פסטיבל חיפה 2017 – "הקרב על המשמרת", "עורבים", "הארץ המובטחת", "בעקבות אום כולתום"

פסטיבל חיפה שנפתח ביום חמישי, כמו כל פסטיבל קולנוע, דורש גם לא מעט החלטות קשות לגבי מה לצפות בכל רגע נתון. ברגע האחרון בחרתי לוותר בינתיים על צפייה בסרטה החדש של הבמאית האהובה אנייס ורדה מכיוון שהנס של הפצתו המסחרית בארץ צפוי להתרחש ממש בקרוב. גם בכתיבה, אני נאלץ לבחור על אלו סרטים לכתוב עכשיו ואלו לדחות לשלב מעט מאוחר יותר, שכרגע מדובר בסרטים הישראלים (אבל אגע בחלקם במהלך הפסטיבל). בינתיים, אקדיש את פוסט זה לשני סרטי ביכורים ולשני סרטים שהם לכאורה על זמרים מאוד (מאוד) מוכרים, אבל למעשה עוסקים גם ואולי בעיקר בדברים אחרים.

הקרב על המִשְׁמֹרֶת
Custody / Jusqu'à la Garde

סרטו של הבמאי הצרפתי קסבייה לגראן יצא מפסטיבל ונציה עם שני פרסים, משני חברי שיפוט שונים – פרס לסרט הביכורים ופרס הבימוי בתחרות הראשית. הסרט הוקרן לצערי לאחר שכבר עזבתי את ונציה, ולכן שמחתי על ההזדמנות לתפוס אותו על מסך גדול בפסטיבל חיפה ולגלות כי כל הפרסים ודברי השבח ללגראן היו במקום – סרטו הוא דרמה אמינה ומרתקת כמעט מן הסצנה הראשונה. הסרט גורם לקהל לחשוב מחדש פעם אחר פעם על מערכות היחסים בתוך המשפחה המוצגת בו, אך מבלי שהדבר יהיה קשה מדי להבנה, או פוגם באמינות. ההתנהגות של הדמויות מלחיצה וגורמת לצופה למפות מחדש גם את מה שהתרחש בעברן של הדמויות, פחות מבחינת טיב האירועים ויותר מבחינת הגדרת האופי. זהו סרט בו נדמה כי הדמויות פוגעות זו בזו לא תמיד מתוך כוונת זדון, ובשלבים שונים כל אחת מהן מעוררת הזדהות. זה נכון בעיקר כאשר לא בכל רגע נתון ברור מי צודק, במשפחה סבוכה בה יש שקרים רבים או הסתרת מידע, אלא שכל שקר נראה מצודק ויעיל בהתאם לסיטואציה, אותה אבקש לא לחשוף במלואה בסקירה זו.

הסרט נפתח בדיון משפטי על משמורת, כפי שנאמר בכותרת. לזוג המתגרש בסרט שני ילדים, הבת עומדת להגיע לגיל 18 ולכן נחשבת בגירה לצורך הדיון, בעוד אחיה בן ה-11 הגיש תצהיר אשר בו הוא מבקש לא לראות כלל את אביו, תוך רמיזות על אלימות מצד האב, אשר האם מגבה בראיות חלקיות ולאו דווקא אמינות. האב רומז לכך כי האם הכתיבה לבן מה לומר בתצהיר. לגראן מצלם את הדיון באופן אשר מזכיר מעט את הסרט ״גט״ של רונית ושלומי אלקבץ, באופן בו הוא נותן דגש בשלבים שונים לנוכחים אחרים בדיון, לאו דווקא לדוברים. אם כי הוא לא מדגיש את מערכת נקודת המבט השונות, אלא את הבידוד של כל דמות וחוסר היכולת שלה להבין את הדמויות האחרות.

