פסטיבל ונציה 2017 – דיווח רביעי: ״Ex Libris: New York Public Library״, ״The Gulf״, ״Three Billboards Outside Ebbing, Missouri״, ״Beautiful Things״, ״Hunting Season״

את הדיווח הנוכחי אפתח במבט על שני סרטים תיעודיים, לרוב לא הצד המדובר בפסטיבלים מסוג זה אבל יש גם חריגים, דוגמת הבמאי של הסרט הראשון בפוסט. אל דאגה, בהמשך יגיע גם דיון בעוד סרט שיכול להפוך לאחד מן הסרטים האמריקאיים המדוברים של השנה, אם לשפוט על התגובה הראשונית שלי ושל הסביבה. אחריו, עוד שני סרטים בעלי פרופיל קטן יותר שגם בהם מצאתי מספר דברים מעניינים.

דיוווחים קודמים:
ראשון – ״Downsizing״, ״Zama״, ״The Shape of Water״, ״Human Flow״
שני – ״פוקסטרוט״, ״Lean on Pete״, ״Nico, 1988״, ״Samui Song״
שלישי – ״הבן דוד״, ״The Insult״, ״Our Souls at Night״, ״Suburbicon״, ״Brawl in Cell Block 99״

Ex Libris: New York Public Library
הספרייה הציבורית של ניו יורק

גם בגיל 87, הבמאי התיעודי פרדריק וייזמן (״בברקלי״, ״הגלריה הלאומית״ ועוד הרבה) ממשיך לעבוד בקצב של בערך סרט בשנה. לרוב, אורך הסרטים, בהם הוא משמש גם עורך, מקליט קול ומפיק, הינו ארוך מן הרגיל או הממוצע. במקרה של הסרט הנוכחי, ״Ex Libris: New York Public Library״, מדובר ביצירה בת שלוש שעות.

ההספק זה מרשים גם בגלל שהדבר הכרחי לכל סרט של וייזמן הוא צילום של משך תקופת זמן ארוכה. בסרטים אין אף פעם התמקדות בגיבור (גם אם יש דמויות שיופיעו במספר סצנות) או תסריט לינארי באופן ברור, אלא מבט על מקום או מוסד דרך מספר אירועים בעלי אופי שונה או דומה המתרחשים בו, אשר מתחברים לאורך הזמן לדיוקן הן של המקום והן של התפקיד התרבותי שהוא מקבל בחברה. הגדולה של וייזמן היא שתמיד המקום הבודד בונה בסופו של דבר אמירה גם על דברים גדולים יותר בחברה כולה, ובסרטיו מדגיש הבמאי מצד אחד את החשיבות של תרבות עשירה ומגוונת ומצד שני את הקיפוח החברתי המתמשך עד ימינו של הקהילה האפרו-אמריקאית בארה"ב, שני קווים אשר מתחברים היטב בסרטו הנוכחי.

הפעם וייזמן נותן מבט מעמיק על הספרייה הציבורית של ניו יורק, המורכבת מכמה וכמה חללים במטרה להנגיש את הספרים והידע לכל הציבור. המבנה הכי מפורסם של הספרייה הוא הבניין המרכזי ברחוב 41 במנהטן, בניין אשר מהווה אתר מרשים גם בזכות היופי של המבנה, והבמאי תמיד מצטיין גם בצילום של סביבה ומבנים אפילו בלי התרחשות יוצאת דופן. ניתן לחשוב לפני הצפייה כי הסרט יתמקד בעולם השוקע והנעלם באופן יחסי של קריאה בספרים והשאלתם, אבל למעשה מדובר בסרט שהדגש בו הוא על התחדשות הספרייה, שלל אמצעים של קשר עם הקהל דרך מחשבים, ומציאת מימון להעברת כל התוכן של הספרייה למצב מקוון ברמה זו הוא אחרת. זה לא סרט על עולם הולך ונעלם, אלא על חשיבות הספרייה בימינו.

