פסטיבל הקולנוע איסטנבול 2017 – סקירת התחרות לקולנוע טורקי

את השבוע החולף העברתי בפסטיבל הסרטים של איסטנבול, כחבר בצוות השיפוט של ארגון המבקרים פיפרסקי. צוות השיפוט מטעמנו, שפעל במקביל לצוות השיפוט הראשי של הפסטיבל, התפצל לשניים. שלושה שופטים צפו בסרטי התחרות הבינלאומית, ולשמחתי (ובלי התערבותי) הם בחרו לתת את הפרס לסרטה של מייסלון חמוד ״לא פה לא שם״. השופטים האחרים, ואני ביניהם, התמקדו בתחרות הקולנוע הטורקי. הצוות כלל מלבדי את ראש ארגון פיפרסקי קלאוס אדר מגרמניה, ואת הנציג המקומי עבאס בוזקורט. הביקור בפסטיבל היה מרגש נוכח העניין הגובר שלי בשנים האחרונות בקולנוע שיוצא מטורקיה ובמהלך השבוע אכן נחשפתי לצדדים השונים שלו בפסטיבל המרתק. האירוע התקיים באווירה מעט לא שגרתית הן בגלל המצב הביטחוני בטורקיה, והן בשל אווירה פוליטית טעונה לקראת משאל עם שיכריע האם הממשלה הטורקית תזכה בקרוב לסמכויות שליטה נרחבות יותר. בכל אופן, סרטי התחרות לא נרתעו מעיסוק בתכנים פוליטיים מעוררי מחלוקת, כפי שתוכלו לקרוא בדיווח שלי אשר ייגע בכולם, ונתחיל עם הסרט לו הענקנו את פרס פיפרסקי. אחריו אכתוב על יתר הסרטים בתחרות, לפי הסדר בו הוקרנו.

 Something Useful
משהו שימושי

רבים מן הדברים שבזכותם אני אוהב קולנוע מצויים בסרטה של פלין אסמר. זהו סרט פשוט ועדין, יפהפה, פילוסופי ורב רבדים אשר דן בקשר אשר נרקם בין בני אדם, בסיבה לחיות נוכח נסיבות קשות ובכוח של יצירה אמנותית. אסמר כתבה את התסריט בשיתוף עם הסופר והמשורר באריס ביקאקי והוא הוסיף לסרט רמה גבוהה של דיאלוגים וקטעי שירה. בנוסף נעזרת הבמאית בצילום של גיוקן טריאקי (בעברו אחד מאנשי השנה של סריטה) ויוצרת קולנוע חכם ואישי דרך סיפור של היכרות מקרית בין שתי נשים אשר פותחת צוהר לעולם שלם, כמו גם לדילמות אתיות שלא יכולות להיות פתורות.

הסרט מתרחש ברובו במהלך נסיעת רכבת. שתי הנשים שבמרכזו נמצאות בשלב שונה למדי בחיים. ליילה נוסעת לכנס מחזור במלאות 25 שנה לסיום בית ספר התיכון – היא מציגה את עצמה בתור עורכת דין, אבל ידועה גם בתור משוררת מצליחה, כולל בן זוג שהוא שחקן מצליח וצעיר ממנה. למרות זאת, דומה כי היא לא ממש חיה את החיים במלואם ומעדיפה לברוא את סיפורה ושיריה דרך מבט על הזולת. בשלב הראשון של הסרט היא מרבה להסתכל מבעד לחלון ולהשלים בראשה ובמילותיה הספרותיות את מה שעובר על האנשים בהם היא מתבוננת.

הגיבורה השנייה היא קאנן, אחות צעירה בראשית שנות ה-20 לחייה. אף כי מדובר באישה בוגרת, אביה מבקש מליילה לשים עין על בתו במהלך הנסיעה וזו מסכימה למרות שהן נוסעות במחלקות שונות. קאנן נוסעת לכאורה לעיר איזמר לראיון עבודה, אבל במהלך הנסיעה מתברר כי היא נוסעת לבצע עבודה קצרה למדי – הריגת גבר צעיר אשר משותק בכל גופו ומבקש מזה זמן רב למות. בנוסף, האחות הצעירה בכלל רוצה להפוך לשחקנית והיא מקווה ללמוד משחק, אולם דומה כי משפחתה לא תגיב טוב לשאיפה המקצועית החדשה. כל המידע הזה נמסר לנו בראשית המסע המתגלה כארוך מן הצפוי, שכן הרכבת מתקלקלת במהלך הלילה.

הסיפור לא נמשך הרבה יותר מיממה, אבל מערכת היחסים בין הדמויות עוברת מספר שינויים. קאנן הופכת מחששנית לחברה טובה של ליילה והשתיים עוזרות זו לזו להתגבר על מספר אתגרים רגשיים לא פשוטים, כאשר גם הצעירה וגם המנוסה מצויות במצבים של בלבול וחשש הן מפני דברים אשר נראים מאתגרים והן מפני מהלכים פשוטים, כמו צלצול בפעמון דלת לא נכון. הסרט גם נותן מקום לסיפורים קטנים של מספר אנשים אחרים מלבד שתי דמויות אלו, ברבים מהם הדגש הוא מבט אוהד על האחר ורצון לעזור לו או לנחש מה מניע אותו, כולל דימוי של מבט מבעד לחלון אשר עובר מהפך בחלקו האחרון של הסרט.

