחמה הוא רגע של נס קטן. הרי זה עולם בו הנשיא רוזוולט הלך לאיבוד, גם אם הנשיא רוזוולט הוא רק צב בסרט הזה. הוא נותר בשוט הראשון והאחרון בסרט לא רחוק מן העיר, לא רחוק מלאקי, גם אם מחוץ להישג ידו של הבעלים האהוב שלו. בעליו מגולם בידי דייויד לינץ', אולי הבמאי הכי דומיננטי בקריירה של הארי דין סטנטון כשחקן, אשר מופיע בסרט בתפקיד הדומה בסדר הגדול שלו לתפקידים שסטנטון גילם בסרטיו של דיויד לינץ' הבמאי.

אבל זה כמובן גם סרט על עישון. שני רגעי חסד גדולים, רגעים של מזל אמיתי, מקבל הגיבור בחלקו האחרון של הסרט: ברגע אחד ניתנת לו ההזדמנות לשיר ולשלב את עצמו בתרבות חדשה לנוף שהוא מכיר בערכה; בחלק השני הוא מעשן בפנים, מגרש בעצמו את עידן ההגבלות.

(אגב, אני לא מעשן)

מבטים

לפעמים יש רגעים בודדים בסרט אשר בהם הוא מתרומם בעיניי, או אפילו הופך מניסוי בעייתי ושבלוני ולמשהו מיוחד ונוגע ללב. רגע כזה מתרחש במהלך סרטו של סמואל בנשיטרית ״כלב״ והוא רגע המוקדש למבט. זהו שוט בו הגיבור, אשר הופך במעשיה אבסורדית אשר לי הזכירה ברגעיה המוצלחים דווקא את חנוך לוין (והיו גם לא מעט רגעים פחות מוצלחים), מביט מתוך המכונית במשפחה אשר פעם הייתה שלו וכרגע היא של גבר אחר. לכאורה, זהו עוד שלב במסכת ההשפלות אשר עובר גיבור הסרט, אשר מתנהל בתמימות קיצונית שהופכת למזוכיזם של ממש, בעוד כל המימד האנושי נשלל ממנו. אבל אז מגיע המבט שלו – מבט בכל מה שהוא אוהב והוא כבר לא יכול לגעת, מבט באחרים אשר עדיין חשובים לו יותר ממנו. גם כאשר לא ברור מה נותר מן התודעה האנושית שלו, הוא עדיין אוהב אותם, מוכן להקריב ולמעשה כל הסרט הינו סיפור של הקרבה עצמית. זהו מבט של רואה ואינו נראה, כלומר הוא גם מעניק לו סוג מסוים של כוח, אף על פי שמדובר בדמות שכמעט בכל רגע נתון בסרט מוותרת על הפגנת הכוח שלה, עד לרגע אחד של שבירה אשר מגיע בשלב מאוחר יותר. היכולת להביט בלבד אבל לא לגעת, או אפילו לא להיות או עצמו, יכולה להיתפס כעוד השפלה, כשיא נוסף של שפל. זוהי אכן הקריאה הראשונה לאותו הרגע, אשר יכול גם להיתפס כמשהו אשר מאשר את כל החששות הגדולים ביותר של גבר. אבל בסרט המיוחד הזה, רגע השפל הזה הוא משהו להיאחז בו, הידיעה כי נותר משהו מן העבר אשר נטש אותו. צוהר לסיום יוצא מן הכלל, בו ההשפלה הגדולה מתגלה כדרך לזכות מחדש במשהו מתוך חייו, משהו מכבודו.

אם בסצנה הקצרה הזו מהסרט ״כלב״ המבט הוא בסופו של דבר מבט של דאגה ושאריות של אהבה, ב״אהבה חסרה״, סרטו החדש והמבריק כתמיד של אנדריי זבייגינצב, העדר האהבה והדאגה מודגש גם על ידי היעדר המבט של הדמויות הראשיות לעבר בנם. בחלק הראשון של הסרט, ההורים אשר עסוקים בריבים על רקע גירושין וחששות מן העתיד, פשוט לא רואים או שומעים את הילד גם כאשר הוא נוכח לצידם. בסצנות הבאות, הדגש שלהם מופנה כולו למערכות היחסים החדשות בחיים שלהם, מערכות יחסים לכאורה "אוהבות" יותר וללא ספק מלאות בתשוקה. אבל בעוד הסרט מתעכב על תיאור חיי הזוגיות והמין, אף אחד לא מביט לכיוון הילד הוא בודק מה מצבו במשך זמן רב, רב מן המצופה כהורה. בהערת משנה: בכך, אני סבור כי זבייגינצב שובר בצורה מעודנת ועדינה את הטאבו לגבי חשיבות ההורות, בצורה שהיא עבורי לא פחות אפקטיבית מן המתקפה המטרידה והמרשימה סגנונית של יורגוס לנטימוס ב״להרוג אייל קדוש״. אך מדובר בשני סרטים שונים לחלוטין, גם אם יש בהם דיון בכמה נושאים גדולים חופפים.