כמו תמיד, אירועים בעלי אופי שונה בטבעם מתוארים בסרט: ישיבות הנהלה לגבי מדיניות, ערבי גאלה או גיוס כספים, עזרה טלפונית משעשעת ללקוחות, קריאה או עבודה במחשבים בשגרה, אירועים עם סופרים או אמנים, תערוכות שונות וגם רסיטלים שונים, שכן הספרייה נוגעת בכל תחומי התרבות בעיר. אם מחפשים אמירה כלכלית של הבמאי לגבי חשיבות הספרייה, הדבר נמצא באירוע הראשון אשר מתואר – שיחה עם מנהיג תנועה הקוראת להכרה בחסרי הדת כאוכלוסייה חשובה בארה"ב. במהלך הדברים הוא מספר כי פעם טען שהמאמין בסיפור הבריאה ולא באבולוציה הוא טיפש, מטורף או בור וציין כי הרבה אנשים דתיים גם מסכימים עמו, פרט לקיצוניים. ואז הוא אומר כי אצל אלו שאינם מאמינים, כמעט תמיד מדובר בבורות. אפשר לא להסכים עם האמירה שלו לגבי דת, אך האמירה לגבי הבורות היא זו אשר מהותית לסרט, בו תפקיד הספרייה מוגדר בדרכים שונות כמי שמנגישה ידע בתחומים שונים ובדרכים שונות לקהל, תוך ניסיון להגיע דווקא לקהל אשר אינו משכיל או סובל ממגבלות כזו או אחרת. כאמור, המסר הזה מועבר דרך הצטברות אירועים והצבתם זה בסמוך לזה.

יותר ויותר מאותם אירועים מתארים את הפערים החברתיים הן בעידן בו מתרחש הסרט והן לאורך ההיסטוריה, בפרט לגבי הקהילה האפרו-אמריקאית אשר הופכת לכוח דומיננטי בסרט ככל שהוא מתקדם. הספריות הקטנות באזורים של הקהילה הופכת להיות אתרי התרחשות לסצנות ארוכות, בעוד הבניין המרכזי המפואר הופך יותר ויותר לנושא לקטעי מעבר המתארים אותו מזווית שונות ואת האנשים המביטים בו מחוץ או בפנים. היחס לרצון להעניק השכלה כאמצעי לצבירת כוח של הקהילה גם מתאים לתקופה אשר מתוארת בסרט, שלהי שלטון אובמה. למעשה, ניתן לראות בחלק מן המהלכים הפוליטיים הנזכרים בסרט סוג של שריד של אופטימיות ותחושת שיווין שאפיינה את הנשיאות האמריקאית בתקופת הצילומים, תחושה אשר עומדת ביגוד לערכי ממשל טראמפ שבתקופתו הסתיימה עריכת הסרט.

וייזמן בונה את סרטיו כסוג של יצירה עם דינמיקה פנימית ופזמונות חוזרים, למשל רכב מכבי אש אשר מופיע מספר פעמים בסצנות המתארות לא את הספריות, אלא את הרחובות הסמוכים, המהדהד נאום של כבאי המנסה לגייס עובדים בשלב מוקדם של הסרט. בכלל, רחובות ניו יורק מופיעים לא מעט בסרט, לפעמים בלי מבט ישיר על הספרייה, כסוג לביטוי לעיר שהספרייה שואפת להיות במרחק הליכה עבור כל אחד מן התושבים בה.

למרות כל ההתפעלות מן היכולת של היוצר אשר שב ומוכיח כי הוא מגדולי הבמאים בכל הנוגע לתיעוד בלי התערבות גלויה, במקרה זה איני יכול לומר כי אין בסרט רגעים בהם הצפייה הארוכה אינה מעיקה מעט או פשוט מרגישה ארוכה מדי. אומנם האורך הוא תמיד חלק מכוחו של הבמאי, אבל בסרט זה לתחושתי חלק מן הזמן האירועים הנוספים המתוארים לא מוסיפים מימד חדש. אולם רוב הזמן הם כן.

Beautiful Things
דברים יפים

שדות קידוח נפט, ספינת מסע באורך מאות מטרים, מזבלה אשר מהווה מקור לעשיית אנרגיה מפסולת, או תא אקוסטי המשמש מדען לניסויים שונים לגבי סאונד – לא בהכרח מה שחושבים עליו נוכח כותרת היצירה ״דברים יפים״. אך הבמאי האיטלקי ג'ורג'יו פררו, אשר פיתח את הסרט במסגרת הביאנלה קולג' של פסטיבל ונציה (מסגרת לסרט ראשון או שני בתקציב נמוך), מוצא יופי מהפנט בכל אחד מן המקומות הללו. הוא עושה זאת דרך הסיפור האישי של ארבעה אנשים שונים אשר עובדים בכל אחד מן המקומות, בארבעה פינות רחוקת של כדור הארץ, אחד מהם נע כל הזמן בתור מכונאי על ספינה אשר נראית נטושה חוץ ממנו.