בהמשך הסרט, הקולנוע של לגראן מזכיר לפרקים את סרטיו של אסגר פרהאדי (״פרידה״, ״העבר״, ״הסוכן״), באופן בו האירועים מלמדים אותנו על הפגמים באופי של הדמויות וגורמים להבנ, כל הדמויות, גם ובעיקר כאשר הן פוגעות האחת בשנייה, לפחות עד לחלק המסיים של הסרט בו המתיחות מקצינה. האב מקבל חזקה על בנו כל שבוע שני, אבל הבן לא ממש רוצה לבלות עם אביו בדרך זו והוא משתמש במערכת של הסתרת האמת מאנשים שונים במשפחתו, כולל אמו הסבים והסבתות, אשר גם הם הופכים לחלק מרכזי מן הדרמה המשפחתית. גם לאחות הגדולה יש סיפור משלה, אשר קשור לעתיד שלה כאישה צעירה ולא רק למתחים בבית. עלילת המשנה הזו לפעמים מתפקדת כאיום נוסף ולפעמים כמה שמוזנח בזמן שההורים רבים עם עצמם. ברגעים אשר מתארים אותה היא ללא ספק תופסת את מרכז הבמה, כולל סצנה נהדרת ומעודנת אשר מבהירה ברמיזות מאורע דרמטי, דרך שוט אחד אשר חושף דברים רבים מבלי להראות פנים אנושיות.

סצנות אחרות בסרט מתרחשות במכונית ועושות שימוש טוב בסאונד של צפצוף האזהרה מנוסע לא חגור, אשר מראה בכל פעם מי הוא זה אשר לא דואג לבטיחות האישית שלו. האיתות מזהיר גם מסכנה אחרת, אשר נובעת מן המתיחות במשפחה ומן המצוקה של האב, אשר לפרקים נראה כאלים ומסוכן ולפרקים כקורבן. אולם הסרט הזה מציע דרמה שונה מ"לכל אחד יש את הסיבות שלו" והוא עוסק בלחצים מעיקים בצורה מבעיתה ומרשימה קולנועית בו זמנית. סיקוונס ארוך של מסיבת יום הולדת מתווה את המעבר לחלק האחרון של היצירה – סיקוונס אשר השחרור והחגיגה מהולים בו בפחדים שונים אשר עולים במרומז או באופן ישיר. לא תמיד הקהל יכול להבין מה בדיוק הפחד או להבדיל מהי בדיוק האמת, אבל מובהר כי מה שמוצג לנו כדרמה משפחתית יכול בכל רגע לעבור למקומות אפלים יותר.

לגראן יצר סרט בו אין דבר מקרי. התרחשות בשולי הפריים בשלב מוקדם יכולה להיות רמז מתרים לאירועי מפתח בסיום. בעזרת צוות שחקנים נהדר, כאשר הבולטת מבחינתי היינה ליאה דרוקר בתפקיד האמא, התוצאה היא אחת מן הדרמות הטובות של השנה בעיניי.

הקרנה נוספת:
שבת | 14.10 | 10:00 | טיקוטין

עורבים
Ravens

משבדיה מגיע לפסטיבל סרט ביכורים נוסף, הפעם הבמאי הוא ז'נס אסור, אשר עיבד ספר של תומאס באנרהד. הסרט מתרחש בשנות השבעים בכפר חקלאי קטן בשבדיה, מקום בו נאמר לנו בשלב מתקדם בסרט כי יש בו פחות ממאה בני אדם. בכלל, דברים בסרט הזה נאמרים בשלב מתקדם, פשוט בגלל שבחלק הראשון שלו יש מעט מאוד דיאלוגים. במקום זאת, יש הרבה מאוד שוטים אשר נראים במבט ראשון כמו קלישאה של סרט פסטיבלים אמנותי מנוכר: צילום יפה מאוד של נוף ומאבק של אדם מול מטלות היום יום, קשר בין סוגים שונים של ציפורים ואנשים לנוף, משפחה אשר לא ממש מתקשרת עם עצמה והסביבה. צריך לא מעט סבלנות על מנת להיכנס לעולם הנרטיבי אשר אסור מציע, גם אם נדמה כי את היופי החזותי של הסרט האיטי הזה כמעט כל הצופים יוכלו להעריך.