בנוסף, הסרט מכיל שוט ארוך אשר עובר על פני דמויות רבות המשוחחות על חייהן, כאשר כמעט אף אחת מהן לא הופיעה באף סצנה אחרת, אולם ההקשר נותר ברור ונהיר. לא סתם נכתב הסרט בשיתוף פעולה עם סופר ומשורר – זהו סרט שהוא הצדעה לאקט האמנותי באשר הוא, בין אם מדובר בכתיבת שירה או בציור גרפיטי. על פי הסרט, גם אם לכאורה האמנות אינה יכולה להימדד בכלים חומריים, היא בסופו של דבר משהו מועיל לא פחות מטיפול רפואי או משפטי. ייתכן גם כי המפגש עם האמנות יכול להוות סיבה לחיות, אך האמנות אינה חד משמעית וכך נותר גם הסרט ביחסו אליה ואל החיים.

Inflame
ליבוי

התחרות נפתחה עם סרט ראשון של במאית, בעלת שם פרטי מחייב – ג'יילן אוזגון אוזג'ליק. מחברי הטורקי לצוות השיפוט למדתי כי בעברה היא הייתה מבקרת קולנוע. זהו סרט של יוצרת שדומה כי היא יודעת טוב מאוד מה עומד מאחורי כל דבר אשר נוכח בסרט שלה, שמכיל עשייה קולנועית מרשימה מהרבה בחינות. מצד שני, הוא גם סובל מעודף מסוים בשאיפות ופרטים, באופן אשר מקשה לפרקים להתחבר ליצירה הסבוכה והמורכבת הזו.

הסרט הוא שילוב בין מותחן אימה, מבט ביקורתי על טורקיה העכשווית, והתמודדת עם הדחקה של אסון לאומי דרך דמות פרטית. לכאורה, זהו סיפורה של האסרט, צעירה אשר עובדת כעורכת בערוץ אקטואליה בטלוויזיה ונדרשת לעבור מעריכת כתבות תיעודיות לעריכת החדשות. באותו זמן, היא מתחילה לסבול מסיוטים ומזיכרונות מן העבר הרחוק שלה, נזכרת בהוריה אשר היא סבורה שנהרגו בתאונת דרכים, אבל ייתכן והסיבה למות שלהם היא אחרת. בו בזמן, בחדשות ישנו ויכוח על חופש הביטוי במדינה והעמדה לדין של מטיפים לאלימות מסיבה דתית, כאשר העיסוק במהדורת חדשות מאפשרת לבמאית להראות כיצד ניתן להדחיק ולהוציא חוצה חלק מן המציאות ומן הנושאים החשובים.

ככל שמתקדמת היצירה מתקדמת גם הקריסה הנפשית של הגיבורה, אשר ביתה מתפרק גם הוא ונחשפות בו עוד שכבות מן העבר המודחק. למעשה, הגיבורה היא דמות סימבולית אשר מהווה את החברה הטורקית כולה, והאירוע אשר עומד בסיס הטראומה שבסרט הוא אסון כבד שזעזע את החברה הטורקית בשנות התשעים – שריפת מלון בו שהו אמנים ואינטלקטואלים עלאווים בשנת 1993, באירוע קשה של אלימות דתית בו נהרגו 35 אנשים. אף כי לא תמיד קל היה לעקוב אחר הדיון לגבי הפוליטיקה הטורקית, לא מעט מן המסרים של הסרט, בעיקר לגבי השליטה בתקשורת, יכולים להתאים גם לישראל.

הדבר הכי מרשים בסרט הוא הטכניקה של הבמאית. האימה מוצגת בעיקר דרך שימוש לא ריאליסטי בסאונד על גווניו השונים, כמו גם דרך שימוש מרשים במצלמה אשר נעה בצורה לא צפויה ומשתמשת בזוויות לא שגרתיות. מי שצילם את הסרט הוא הצלם הפולני ראדק לאדצ'וק, אשר דומה כי הוא מתמחה בסרטים של במאיות מרחבי העולם – ״הבאבאדוק״ של ג'ניפר קנט (סרט שמזכיר חזותית את הסרט הזה) וסרטיה של טלי שלום עזר ״סרוגייט״ ו״פרינסס״. הצילום יוצר אווירה מיוחדת גם בסצנות אשר הן לכאורה שלוות בהתרחשות שלהן, אבל אין באמת שלווה בסרט. יחד עם זאת, יש בסרט משהו טכני מדי לפרקים, והוא לא ממש מנסה או מצליח לבנות עולם פנימי אמין. הדמות הראשית היא במידה רבה החברה עצמה והסרט לא מסתיר את היותו מסמך סוציולוגי יותר מאשר סרט אימה של ממש או מותחן פסיכולוגי, מה שהופך אותו ליצירה שלא מצליחה לייצר אמינות או הזדהות, מה שהופך אותו ליצירה שיותר מעניין לחשוב עליה בדיעבד מאשר לצפות בה.

The Stone
הסלע

סרטו של הבמאי אורחאן אסקיקוי מכיל את כל האלמנטים השטחיים של סרט איכות, אבל נעדר אותנטיות או מקוריות. לכן, כמעט לאורך כל הדרך מדובר ביצירה חסרת מעוף שלא מצליחה לעורר עניין, מחשבה, או רגש. העלילה מתרחשת בכפר מאוד קטן בו יש אמונה כי סלע גדול המצוי בראש ההר הגבוה יכול להעניק משאלות, במידה ומצמידים אליו אבנים קטנות יותר – סוג של גרסה קטנה יותר של הכותל המערבי.