הסרט הוא עבודת קולאז' בעלת גוון ניסיוני-פיוטי. הגיבורים אומנם מדברים מול המצלמה או על רקע דימויים, אבל העיקר אינו רק הסיפור האישי שלהם והיחס שלהם לגבי הסביבה בעידן הנוכחי, אלא האופן בו הסרט מקשר בנייהם. מה שמתחיל כסיפור של הגיבור הראשון הופך מחלק לחלק ביצירה להתכתבות בין הדימויים השונים, כאשר לחומר התיעודי מוסיף הבמאי גם מבט חוזר על דירה עמוסה של משפחה, תחילה רק על חפצים מפוזרים ומאוחר יותר על מסיבת יום הולדת לילדה ועל הלכלוך שהוא מותירה, כולל סוג של נתק בין ההורים המותשים.

לאורך כל הדרך, בולטת בסרט עובדת הפסקול, בלי קשר לכך שיש נתח מרכזי בסרט לגבי שמיעה ומידע אקוסטי, לא רק בקרב הדמות שזה המקצוע שלה. הפסקול מייצר סוג של מוזיקה דרך קולות לא שגרתיים כמו גם אמצעים אלקטרוניים נפוצים יותר, כאשר הסרט הופך בהדרגה לסוג של קליפ, אשר מגיע לשיאו בדקות הסיום בהם היצירה חדלה הופכת ממבט תיעודי על העולם לסוג של וידאודאנס. התוצאה היא שעה וחצי של מסע קולנועי מרשים אשר מעניק לפעמים פרספקטיבות שונות על האופן שבו אנו חווים את העולם, כולל עמדה מנוגדת לתעשיית הנפט מזו אשר מושמעת לרוב בסרטים מסוג זה.

Three Billboards Outside Ebbing, Missouri
שלושה שלטי פרסום ליד אבינג, מיזורי

גם סרטו החדש של מרטין מקדונה (״ברוז'״, ״שבעה פסיכופטים״) נפתח במבט המעניק יופי לירי לחפץ אשר נראה במבט ראשון כמו לכלוך, או יותר נכון שארית עלובה מתקופה שחלפה – שלושה שלטי פרסום הרוסים כמעט לגמרי, בעלי רמזים קלושים בלבד לדברים בהם מכרו בעזרתם. מקדונה מצלם את השלטים מכמה זווית כאשר ברקע נשמעת מוזיקת אופרה המעניקה להם מימד אפי במידת מסוימת, עוד בטרם הם יניעו את העלילה. השלטים המדוברים ניצבים בכביש גישה שנזנח לחלוטין במהלך שנות השמונים עם הפתיחה של כביש מהיר. כל מי שעובר שם התבלבל בדרך, כפי שנאמר בסרט לא פעם.

אלא שיש אישה אחת שעוברת במקום מסיבותיה שלה. זוהי מילדריד היינס (פרנסיס מקדורמנד) אישה אשר בתה נאנסה ונרצחה בקרבת הכביש. מכיוון שאחרי כשבעה חודשים היא לא שמעה שום דבר מן המשטרה לגבי התקדמות בחקירה של מי שביצע את המעשה, היא מחליטה לשכור את השלטים שאיש לא חושב לנצל על מנת להעביר מסר למשטרה על מנת שתתקדם באיתור חשודים. היא עושה זאת תוך שהיא נוקבת בשם מפקד המשטרה המקומי (וודי הרלסון) מה שמסיט נגדה את דעת הקהל, שכן מדובר במפקד מוערך שכולם יודעים כי הוא סובל מסרטן סופני. המפקד עצמו דווקא פחות כועס על השלטים מאשר חלק מפקודיו, בעעיקר שוטר בשם דיקסון (סם רוקוול) שעדיין חי עם אמו ולחוץ להגן על כבוד והמשטרה ועל כבודו לאחר שהואשם בהתעללות בעצור אפרו-אמריקאי.