אולם, ברגע שמתחילים להיכנס לנרטיב עצמו, הסרט הופך בעיניי ליותר מסתם צילום אסתטי ונרטיב אשר דורש מן הקהל מחשבה. הן הקושי של האדם מול עבודתו והן מיעוט השיחה בתוך המשפחה הם מהותיים להצגת העולם אשר הבמאי מבקש להעביר, עולם שבו גבר מבוגר מנסה לשרוד בתור חקלאי בתקופה שבה החקלאות הופכת חלק ניכר מעבודתו ללא רלוונטית. התקופה היא אגב שנת 1978, אבל דומה כי הסרט משתמש בנקודת הזמן בעיקר על מנת להסביר העדר שימוש בכלים טכנולוגיים חדשים יותר, כי המאבק נראה כזה אשר יכול להתקיים בכל תקופה, בטח שגם בימינו. תמיד יש עולם אשר נראה כאילו הוא כבר חלף ואנשים אשר לא רק עובדים בו באדיקות, אלא גם רוצים להעביר את המורשת הלאה.

תחילה, נראה כי גיבור הסרט הוא אנז'ה, ראש משפחה אשר עובד בשורה ארוכה של עבודות חקלאיות אשר דומה כי אינן מביאות רווח. הוא רוצה כי בנו המתגבר, קלאס, יירש ממנו את העסק ויהיה זה אשר יחליט את ההחלטות הקשות לגבי העתיד (אף כי האפשרות לאיבוד חלק מן החוזים הופכת לממשית בטווח הקרוב). אך קלאס מעדיף לעסוק בצפרות, או אפילו להשקיע בציפורים. ככל שהסרט נבנה, קלאס הופך לגיבור לא פחות מהותי ביצירה והוא צובע אותה לפרקים בגוונים אופטימיים יותר, כולל סצנות אשר נראות כלקוחות מסרט התבגרות על אהבה ראשונה, יחד עם נערה אשר הגיעה מן העיר הגדולה. אבל ייתכן כי בסופו של דבר, הגורל של השעבוד למקום בו הוא נולד יעבור גם אל הבן, אשר לומד כי גם לאביו היו שאיפות אחרות בעברו. בינתיים, אנז'ה עושה במהלך הסרט מעשים יותר ויותר קיצוניים על מנת לשלב את בנו בעבודה הפיזית במקום. לקלאס יש גם אח קטן, אך דומה כי הוא אינו היורש הטבעי ולכן כמעט ואינו משחק תפקיד במהלך הנרטיבי.

מי שכן לוקחת חלק דומיננטי, כמעט בכל שלבי העלילה, היא האם, אשר מציגה ייאוש המזכיר את זה של האב, אך יש בו גם משהו שפוי ומפוקח יותר. היא מפגינה לא מעט מחוות של אהבה כלפי אנז'ה, אך ברגעים מסוימים בסרט גם בוגדת בו או בחזון שלו במספר דרכים. כל הפעולות שלה, כולל אקטים של תשוקה, מובאות במבע קולנועי אשר מבטא את העייפות שלה מן העולם, תוך ביטוי סוג של כאב שהיא תמיד חווה. דומה כי כמו כל הדמויות, גם היא אוהבת לא מעט דברים בנוף בו היא חיה, אך קשה לה להתמודד עם דרך החיים בנוף הזה, דרך חיים בה דבר אינו זוהר. כאשר היא מבטאת את עצמה בקול מול בעלה, מובע לרצון שלה לצאת לחופשה. בעלה לא מדכא אותה בשום צורה ניכרת לעין והוא נותן לה להיות תמיד הדומיננטית בשיחה, אך כלל לא בטוח כי הוא מסוגל להקשיב.