הסרט מתמקד במשפחה אחת, אשר בנה נעדר מזה שנים רבות, אחרי שנעלם כאשר האב שלח אותו ללמוד בתיכון מחוץ לכפר. מאז, האישה לא ממש מדברת עם הבעל והאחת הקטנה שנשארה בבית הדל והמתפרק (פיזית) סופגת את המתיחות. ערב אחד מגיע אל דלת המשפחה אדם פצוע קשה אשר בקושי אינו מדבר. האם משוכנעת כי זהו בנה האבוד, גם אם לאחר שהוא זוכה לטיפול מסור הוא אומר בקושי כי שמו שונה משם הבן. בינתיים, יש מי שמחפש אחר אותו אדם פצוע ומבהיר לתושבים כי אינו מתכוון להתפשר על אשר ימצא אותו, גם אם היה עליו להרוס את כל הכפר.

הסרט מצולם בשחור-לבן ודומה כי הקולנוע של בלה טאר היווה לו השראה, או יותר נכון מודל לחיקוי. זאת משום שפרט לשוט יפה אחד בו באמצע שיחת המפתח המצלמה מתמקדת בתצלום תקריב של עין, ולרגעים בסיום בהם עלינו לנחש לבד מה היו התוצאות של חלק מן העימותים – אין ממש מבט על חיי השגרה או עיסוק אמיתי בנושאים בהם הסרט מבקש לדון, בראש בראשונה אמונה, הקרבה וויתור עצמי למען האחר.

The Seagull
השחף

גם סרטו של הבמאי ארקאן טונג' מתרחש באזור מרוחק בו לא חיים הרבה אנשים. למעשה, הסרט מתרחש בחווה קטנה לגידול תרנגולות בה רוב הזמן חיות רק ארבע דמויות, כאשר בתחילת הסרט המספר קטן בחצי. את החווה מתפעל יאקופ, גבר כבר-לא-בדיוק-צעיר החי עם אשתו, מדיאה, אשר מנסה לתמוך בו אבל שומרת לו טינה בעקבות סכסוך בין האבות שלהם שהוביל למוות ואוצר חבוי. מכיוון שיאקופ סובל מבעיות בריאות, הוא מבקש מהבוס עזרה ומובטח כי האחיין של הבוס שבדיוק סיים תיכון יגיע לעבוד. לאחר כמה זמן, האחיין מגיע יחד עם מי שהוא מציג בתור אשתו. הזוג הצעיר יותר מכניס חיים לחווה הקטנה, בעיקר בכל הקשור ליצרים, אבל מתגלה כלא יעיל במיוחד בגידול העופות, אשר מתחילים למות בלי הסבר ובקצב גובר.

מדובר בסרט בו לא מעט מן הדרמה הסוערת התרחשה בעבר, או מחוץ לפריים, אף כי יש כמה וכמה תפניות בעלילה ובהנחות של הקהל לגבי המתרחש. טונג' ניסה לא מעט פעמים לשלב בסרטו נגיעות של סוריאליזם, בעיקר בכל הקשר לרצון של יאקופ להפוך לאב לילדה, רצון שכנראה לא יכול להתממש בגלל פגם בריאותי בו הוא לוקה. רגע אחר אשר נראה כלקוח ממציאות שהיא לגמרי מטאפורית מגיע כאשר שחף עף לתוך חלון החווה ומתחיל לחיות בסמוך לתרנגולות ולתרנגולים. האווירה בסרט היא קומית רוב הזמן, אבל כל הדמויות נושאות מטען לגבי העבר שלהן ובעלות רצון מסוים לחיים אחרים, רצוי במקום גדול יותר. רצון זה מתבטא גם דרך הקשר העיקרי לכותרת הסרט, דרך המחזה של צ'כוב אשר מגיע במערכה האחרונה בה מתברר כי אשתו של העוזר שואפת להיות שחקנית.

בכלל, חלקו האחרון של הסרט שעיקרו ארוחה ארוכה במהלכה האלכוהול גורם לחשיפה של סודות רבים, היא החלק הכי טוב בסרט. הדינמיקה בין הדמויות משתנה מספר פעמים וכולם מתגלים בשיא חולשתם וחוזקם. הבעיה היא שהדרך לאותו חלק מסיים היא ארוכה (137 דקות) ולא אחידה ברמה. לצד קטעים חביבים ומהנים יש גם קטעים תמוהים או מעט בנאליים בעשייה הקולנועית. אבל הודות לסיום, מדובר ביצירה מוצלחת בעלת טון ייחודי.

Yellow Heat
חוֹם צהוב

עוד סרט ביכורים, הפעם של הבמאי פיקרט רייהאן. בטקס הפרסים התברר כי זהו הזוכה הגדול של הפסטיבל, עם פרס הסרט הטורקי, פרס השחקן הראשי, העריכה והצילום. יש בו אווירה של סרט "חשוב", מבחינת הנושא ומבחינת העשייה ויש בו כמה קטעים נהדרים, גם אם הצפייה דורשת ריכוז רב ולא תמיד הרגשתי כי הבמאי יצר משהו מקורי מספיק.