כמו בסרטיו הקודמים של מקדונה, העלילה עמוסה בשינויים ותגליות מחדש של פרטים, וכולל גלריה רחבה של דמויות שבנקודה מסוימת קופצות משולי הנרטיב למרכז. הכתיבה של מקדונה מאופיינת בזריקת קווי עלילה לכל הכיוונים ובסרט זה הדבר בא לידי ביטוי גם בשינויים תכופים באופי היצירה, לעתים מספר פעמים במהלך סצנה בודדת. הסרט מלא בהפתעות בדרך שבה הטון של הדברים משתנה מן הטרגי לקומי ובחזרה, מביקורת פוליטית על ארה"ב או הכנסייה הקתולית לשיחות החושפת פרטים חדשים על הפסיכולוגיה של הדמויות. השורשים של מקדונה בכתיבה לתיאטרון ניכרים היטב בסרט זה, אשר בונה את הדמויות שלו בצורה טובה יותר מאשר בסרטים הקודמים, בהם דומה כי השנינות של הדיאלוגים הייתה בעדיפות עליונה. ב״שלושה שלטי פרסום ליד אבינג, מיזורי״ כמעט כל דמות מרכזית מפתיעה ברגע מסוים בהתנהגות שלה, אך עושה זאת באופן אמין. דמויות אשר נראות בהתחלה כשליליות באופי שלהן מתגלות כמשהו שונה לחלוטין, או להפך.

כל זאת לא בא לומר שהסרט לא עמוס בדיאלוגים שנונים. פעמים רבות במהלך הקרנת העיתונאים בה נכחתי נשמעו מחיאות כפיים רמות לאחר קטע שיחה, יותר פעמים שדבר כזה קרה מאשר בכל שאר הסרטים שראיתי בפסטיבל גם יחד. חלק ניכר מן השנינות נוגע למשחק של הכותב עם השפה כדבר שרירותי אך מעצב את הדרך בה אנו תופסים את העולם ומבטאים תפיסת עולם, בעיקר ביחס למיעוטים גזעיים, מיניים או מאותגרי גובה (גם פיטר דינקלדג׳ כאן, למי שדאג). האופן בו השחקנים אומרים את המילים מדגיש את המצלול אשר מקדונה מעניק לדיאלוג, שנשמע לפרקים כמו שירה של הטחות אשמה וזעם.

מבחינה נושאית, הסרט ממשיך את הקו אשר מאפיין לא מעט סרטים בפסטיבל – עיסוק באלימות, רגשות זעם וסכסוכים אשר מקצינים מעבר לקנה המידה ההגיוני. אבל סרט זה עושה זאת טוב יותר מרוב הסרטים האחרים, גם מפני שקל להבין את הזעם והכאב של הדמויות הראשיות כבר מן ההתחלה, ובהמשך הסרט מפתח את הרגשות של הדמויות כלפי המצב גם על ידי חשיפת פרטים נוספים על העבר שלהן. זהו סרט על אלימות קיצונית בה בסופו של דבר, רוב הצדדים הנאבקים לא רק שמסכימים על רוב הדברים, אלא רוצים את אותו הדבר. למעשה, מערכת העימות בין מילדריד היינס למשטרה לא מחלקת את גיבורי הסרט לשני צדדים כפי שניתן לחשוב, וכמעט כל דמות פועלת בשלב מסוים למען דמות בה היא מנסה לפגוע בצורה קשה ברגעים אחרים. אפשר גם לראות את הסרט הזה כסוג של סיפור של ניסיון התקרבות, רק בכל פעם שמילים לא מובנות נכון, הצעד הבא הוא הצתה של אלימות קיצונית.