ציפורים שונות מהוות מוטיב חוזר בסרט, שכן הן התחביב של הבן. בתחילה וסמוך לסיום, הן מוצגות מסתבכות ברשת, באופן המקביל לגיבורים אשר גם להם בסופו של דבר אין מפלט, גם אם את הציפורים עצמן לפעמים יש מי שישחרר. הדגש דווקא על עורבים בכותרת מהווה לדעתי גם קשר לחוסר התקווה אשר ציפור זו מסמלת בתרבות לאורך השנים. השימוש של הסרט בציפורים מגוון מבחינה קולנועית, אבל לדעתי הוא גם זה אשר מאפשר לראות את המקור הספרותי של היצירה. אולם זו יצירה אשר עושה שימוש ניכר בכלים קולנועיים, כאשר הצילום לא רק בונה פריימים, אלא גם מתקרב או מתרחק מן הדימוי בסצנות אשר מבטאות חיבור או ניתוק מן הסיטואציה, בעיקר במקרים בהם חשתי כי הדמויות מייחלות לסוג של שינוי אשר איננו בא – אם כי בסופו של דבר, למרות הקצב האיטי, מדובר בסרט אשר מתרחשים בו לא מעט אירועים סוערים. זה בפירוש סרט לצופים בעלי סבלנות, אבל אני סבור כי יש בו קול מגובש של יוצר אשר מתאר סיפור שלא מנסה להפתיע, אבל מספק מבט כן על החיים.

הארץ המובטחת
Promised Land

הדוקומנטריסט האמריקאי יוג'ין ג'רקי (״מדוע אנו נלחמים״) מגיש סרט שמשלב בין ביוגרפיה של אלביס פרסלי לסרט מסה על ארה"ב בתקופת חייו של פרסלי ובימינו. הוא עושה זאת תוך שהוא מבקש לפרקים מן האנשים השונים שהוא מראיין לחוות דעה לגבי המדינה וה"חלום האמריקאי" השברירי, אשר הוא מנסה בו זמנית להגדיר ולנפץ.

כחוט מקשר בין החלקים השונים בסרט, ג'רקי נוסע במכונית רולס רויס אשר הייתה בבעלותו של אלביס, תוך שהוא משחזר את נתיב חייו של הזמר המשפיע דרך התחנות השונות בחייו, מלידה עד מוות: דרך עוני, השפעה מתרבות שחורה לצד היעדר מעורבות פוליטית למען הקהילה האפרו-אמריקאית, תהילה, שירות צבאי מתוקשר, קריירה קולנועית מכניסה ובעייתית מבחינה אמנותית, סוג של קאמבק מקצועי, ובסופו של דבר נפילה ומוות. למכונית נכנסים מומחים לאלביס, מכרים שלו, אנשים אשר חיים במקומות בהם חי, מוזיקאים אלמוניים וידועים, וגם לא מעט כוכבי קולנוע. מרואיינים אחרים מדברים בחללים שונים, מזוהים או לא מזוהים. עוד ברקע נמצאת תמיד מערכת הבחירות לנשיאות בשנת 2016, אשר הסרט מקביל בינה לבין הקריירה של פרסלי במספר דרכים, חלקן צפויות ורבות מהן מקוריות.

בכלל, יחסית לסרט אשר בו נאמר לבמאי כי גם לו אין בדיוק מושג מהו הוא עושה, מדובר ביצירה שהיוצר שלה מודע להיותו חכם ומבריק, באופן אשר לי בשלבים מסוימים היה קצת מעיק. דומה כי הסרט לעולם לא עובד רק במישור אחד, או אפילו רק בשני מישורים. זה לא רק הקשר בין אלביס לטראמפ, מתחים בין גזעיים והשפעה של תרבויות שונות זו על זו בתוך אמריקה. זה גם רדיפה אחר כסף, שינוי בערכים, כישלון בחיים האישיים מול תהילה וכו'. הסרט ערוך בצורה קצבית אשר מייצרת אמירות מעניינות גם במקרה שמרואיינים אומרים דברים באנליים או מוכרים. ג'רקי משחזר את חייו של אלביס האדם, אך הוא אינו עוסק באדם עצמו אלא במיתוסים שונים, בהם גם המיתוס של דונלד טראמפ אשר נבנה במהלך צילומי הסרט ושלבי העריכה שלו. חלק מן הדוברים מעניינים יותר מאחרים, בראשם השחקן איתן הוק, אשר מתגלה לא בפעם הראשונה כמנתח תרבותי שנון ומעמיק, והראפר צ'אק די אשר ביקר בגילוי את אלביס בשיר אבל מתגלה כבעל גישה יותר מורכבת למיתוס ולמאבקים התרבותיים השונים בתוך החברה האמריקאית.