רייהאן מתמקד בסרטו במשפחה אשר מצויה בחובות כבדים ולכן האב והבן מנסים למצוא דרכים חדשות להתפרנס, בעיקר דרך גידול תוצרת חקלאית והעסקת מהגרות בגידול וקטיף חצילים. אלא שבגלל המשבר הכלכלי והקושי בהובלה, גם העסק הזה גורם ליותר הפסדים מרווחים. בן המשפחה איברהים סבור כי אם יהיה לו רשיון לנהיגה במשאית דרכי ההובלה המאולתרות של המשפחה ייפסקו וכך העסק יצמח. אבל המסע לעבור האופק הלא בדיוק מבטיח הזה אינו פשוט, וגובי החובות מאיימים.

הרבה השפעות שונות של קולנוע אמנותי יש בסרט. דגש על שולי החברה ומצלמה רועדת נוסח האחים דארדן, מינוס האפשרות לגאולה וביחד עם רגעים אשר מזכירים יותר את הקולנוע הטורקי הפיוטי, וגם שוט סיום אשר נראה כלקוח מסרט של טסאי מינג ליאנג. לא תמיד הרגשתי כי כל הדברים השונים בסרט, רבים מהם מרשימים בפני עצמם, מתחברים ליצירה מרשימה. למשל, הסרט נפתח בשוט בו צב פוסע בפריים רק על מנת שיתקל בגיבור שלנו, שימנע ממנו להתקדם ולבסוף יהפוך אותו, במה שכנראה מסמל את הזעם של הגיבור וגם את הקושי להתקיים בחברה, אשר הופכת את הגיבור באותו אופן בו הוא מתעלל בחיה. אך לשוט זה לא היה המשך של ממש בסרט ברמת המטאפורה, או אפילו ברמת ההתקדמות העלילתית.

יש בסרט מספר רגעים בהם דומה כי הבמאי מבקש ליצור הומור, למשל בכל הנוגע לאופן המסחר בשווקים, או הדרך בה ניתן להשיג מקום בקורס לנהיגה ברכב כבד. אבל דומני כי יש ברגעים אלו משהו מתאמץ ולא אותנטי, בסרט אשר שואף בראש ובראשונה לתאר עולם אמין ומציאות של משבר כלכלי, כאשר העלילה היא רק משנית. הקצב של הסרט גם מנע ממני להבין במהלך הצפייה את כל פרטי העלילה, שרבים מהם לא מועברים בצורה נהירה, באופן אשר יכול להיות מכוון. לעומת זאת, בחלקים אחרים הסרט הרגיש עבורי כן הן בתיאור של המשפחה והן בתיאור של אנשים במצב חברתי גרוע עוד יותר, כאשר המטרה היא לעורר חיבה ולא רק מחאה. דומני כי דרושה לי צפייה שנייה בסרט על מנת לעמוד היטב על טבעו.

All Felicities Are Possible
כל האושרים אפשריים

סרטו של הבמאי סלמן קיליג'סלאן הוא דרמה דידקטית ובנאלית לפרקים, כולל רגעים בהם המסרים הדתיים/לאומיים שלה מועברים בצורה אשר מעוררת חוסר נחת, אבל גם יצירה חביבה וסימפטית בחלקים אחרים. גיבור הסרט הוא עלי, סטודנט להנדסה בעל חיבה לשירה ופילוסופיה. הוא מתאהב בצורה אובססיבית בזמרת בשם גולק והוא מתחיל לעקוב אחריה, עד שהוא לומד כי היא עובדת בתור מטפלת בקשיש שאשתו מתה ומשפחתו נטשה אותו או נפטרה גם היא, להגדרתו. דווקא כאשר גולק מתחילה להתקרב לעלי, בן זוגה הקודם מתחיל לחזור לתמונה בצורה אלימה ולפתע גולק נעלמת, אחרי שהיא כנראה גנבה כסף מן הקשיש. עקב רגשות אשמה, עלי מוצא את עצמו מטפל בקשיש באופן זמני אשר הופך לכמעט קבוע, עד אשר עולה האפשרות של לימודים מחוץ לגבולות טורקיה.

לזכות הסרט ניתן לזקוף מספר רגעים מקסימים, דוגמת המשפט "כמו שיש בית מרקחת תורן, צריך גם חנות ספרים תורנית, אתה לא יודע מתי מישהו יצטרך ספר", רגעים של מגע בין הקשיש לצעיר, או קטעים בהם מתבהר חוסר הבנה משלב מוקדם יותר של הסרט. לעומת זאת, חלק מן הדיונים הפילוסופיים והספרותיים ביצירה כתובים בצורה שטחית למדי, ומבחינה חזותית הסרט מעדיף נהירות על פני פיוט, באופן אשר לעתים חותר כנגד רוח היצירה. גם אם הדמות של הקשיש מעוררת אמפתיה בשילוב עם קטעי צחוק, הסרט נסוב בסופו של דבר סביב דמותו של עלי שיש בה משהו שטחי או לא מפותח עד הסוף. בנוסף, ישנה סתירה בין דרך החיזור האובססיבית/מטרידה שלו, לבין הניסיון לצייר אותו כאביר הצדק מטעמי דת ומצפון לאורך רוב היצירה.