בשלב מסוים בסרט נאמר "לאן הגענו אם כבר אי אפשר לסמוך על עורכי דין ואנשי פרסום" משפט אירוני אשר מקפל בתוכו עוד משהו מאופי הסרט. שכן דווקא כן אפשר לסמוך על כך שרוב האנשים ינסו לעשות את הטוב, גם איש הפרסום שהוא אולי הדמות הכי חביבה בסרט וגם המשטרה, אפילו אם כשלה במקרה של מציאת הפושע. זהו סרט אשר מציג את ארה"ב דרך עיניים של במאי זר אשר חושף לכאורה את כל מה שרקוב בה, בעיקר לגבי חוסר ההתגברות בדרום על מתחים בין הגזעים, ובשלב מסוים גם לגבי מערבות ארה"ב במזרח התיכון. אבל מעבר לכך, זהו סרט הצעדה לערכי ואנשי העיירות הקטנות, לאדיבות אשר לא ננטשה עם המעבר לכבישים מהירים, לחיבור שיש לאנשים לטבע המקיף אותם. עם ב״ברוז'״ ניסה הבמאי לשחק עם המראה של אירופה הקלאסית ככזה המשפיע על עלילת הפשע וחוסר היכולת של הדמויות להתחבר לעבר, בסרט הנוכחי ההרים והטבע המקיפים את העיירה ניצבים כנוכחוץ מרגיעה ומנחמת גם מול האירועים הקשים ביותר.

״שלושה שלטי פרסום ליד אבינג, מיזורי״ הוא סרט מתח אשר חושף דברים רבים ומוסיף עוד פשעים על הפשע המחולל, אבל השאלה לגבי גילוי האמת הנוגעת למבצע הפשע הופכת פחות ופחות חשובה, אולי אפילו מצד האישה אשר תובעת צדק או התקדמות בחקירה. כי גם החיפוש אחר נקמה לובש לפעמים צורה של חיפוש אחר דבר מה אחר, גם אם קשה להגדיר אותו – השלמה, הכאה על החטא או פשוט תחשה של שותפות לגורל, אולי הבנה. בסרט עתיר אי הבנות שמובילות להרס מסוגים שונים, הבנה פשוטה או יכולת לדבר בכנות עם האדם השני מתגלה כמצרך שהוא גם נדיר אבל גם יפהפה, ברגעים אשר הסרט מאפשר אותו.

ייתכן ואנשים יחשבו כי אני מרחיק לכת יותר מדי בפירוש שלי, אבל זה בעיקר בפני שמדובר בסרט שהוא מאוד מהנה לצפייה. מלבד הדיאלוגים השנונים אשר מבוצעים בידי צוות שחקנים מלוהק היטב, הסרט גם עושה שימוש בסוגים מגוונים של מוזיקה – קופץ מאופרה לאבבא או שירי פופ שונים, לאו דווקא בביצועים מוכרים. הסרט גם נעזר במוזיקה מקורית של קרטר בורוול, המלחין הכי מעניין בקולנוע האמריקאי בימינו עבורי שכן הוא מקפיד לחמוק מפתרונות קלים על מנת להעצים את הרגש עבור הקהל. העריכה בסרט משנה לא פעם את מערכת חילופי נקודת המבט בתוך סצנה או בתוך רצף העלילה, באופן התואם את ההפתעות הגדולות והגדולות המצויות בתסריט. יחד עם ״צורת המים״, ״להישען על פיט״ ו״פוקסטרוט״ זהו אחד משיאי התחרות עד כה.

Hunting Season
עונת הצייד

במסגרת ״שבוע המבקרים״ של הפסטיבל הוקרן סרט הביכורים של הבמאית הארגנטינאית נטליה גארגיולה. זהו סרט אשר אם עם מצאתי בו משהו מעט גחמתי מבחינת השימוש בשפה הקולנועית, התגלה כיצירה אפקטיבית בכל הנוגע לתיאור חווית ההתבגרות, ובנייה והתרה של מתח בין דמויות תוך בחינה של מודלים שונים של גבריות.

במרכז הסרט ניצבת דמותו של נאואל, תלמיד תיכון שאחרי מות אמו עובר מבאונס איירס הגדולה לחיות בפטגוניה יחד עם אביו, אחרי נתק של יותר מעשור. האב, שמו ארנסטו, בינתיים התחתן בשנית ומגדל בחיבה שתי בנות קטנות. היחסים בין האב לבן עולים מן ההתחלה על מסלול התנגשות תמידית. ארנסטו הוא מדריך צייד ונראה כמו ארכיטיפ של גבריות מוקצנת ומסרותית והוא מצפה מבנו להפגין קשיחות דומה. הבן אומנם מפגין אסרטיביות, אבל לא כזו שיעילה בעבודות נגרות, מחנאות או צייד – הוא בעיקר רב ומורד בכל מסגרת, כולל זו המשפחתית. גם כאשר הוא כבר מנסה להתקבל לחבורת הנערים המקומית, הוא מוצא את המשימה לא פשוטה למרות שבא מן העיר וההסתבכות שלו עם בית הספר מקנה לו נקודת זכות, כולל דרך חילופי מבטים עם צעירה פופולרית.