״הארץ המובטחת״ הוא סרט שיש הרבה מה להעריך בו והוא מנמק היטב את הטענות השונות אשר עולות בו. אך לפעמים דומה כי הוא פשוט עושה יותר מדי דברים, דבר אשר מדגיש גם את המקומות בהם בניסיון להרשים בפעם נוספת בחיבור גאוני, אשר מדגיש אמירות פשטניות, לפחות במבט ראשון. והסרט הזה כל כך עמוס, כך שהוא לא מותיר זמן למבט השני או חשק לצפייה נוספת, למרות כל האיכויות אשר נמצאות בו.

הקרנה נוספת:
שלישי | 10/10 | 14:00 | סינמטק

בעקבות אום כולתום
Looking for Oum Kulthum

אם אתם מחפשים ללמוד פרטים חדשים על חייה של הזמרת המצרית הדגולה אום כולתום, סרטה של הבמאית האיראנית שירין נשאט אינו המקום לעשות זאת. נשאט יוצרת סרט שהוא לפרקים ״8 וחצי״ של הביוגרפיה המוזיקלית – סרט על במאית פרסית אשר יוצאת למצרים על מנת לצלם סרט ביוגרפי על אום כולתום, ולא ממש מצליחה לעשות אותו. היא מגלה כי מה שהזמרת מסמלת עבורה והאופן שבו היא סבורה כי חייה התנהלו, אינו תואם את האופן בו היא נתפסת במולדתה, בה היא סמל חזק לא פחות עבור רבים. למעשה, יש בסרט עימותים בין מספר דברים שונים אשר אום כולתום מייצגת או לא מייצגת – מעמדה כאייקון למימוש נשי עומד מול היותה סמל לאומי, בחלקים אחדים של הביוגרפיה שלה היא מייצגת את מצרים של הכפרים העממים ובחלקים אחרים היא סמל השלטון. כלומר של יותר משלטון רודני אחד במדינה, אשר הסרט כמעט ואינו מתייחס למצב הסוער בה בימינו.

כמו הסרט הקודם בו דנתי, גם ״בעקבות אותם כולתום״ הינו סרט בעל מודעות עצמית והרבה מהלכים אינטלקטואליים. הבעיה שלו היא בכל המקומות השונים בהם הוא מנסה לייצר דרמה – קשר בין הבמאית לבין מורה אשר מלוהקת לתפקיד הראשי הופך לחמים אך מלא חשש, קשר עם השחקן הגברי הראשי הופך למאבק של שנאה בין שתי תפיסות שונות, הבן של הבמאית סובל ממחלה בארץ רחוקה ופוגע בתשומת הלב שלה. לכל אלו, ניתן לצרף גם סצנות דרמטיות מחייה של אום כולתום בסרט הפנימי. המשותף לכל הרגעים הדרמטיים הללו הוא שהם מעוצבים בקווי מתאר בלבד, בלי אמינות של ממש ולעתים תוך זריקה של ססמאות לגבי ייצוג או מאבק מגדרי במחיר של מבט מעמיק על דינמיקה בין אישית. הדרמה הישירה בסרט הזה פשוט לא עבדה עבורי.

ברגעיו היותר מופשטים, אשר כוללים מפגש בין הבמאית לבין ייצוגים שונים של אום כולתום בשלבים שונים בחייה, הסרט הופך למרתק בהרבה. אולי אי אפשר להכיר את חייה של האישה המתה או לייצג גרסה אחידה של הביוגרפיה, אבל ניתן לקבל ממנה השראה. ברגעים אלו, גם הקולנוע מקבל השראה וחושף את הצילום היפהפה והמגוון עליו אחראי מרטין גלשאכט האוסטרי. מצד שני, היופי הזה לא יכול להוות פיצוי על כך כי חלקים רבים מאוד בסרט נותרים מפוספסים.

הקרנה נוספת:
שבת | 14.10 | 21:30 | טיקוטין