Clair Obscur
ספקות

אם שמתם לב שהכותרת העברית שונה מן הכותרת האנגלית זהו אינו מקרה (וגם לא נובע מכך שהכותרת העברית היא תרגום ישיר יותר לכותרת הטורקית Tereddut) – הסרט הזה כבר הוקרן בארץ בפסטיבל חיפה בשנה שעברה, וזכה בציון לשבח בתחרות עוגן הזהב. למעשה, הסרט מגיע לפסטיבל איסטנבול אחרי שורה ארוכה של פרסים, כולל בפסטיבל אנטליה לקולנוע טורקי. בנוסף, מסתבר כי הסרט כבר יצא להקרנות מסחריות בטורקיה והספיק גם לרדת מן המסכים, אך מארגני הפסטיבל החליטו לתת לסרטה של יסים אוסטאוגלו (״מסע אל תוך השמש״, ״תיבת פנדורה״) הקרנה נוספת ואף לכלול אותו בתחרות – שכן הם אוהבים אותו כל כך. בסופו של דבר ההחלטה זיכתה את אוסטאוגלו בפרס הבימוי ואת הסרט בפרס נוסף, לשחקנית הצעירה אצ'ם אוזון. גם בקרב חבר השופטים שלנו, הסרט הזה היה קרוב מאוד לזכייה.

עבורי, הפספוס של הסרט עקב בעיות לו"ז היה אחד מן הכואבים בפסטיבל חיפה האחרון, ולכן שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי להשלים את הצפייה בו על גבי המסך הגדול, ולגלות כי זהו אכן סרט נהדר הראוי לכל שבח. העלילה מפגישה בין שתי נשים החיות אמנם בטורקיה של ימינו, אבל בעולמות שונים למדי הן מבחינת המוסרת והן מבחינת האתגרים. אמאלס היא אישה דתייה אשר התחתנה בגיל צעיר מאוד עם גבר המבוגר ממנה במספר שנים ונחשב כשידוך ראוי. שגרת יומה כוללת בעיקר טיפול בבעלה ואמו הקשישה, תוך מבט מן החלון לעבר מה שיכול להיות עולם חי או פרוע יותר, עולם המתאים יותר לגילה, אשר רק במהלך הסרט נגלה עד כמה הוא אכן צעיר. בעקבות תקרית טרגית בביתה, היא מגיעה לאשפוז במחלקה פסיכאטרית בבית החולים.

במחלקה מטפלת בה רופאה בשם שנאז, המחלקת את זמנה בין חיי החברה הגבוהה של איסטנבול בסופי השבוע לבין המטופלים בסביבה הכפרית הסמוכה לבית החולים בו היא עובדת. שנאז נשואה לבעל מצליח לכאורה, אבל מדובר בבן זוג אשר לא ממש רואה אותה או קשוב לצרכיה, באופן המועבר במספר דרכים, ובצורה הבולטת ביותר במהלך סצנות סקס. הסיפור של שנאז הוא סיפור של מערכת יחסים אשר ממשיכה להתקיים אף על שכבר אין בה מימד של תשוקה, אהבה או אפילו תקשורת בסיסית, ביטוי לריקנות ולצרות של חיי המעמד הגבוה והמשכיל. אף כי לא מדובר בנישואין כפויים כמו במקרה של האישה הצעירה, גם בהם מתחיל להיווצר אלמנט של דיכוי. לשנאז גם יש אופציה רומנטית טובה יותר עם רופא אחר העובד בבית החולים, אך מובן כי לוקח זמן עד שימצא האופק לפתח את הידידות בניהם לבגידה של ממש.

אוסטאוגלו מצליחה למזג היטב בין מספר עולמות קולנועיים מעוצבים היטב – הן תיאור של מצוקת הנשים בסביבה המסורתית והן תיאור הזיוף בעולם העשיר. היא משלבת גם קטעי חלומות וסיוטים במהלך הסרט וגם ערגה לעולם הטבע, המועברת בעיקר דרך שימוש מגוון בים הסמוך לבית החולים. זהו סרט יפה ופיוטי לפרקים, אך בעיקרו עומד סיפור קשה והבמאית לא עושה לקהל הנחות. את הסצנות בעלות התוכן הקשה ביותר היא מותחת לפרק זמן ארוך, ממשיכה אותן הרבה אחרי שהקהל למד את הפרטים המזעזעים. הדבר גורם לתחושת חוסר נחת המשרתת היטב את המסר של הסרט, את חוסר היכולת של הגיבורה הצעירה לחוות את העולם בצורה תקינה ואת הקושי הרב במתן עזרה בחיים. מה שפחות טוב בקולנוע של אוסטאוגלו הוא העיצוב של הדמויות הגבריות, אשר נותר שטחי למדי, לשלילה או לחיוב.

Zer
זר

פעמים במהלך סרטו החדש של הבמאי קאזים עוז הוחשך המסך והופיע כיתוב כי לא ניתן לראות את הסצנה בגלל שהיא צונזרה בידי הממשל הטורקי. הפעם השנייה מגיעה זמן קצר לפני סוף הסרט, ובמהלכה התמונה נותרת ריקה ועם רעשי רקע בלבד (ללא דיאלוג שהועלם גם הוא) במשך כדקה ואולי אף יותר. האלמנט של החשכת הסרט, שייתכן וייחסך מצופים במדינות שאינן טורקיה, מוציא את המדינה באופן הרבה יותר שלילי מכל דימוי אשר יכול הבמאי ליצור עצמו. לזכות הבמאי יש לציין כי הוא יצר סרט חזק ונוגע גם ללא קשר לסצנות החסרות. הסרט היה מועמד גם במסגרת הטורקית וגם במסגרת הבינלאומית, וקצת הופעתי מכך שהוא יצא בסופו של דבר ללא אף פרס, גם אם באופן אישי היו מספר סרטים שאהבתי יותר.