דרך חבורת הנערים הסרט מתאר את תרבות הפנאי של הצעירים באזור נידח יחסית של העולם, אך העיקר הוא היחסים בין הבן לאב, אשר עוברים מספר פעמים מדפוסים של עימות לדפוסים של התקרבות ולמידה ההדדית. ארנסטו הוא צייד מיומן והסרט מדגיש ביחס למקצוע שלו לא את הרג החיות, אלא את ההקשבה לטבע והקפדה על כללי הזהירות. הוא אומנם מעניש ונוקשה כלפי נאואל, אך גם מדוד בכל התנהגות מול הזעם המתפרץ באופן תמידי של הנער – כוח סטטי של אדם בוגר הניצב מול דינמיות בלתי פוסקת של מתבגר. אך בחלק המסיים של היצירה הדברים הופכים למורכבים יותר, בין היתר על ידי כך שנחשף גם ההרג הכואב הכרוך בצייד והסרט יוצר הקבלה בין התגובה הרגשית להריגת חיה לחוסר היכולת להתגבר על המוות הבלתי נתפס של אדם האהוב.

בנוסף, בשלב מסוים חוזר לסרט באוטיסטה, מי שהיה במשך שנים אביו החורג של נאואל. הוא מציג סוג אחר לגמרי של גבריות – אדיבה, קשובה לזולת ופועלת קודם כל על פי כללי הנימוס. באוטיסטה הוא נטע זר בסביבה אף יותר מנאואל, אך כזה אשר הנכוחות שלו לא יוצרת עימות אלא רוגע. כאמור, הבמאית משכילה לנתב בסופו של דבר את משולש מערכות היחסים הזה למקום דינמי ולא להכרעה חד משמעית, דבר המניב יצירה מהדהדת וגם אמינה.

אולם בעוד אני מעריך את התסריט המדוד והעבודה עם השחקנים, השימוש המודגש של הסרט באמצעי המבע נע בין המרשים למסבירני מדי. לאורך כל החלק הראשון, הסרט אחוז תזזית הן בשימוש במצלמת כתף הקרובה והרועדת נוסח האחים דארדן, והן בעריכה אשר יוצרת כאוס של שבירות. בהתחלה ובשלבים שונים של הסרט היא עוברת לספר את הסיפור של חילופי מבטים ומאבקים כוח בין דמויות, דווקא בסצנות בהן לא מתרחש כלום. השפה הקולנועית הזו תאומת את האופי של הגיבור הצעיר ויש בה גם משהו מרשים מאוד, בעיקר נכון הדבר לגבי ההצלחה של העריכה להיות גם כאוטית וגם מובנת. הבעיה היא המקומות בהם הבמאית חורגת מן השפה הזו, אולי על מנת לבטא את הנוכחות השקולה יותר של ארנסטו. יש משהו לא מאוזן או לא מדויק במקום בו מתרחשות החריגות, מה שגורם פתאום לעריכה להרגיש מכנית מדי ולצילום להיראות כמו גחמה של קולנוע אמנותי, בעיקר כי מדי פעם יש שוטים שקטים ונקיים יותר בהם מתגלה תמונה מרהיבה של איזורי הספר בפטגוניה.

The Gulf
המפרץ

עוד במסגרת שבוע הביקורת, הוקרן סרט הביכורים של אמרה ייקסאן אשר סיפק עבורי את הצורך לצפייה בקולנוע תוצרת טורקיה. ייקסאן, שלמד קולנוע בצרפת ועבד עד כה כשותף ויועץ להפקה במספר סרטים במולדתו, מציג סרט בעל נושא פשוט אשר דומה כי הינו משותף לרבים מן הצעירים בדור הנוכחי – חוסר יכולת לדעת מה לעשות בחיים, גם כאשר מתקרבים או עוברים את גיל 30.