למעשה, ב״אהבה חסרה״ הלמידה של בני הזוג לשעבר על כך שמשהו רע קרה לילד מגיעה לא עקב התעניינות שלהם, אלא בידי גורם חיצוני. אותו מאורע הקשור לילד המוזנח הופך את הסרט ברוב חלקיו למה שמתחזה לסרט מתח או לפחות לסרט על חיפוש, אך בפועל המצב הקיצוני צולל עמוק יותר לעבר ההתעלמות המתבקשת ממה שאמור להיות הבסיס לקיום משפחתי – דאגה של ההורים לילד. דרך דמויות משנה וחיים מתחדשים של הגיבורים, הבמאי מעמיד שורה ארוכה של יחסי הורים-ילדים הנראים לזמן קצר. אף אחד מן המודלים הללו אינו מושלם, אבל בכולם ביחד יש סוג של האשמה כלפי הזוג, אשר למרות אשמתם מעוררים הזדהות ולא כעס או זעם, לא רק בגלל הסיוט אשר צונח על חייהם, באופן אשר אולי לא היה מפתיע אותם לו היו טורחים להסתכל. היעדר הפניית המבט לדברים חשובים, או עיצוב נקודת המבט בדרך אשר נוחה למתבונן ולא חושפת את התמונה כולה, היא לדעתי גם המפתח לקריאת החלק האחרון של הסרט. מבלי לגלות יותר מדי, הסרט עובר לתקופה אחרת ומה שמודגש הוא נושא אחר, בעל משמעות פוליטית רחבה ולכאורה בלי קשר לדרמה המשפחתית. אבל גם כאן, יש תחושה כי יש התעלמות מחלקים מן הסיפור האמתי, או הסחת דעת מדברים חשובים. על הקהל להחליט בעצמו מהי הסחת הדעת, מה צריך להיות המוקד למבט ולעיסוק בנקודת הזמן הזו בחיי הדמויות. הקהל גם צריך להחליט לבד האם הבמאי פתר את כל ה"תעלומות" בסרט והאם זה באמת משנה.

מגע

אסיים בסרט שהוא, נכון לרגע זה, הסרט האהוב עלי מבין סרטי הפסטיבל, סרט עליו אכתוב בטח עוד בעתיד בדברי סיכום השנה וכאשר הסרט יעלה להקרנות מסחריות, כנראה בראשית השנה הבאה. האהבה שלי לסרט באה גם ממקום אישי מאוד, אבל גם מתוך הכרה בייחודו בנוף הקולנועי ובעשייה המגובשת שלו. מדובר בסרטה של אילדיקו אניידי, ״על גוף ונפש״, ואחד מן הרגעים הכי יפים בו בעיניי, בתוך מה שהיה עבורי רצף של סצנות מפעימות בחלקו האחרון של הסרט, הוא רגע בו הגיבורה מנסה להביט מחדש על העולם.

האישה מבין שני גיבורי הסרט נבדלת מרוב בני האדם בכמה דרכים – היא אוטיסטית וכאשר היא מתחילה לקיים קשר רגשי עם הגבר המוביל בסרט, היא נרתעת מכל סוג של מגע פיזי, רתיעה אשר הקהל מבין מאיפה היא באה בעוד הגבר לא. לכן, הגיבורה מחליטה להכין את עצמה לאופציה של אהבה ומגע והיא עוברת להתבונן בדרך בה אנשים נוגעים זה בזו, מבט אשר יש בו משהו מציצני וחודר לפרטיות, אבל הבמאית מציגה אותו כמו פלא הבריאה, כמו תינוק אשר מביט לראשונה בעולם שמחוץ לרחם, בשלב בו פגו הדמעות וכל דבר הוא גילוי מסעיר מחדש.

היכולת לגעת, להתחבר לזולת ולחוות דבר שלא ניתך לתאר בדרך מדידה הוא דבר מטלטל, מה שמוביל למספר תפניות קיצוניות במעשיה של הגיבורה, כי קשה שלא לפעול בקיצוניות כאשר הדרך בה היא חוותה את העולם במשך כשלושים שנה עוברת טלטלה מוחלטת, סוג של הריסה מן הייסוד. כל זאת נובע מן ההכרה כי למרות החשש והמבוכה, למגע של אדם באדם יכול להיות ערך מרפא גדול יותר, משהו ששווה את כל המאמץ. כמו היכולת של הקולנוע לגעת בנפש, או אולי אפילו לגעת בגוף בדרך נסתרת זו או אחרת.