מדובר בסרט מסע אשר מתחיל בניו יורק ויוצא ממנה לאזורים המבודדים ביותר בחלק הכורדי של טורקיה. גיבור הסרט הוא יאן, סטודנט למוזיקה בניו יורק אשר הוריו היגרו מטורקיה לפני שנולד. סבתו, אותה כמעט לא פגש, מגיעה לניו יורק על מנת לעבור טיפול רפואי. לאחר כמה זמן, נוצר קשר בין הנכד לסבתא שמועצם כאשר הוא מבקש ממנה לשיר שיר אותו היא אוהבת – להפתעתו, היא שרה שיר בשפה הכורדית אותה הוא אינו מכיר. הניסיונות שלו להקליט את השיר לא עולים יפה שכן מצבה הבריאותי של הסבתא מתדרדר. לאחר שהיא נפטרת, יאן מנסה לשאול בהלוויתה (שנערכת בטורקיה) פרטים על השיר ומעורר זעם רב, שכן להזכיר כי לסבתא יש קשר לכורדים מהווה עלבון.

בסופו של דבר יש מי שמגלה לו את האמת – בהיותה ילדה, היא הייתה כורדית שחיה באזור דרסים, בו בשנות השלושים בוצע טבח המוני על מנת לדכא מרידה. רבבות נהרגו (כולל בנשק כימי) והיא הייתה אחת מתוך ילדות רבות אשר נמסרה לאימוץ למשפחה טורקית, כאשר עליה לזנוח את המורשת שלה ואף לבוז לה בגלוי. כל מה שנותר לה הוא השיר. יאן יוצא למסע על מנת לשמוע שוב את השיר ולהבין את סיפור האהבה אשר מתואר בו, מסע אשר שולח אותו לאזור מלחמה בו לא כל כך בטוח להיות בתור אזרח אמריקאי ובתור בן אדם בכלל. הוא מצליח למצוא לא מעט מכנה משותף עם האנשים הפשוטים החיים בכפרים קטנים שונים, ולומד גם לא מעט שירים נשכחים אחרים, אשר מתעוררים לחיים במהלך הסרט.

סרטו של עוז הוא סרט בעל נופך פוליטי אשר דן לא רק באירוע מזעזע מן העבר אלא גם במצב הפוליטי בהווה. מדובר ביצירה אשר היא עשירה ומורכבת מבחינה אמנותית כשם שהיא בהירה במסר שלה, והצילום של ניו יורק מרשים לא פחות מן הצילום של הכפרים הקטנים באזור דרסים. הדיון במורשת המוזיקלית של הכורדים מקביל לדיון בעבר של המוזיקה האמריקאית הפופולרית, למשל. יש גם קשר בקשיים הרומנטיים שחווה הגיבור בניו יורק שם בת זוגו עוזבת אותו, לבין הדרך המסורתית לשידוך בה הוא נתקל כאשר הוא שב לעבר המשפחתי שהוא לא ידע שיש לו.

 Inside
בפנים

שלושה חברים לא ממש מוצלחים בשנות השלושים לחייהם חוטפים גבר ומכניסים אותו למכונית שלהם. הם לא מצליחים להשליך אותו לנהר כמתוכנן, מכיוון שהכבישים חסומים, אז הם לוקחים אותו למרתף של אחד מהם מתוך כוונה להרוג אותו, אך אינם מצליחים לעשות את האקט הסופי. במרתף, מתברר כי הם חטפו אותו מכיוון שהם חשבו שהוא פדופיל ומתחילה מסכת טרגית-קומית של התעללות, כאשר רגע לפני הסוף עולה לפתע ספק לגבי האשמה של החשוד בפדופיליה.

סרט זה מנסה להישען על דיאלוגים שנונים ונראה קצת כמו הגרסה הטורקית ל״מי מפחד מהזאב הרע״, אך מבחינת המשחק ובעיקר העשייה הקולנועית התוצאה רחוקה מאוד מלהרשים. הסרט בויים בידי צמד כוכבי טלוויזיה בשם בוגרה גולשוי וסירהט טיומאן, שגם משחקים בתפקידים הראשיים בצורה מוקצנת, שרוב הזמן לא עובדת. לקראת הסיום, הם נזכרים כי זהו סרט ולא מחזה (אף כי במקור הפרויקט יועד לבמה) ועוברים לשפה קולנועית אקספרסיבית יותר. גם זה לא ממש עובד בסרט שלא מצליח לברוא עולם אמין או לייצר מתח. הקסם של הסרט אמור להיות טמון בהומור שלו, ואכן יש בו מספר בדיחות טובות לצד הרבה מאוד בדיחות בנאליות. אבל למרות שהסרט נכלל בתחרות, הוא לא באמת מרגיש כחלק אינטגרלי מתוכה – זהו סרט מסחרי שיכול להיות שייהפך ללהיט קופתי, למרות חסרונותיו הרבים.