תחילה, הסרט מבטא זאת בצורה סמלית אשר נראתה לי מעט באנלית. בדרך מאיסטנבול חזרה לעיר הולדתו איזמר, הגיבור ששמו סאלים מנצל עצירה של האוטובוס על מנת להשתעשע במכונה המנבא את העתיד דרך קריאת כף יד, אך מבלי שאנו רואים את התוצאות. כלומר, העתיד לא ידוע והגיבור אפילו לא ממש מביט לעברו. אולם אחרי הפתיחה הזו, הסרט משתפר באופן הדואלי בו ניתן לקרוא את הדברים ולהטיל ספק במתרחש. אף כי חזר לאחר שנים, כלל לא בטוח כי הוריו ומשפחתו של סאלים שמחים על בואו או מעוניינים שיחיה בביתם, אבל אין לו ממש אופציה אחרת.

החזרה של הגיבור לביתו היא גם חזרה למקום אשר אינו מוכר כפי שהוא חושב. מדי פעם הוא מאבד את דרכו בעיר, חוזר למקום מוכר ומגלה שזו דרך ללא מוצא. מפגש עם חברתו הראשונה מוביל למין, אך אז אנו למדים כי הם מעולם לא עשו זאת כאשר יצאו, וגם בסרט קו העלילה הזה לא מתפתח. בנוסף, הגיבור נושא את עברו מאיסטנבול או מהילדות דרך כמות גדולה של ארגזים, אך אמו מתייחסת אל חפצים אלו כזבל ובסופו של דבר העמדה שלה מתקבלת. חוסר היכולת של הגיבור להכיר בעברו מודגש כאשר הוא פוגש גבר אשר טוען כי שירת עמו בצבא – אלא שהוא כלל אינו זוכר את אותו אדם. הסרט מעמיד פעמים רבות את אמיתות הסיפור בספק מסיבות שונות, אם כי קשה לחשוב על מניע להונאה.

הסרט בנוי כולו ממקטעים אשר מרגישים לפחות בתחילה מבודדים זה מזה. בתחילת כל אחד מהם מצויין היום בשבוע, אך לא מדובר בהכרח בימים עוקבים והסרט נמתח על פני תקופה של שבועות ואולי אף חודשים. התחושה היא של חוויות מצטברות, כאשר הגיבור עדיין לא מצליח למצוא מחדש תחושה מוכרת, או להודות במילים כי זה הצורך שלו. ייתכן גם כי הוא מעוניין לא בחזרה לעיר, אלא בחזרה בלתי אפשרית לימי הילדות, דבר אשר מודגש על ידי נוכחות של ילדים רבים בסרט, אשר דווקא עימם הגיבור יוצר חיבור, לפרקים אף בהיעדר שפה משותפת.

הדבר המיוחד בסרט הוא שבאופן מתון, הדרמה הצנועה הופכת לסוג של סרט אסונות. תאונה של מיכלית נפט במפרץ איזמר (שיכול להדהד מפרצים אחרים) נחווית תחילה כחזיון מרהיב של שריפה, אך בעקבותיה בא ריח קיצוני אשר דומה כי מפריע לכל יתר האנשים פרט לסאלים, עד לדרגה בה העיר הופכת לנטושה לחלוטין ולא ברור מתי אם בכלל אנו חוזים בחזרה אפשרית לשגרה. הדבר יכול להתפרש כמשל סביבתי או פוליטי (מבלי לומר את המילה פליטים, יש הרבה אנשים הנראים תלושים ממקום קבוע בשולי הסרט), אבל הוא מתפקד בעיקר כמטאפורה על המצב האישי – הגיבור הפך קצת מנותק מעצמו שהוא אפילו לא מריח את המצוקה ואת הכאב, בעוד העולם אליו ניסה לחזור נמחק בהדרגה.

יש לציין שלא את כל הדברים בסרט הבנתי וייתכן כי יש בו יותר מדי עמימות. אך בגלל הפערים הללו יש בו גם משהו מהפנט, לא רק בסיפור של סאלים אלא גם דרך עוד כמה דמויות המצויות בשוליים ביותר מדרך אחת, והסרט חושף את היופי הטמון בהן.