Murtaza
מורטאצה

אוזגור סבימלי מגיע לסרטו הראשון לאחר כמה שנים של עבודה בתור עוזר במאי, בין היתר בסרט ״הבלוז של יוזגאט״, ובשני סרטיו האחרונים של נורי בילגה ג'יילן, ״היו זמנים באנטוליה״ ו״שנת חורף״. ההשפעה של ג'יילן ניכרת גם בסרטו של סבימלי כבמאי: זהו סרט המתנהל בקצב אטי עד אטי מאוד, תוך דגש על פעולות של קיום מתמשך בסביבה מנותקת וסצנות רבות המתרחשות בחשכה גדולה. בעזרת הסגנון הזה הוא בונה בהדרגה דיוקן של אדם, דרך סיפור אשר מכיל יותר פרטים ממה שנדמה לנו תחילה. ההבנה את חיי הגיבור משתנה עקב דיאלוג פשוט המגיע בשלב מאוחר של הסרט.

הסרט קרוי על שם הדמות הראשית בו. מורטאצה הוא חלקאי קשיש החי החיים פשוטים בכפר בו הוא ואשתו הם כמעט התושבים היחידים. יש להם חיבור לחשמל ולטלוויזיה, אבל לא הרבה יותר מזה מבחינת אמצעי תקשורת. על מנת להתעדכן בשלום משפחתו, על הגיבור להגיע ברגל ובתחבורה ציבורית לכפר הסמוך, שם הוא משתמש בטלפון, תוך שהוא משאיר מאחור את אשתו שהתעוורה במהלך השנים. הילדים של בני הזוג חיים באיסטנבול ובאחד מן הביקורים בכפר לומד מורטאצה כי בתו עברה אירוע מוחי. הוא מגיע לבית החולים בו היא מאושפזת, שם היא מתה כעבור בכמה שעות. בשובו לביתו, הוא מחליט לא לספר לאשתו על דבר המוות ולנסות להמשיך בחיים שכן הגיעה שעת הקטיף, והוא אף זכה לקבל מחבר מספר ידיים עובדות אשר יעזרו לו. אבל מנגד, אשתו מתחילה לחוש שמשהו שאינו כשורה והשמועות על מות הבת מגיעות לסביבה הנידחת.

הסרט תובעני לצפייה ולא בכל החלקים שלו הניסיון לפיוט עולה יפה. יש בו משהו שחוזר על עצמו, ועל סרטים אחרים. אבל יש בו גם כמה רגעים של קולנוע פשוט ומפעים – הביקור בבית החולים, רגעי הסיום בהם הסרט פונה לכיוון רוחני ורדוף יותר, ובעיקר רגע קצר בו אשתו של הגיבור מספרת בכמה משפטים את סיפור חייה. כמה משפטים אלה חושפים סיפור קשה אשר גורר מהפך ביחס אל הדמויות, אבל יותר מכך מבטא השלמה עם המצב הקיים. למעשה, זהו סרט בו הדמויות מנסות לעשות את המיטב עם הגורל אשר שלתוכו גדלו, גם נוכח קיום אחר לו הם מודעים. יש בהשלמה הזו משהו שמרגיש זר ומתריס, אבל גם מעורר התפעלות והתפעמות.

The Bank of Broken Hearts
בנק הלבבות השבורים

וכעת, למשהו שונה לגמרי – הסרט של אונור אונלו, הילד הפרוע של הקולנוע הטורקי. אונלו יוצר קולנוע צבעוני ולא ריאליסטי במתכוון, סוג של שילוב של אלכס דה לה איגלסיה ואלחנדרו חודורובסקי. הסרט החדש שלו עוסק בקבוצת כדורגל מליגה נמוכה באיסטנבול, שהמשחק שלה מפוצץ עקב קטטה עם הקבוצה היריבה טרם שריקת הפתיחה, אולי בגלל ששתי הקבוצות עלו למגרש הרעוע עם אלות. במקביל, הם גם מנסים לשדוד בנק מספר פעמים, הכל על מנת להציג את הקבוצה אשר בכלל מייצגת מסגד. אלא שגם לקבוצה היריבה יש שאיפות, הקשורות לבעלים שהוא בעל מועדון וסוחר סמים.

חוץ מזה, יש את עניין הלבבות – השתלת לב אשר נידונה מראש לכשלון ובמהלכה יש ניסיון להחליף בין מספר לבבות ולשמור במזוודה אשר מחליפה מספר ידיים לב פועם רב ערך. יש יותר ממזוודה אחת ורוב האנשים אשר אוחזים באחת מן המזוודות לא בדיוק יודעים מה יש בה. יש גם אחות שהרבה אנשים מתאהבים בה והיא מנצלת את כולם, מקרי ירי בכוונה או בטעות, טרנסוויסט חולה אהבה, אריה, צלילה למי הבוספורוס ויכולת תעופה רגעית. בנקודה מסוימת הסרט מתפצל וחוזר אחורה לאותה נקודה, כאשר הוא מציג את המתרחש בשלושת קווי העלילה השונים שלו פעם אחר פעם, עד אשר מתקבלת התמונה המלאה והמעוות. כמו כן, בכותרות מוצהר כי זהו עיבד לרומיאו ויוליה, ואכן יש רגעים בהם הטקסט השיקספרי מוצא את דרכו לסרט, גם אם לא תמיד באופן נאמן. סצנת המרפסת מתרחשת ברחוב, למשל.

למקרה שלא היה ברור עד כה מן התקציר, מדובר בסרט הנע בקצב מהיר, עם היגיון פנימי משלו ולא מעט רגעים שקשה לעקוב אחריהם. הבמאי צובע את איסטנבול בגוונים אדומים בוהקים ומשתולל עם הארכיטקטורה של העיר באופן אשר יכול להעליב אנשים דתיים באשר הם. הוא גם יוצר כמה וכמה רגעים אלימים בהם דם ממלא את המסך, וגם לא מעט רגעים של הומור מתפרץ ומשתולל – בעיקר ברגעים בהם מנסים לשדוד את הבנק – מדובר באותו בנק אשר נופל-ולא-נופל קורבן פעם אחרי פעם. כמו כן, השאלה למי יש מפתח ללב הופכת בסרט למשהו מילולי ביותר מדרך אחת, וגם עולה השאלה מה בדיוק הלב פותח.

הסרט המוזר הזה כולל לא מעט הברקות, אך הוא סובל מגודש יתר ומעודף חשיבות עצמית מהולה בהיעדר אחידות או יכולת להתחייב על כיוון אחד אליו זורמים כל הערוצים. עבורי זה הפך את הצפייה לכזו הנעה בין התפעלות והערכה לשעמום ותמהון, בעיקר ברגעים בהו דומה כי הסרט משחזר סצנות שעבדו טוב יותר ביצירות אחרות. עבור חברי לצוות השיפוט, שבקיאים ביצירתו של הבמאי, זהו סרטו החלש ביותר. קביעה זו גורמת לי לרצות לראות את עבודותיו הקודמות.

Blue Silence
שתיקה כחולה

הסרט שנעל את התחרות שובץ להקרנה בשעה 11 בבוקר – לא בדיוק השעה האידאלית ליצירה שהיא אולי האטית ביותר בתחרות בה רוב הסרטים לא נעו בקצב מהיר במיוחד. למרות זאת, סרט הביכורים של הבמאי בולנט אוזטורק הצליח לעורר עניין דווקא בגלל הקצב המדוד בו הוא חושף את הסודות שלו בעיקר, כאשר פרטי הטראומה אשר רודפת את הגיבור מתגלים קודם כל דרך הרמזים ודרך ההתנהגות הקשה שלו בחיי היומיום, ורק בסיום נחשפים במלוא העוצמה על המסך. באופן אישי עבורי הסרט היה סיום מוצלח מאוד לתחרות והוא ראוי לכל פרס – ובסופו של דבר הוא אכן יצא מן הטקס עם מספר פרסים: פרס לסרט הביכורים, ציון לשבח מצוות השופטים, ופרס התסריט.

הסרט מתחיל בבית חולים לחולי נפש, שם נחשפת שגרת יומו של האקן, שוטר לשעבר הניצב רגע לפני החזרה לחיים מחוץ לכותלי המוסד, לאחר זמן רב. המדינה מעניקה לו מדליה בתודה על השירות שלו ועל קצב החלמתו וניתן להבין כי גם מבחינה כלכלית יהיה מי שידאג לו. לעומת זאת, אשתו לשעבר של האקן, ובעיקר בתו המצויה בראשית גיל ההתבגרות, לא ממש רוצות שישוב לחייהן או אפילו לראות אותו. סצנת המפגש עם הבת היא טעונה ויפה במיוחד, כאשר רק לאחר שתיקה ארוכה אנו מבינים עד כמה האקן פגע אישית במי שהוא אוהב ברגע בו איבד את צלילות דעתו.

את הסיבה לאובדן הצלילות מבינים בהדרגה ובצורה סימבולית – רעש של מאוורר מזכיר לו רעש אחר (קצת בדומה ל״אפוקליפסה עכשיו״) ומראה כיצד פעולות בצד האפור של המוסר בשירות המדינה גרמו לו לאבד את היכולת להבחין בין טוב לרע גם בחייו האישיים. באופן זה, הסרט הזכיר לי לא מעט סרטים ישראלים אשר דנים בטראומה הנגרמת עקב השירות הצבאי. באופן הכי בולט, זה הרגיש לי כמו סרט שמשלים את ״ואלס עם באשיר״  מבחינת התוכן, גם אם לא מבחינת הצורה. הדגש בסרט הוא לא רק על הנזק אשר נגרם למתנגדי המשטר, אלא למי שמוטלת עליו התמודדות עם ביצוע המטלה של רדיפת המתנגדים או האויבים, לעתים תוך ביצוע פקודות שהגיון המבצעי שלהן נוגד את ההיגיון האנושי.

אוזטורק בונה את הסרט שלו בעיקר דרך שקט וצבעים. השימוש בסרט במוזיקה הוא מדוד ולרוב היא נעדרת מן הסצנות הארוכות, המדגישות את חוסר היכולת של הגיבור לשוב ולתפקד בעולם. במקביל, הצבעים מקבלים משמעות סימבולית – הכחול מתקשר לים או לבריכה בה הגיבור מנסה לצלול על מנת לטהר את עצמו, או לשוב למצב של טרום-לידה או חסור נוכחות בסביבה. אבל הכחול בסופו של דבר שותק מול הזיכרונות הכואבים הקשורים לצבעים כגון לבן או אדום, אשר מופיעים בסרט כמוטיבים חוזרים בצורה אסתטית אשר הופכת לאלימה וקשה לצפייה רק בסצנה האחרונה. היא זו אשר בסופו של דבר מדגישה לנו כי הנזק הנפשי של השוטר הוא אמנם קשה, אבל רחוק מלהיות הצד יותר חמור בסיפור.