אימת החודש – פברואר 2017: "הצלצול נגד הטינה", "המכשפה מבלייר", "הילדה עם כל הכישרונות", "דארלינג"

אחרי שפתחנו את 2017 עם מהדורה בת חמישה סרטים, אנחנו ממשיכים לדהור קדימה גם בפברואר. הפעם הצטברו ארבעה סרטי אימה, שחלקם הם מהשמות הגדולים ביותר של סוף השנה שעברה. יש לנו גם נציג יפן החודש, דבר שלא קרה יותר מדי זמן, אם בכלל (אחרי ארבע שנים רצופות של אימת החודש קצת קשה לי לשחזר).
את הסרט הפותח של הפינה ואת הסרט השלישי בסך ראיתי במסגרת מועדון האימה, ואין ספק, צפייה בסרטים מהסוג הזה בנוכחות קהל לגמרי משפיעה. הרבה יותר קל לראות מה עובד ומה לא, אם כי לפעמים זה גם עלול להטות את הכף. אני עדיין מתחבט מה אני מעדיף. בכל מקרה, יש לנו כמה שמות גדולים החודש, וסרטים שכדאי לכם להכיר, גם אם לא בהכרח לצפות בהם.

"הצלצול נגד הטינה" – Sadako vs Kayako

זה היה חייב להגיע באיזשהו שלב – מפגש אולטימטיבי בין שתי הרוחות היפניות המרושעות והאהובות ביותר בקולנוע. אז לפני שנדבר על הסרט החדש, הנה קצת היסטוריה למי שלא לגמרי מכיר: "הצלצול" (Ringu) הוא סרט אימה יפני נפלא משנת 1998, אותו ביים מאסטר האימה הידאו נקאטה. הוא מבוסס על ספר של קוז'י סוזוקי שהגיע בכלל מסיפור עמים יפני. במרכז הסרט ניצבת רייקו, כתבת טלוויזיה שמתחקה אחר קלטת וידאו מקוללת לכאורה, ומגלה את סיפורה של סאדאקו, צעירה בעלת כוחות על טבעיים שעברה כמה דברים לא טובים בחייה ולכן נוקמת מהעולם שמעבר. הסרט היה להצלחה עצומה ביפן והשפיע על המון סרטים לאחר מכן. הוא גם קיבל פריקוול בשנת 2000. רוב צופי המערב, אני מניח, מכירים את הסיפור המבעית בזכות הרימייק האמריקאי המשובח משנת 2002 (שהשתבץ במקום מכובד במשאל סריטה לסרטי האימה של האלף החדש), שגרם לאנשים לפחד מהטלוויזיות שלהם באותה מידה שאנשים פחדו להיכנס לים בשנת 1975. הסרט האמריקאי זכה לסיקוול מחפיר בשנת 2005, וממש בסוף השבוע הזה ייצא לו סרט המשך נוסף, שאמור להיות קטסטרופלי גם, אבל בל נשפוט משהו לפני שצפינו בו בעצמינו.
"הטינה" (Ju-On) התחיל גם הוא בשנת 1998 עם שני סרטים מאת טקאשי שימיזו שיצאו הישר למדיה ביתית, אבל זכו להצלחה על ידי הקהל. בעזרת התנופה של "רינגו", הסרט השלישי כבר יצא לבתי הקולנוע בשנת 2003 והרימייק האמריקאי לא אחר להגיע. הסיפור הוא בסיסי במיוחד: בית רדוף על ידי שתי רוחות כועסות למדי. אחת מהן היא זו של קאיאקאו והשנייה היא של בנה הקטן, שנרצחו על ידי אבי המשפחה המשוגע, ומאז הן רוטנות, נוטרות ורוצחות תוך כדי שימוש באפקטים קוליים שלרוב ממש לא באים טוב. להוציא את הסרט החדש, "הטינה" היפני כולל לא פחות מתריסר סרטים במותג.

ועכשיו, סאדאקו (מ"הצלצול") וקאיאקו (מ"הטינה"), שתי הצעירות שהחיים לא חייכו אליהן ועל כן עושות טרור לאנשים אחרים, נפגשות לראשונה על המסך, הפעם מטעמו של הבמאי קוז'י שיראיישי. בסרט החדש שתי סטודנטיות מגלות את הקלטת הלוהטת ומביאות על עצמן את הקללה של סאדאקו, בדיוק בזמן שצעירה אחרת עוברת עם משפחתה לבית חדש ממש בסמוך לבית הרדוף על קאיאקו. מגרש שדים צעיר וחתיך למדי חושב שהדרך הטובה ביותר להסיר את שתי הקללות הוא לעמת בין שתי הרוחות ולראות מי מנצח. בואו נגיד את זה ככה, הבחור לא ראה את "הטורף נגד הנוסע השמיני". מצד שני, אי אפשר להאשים אותו.
"הצלצול נגד הטינה" (כמה שזה נשמע יותר טוב ביפנית) הוא, ואני מניח שזה לא יבוא לכם כתדהמה, סרט מטופש. העלילה לא בדיוק תפורה באופן מרהיב, השעה הראשונה של הסרט היא 70 אחוז סרט "הצלצול" סביר ו-30 אחוז סרט "הטינה" חביב, והעלילות מתנגשות רק באיזור הדקה השבעים, מתוך שעה וחצי של הסרט. בזמן הזה אנחנו בעיקר רואים את סאדאקו אורבת מאחורי אנשים, את השיער הדוחה שלה צץ בכל מיני מקומות, ואת בנה של קאיאקו עושה קולות של חתול. זה מקפיץ לעיתים, אבל בהחלט לא מתוחכם.
מה שאני חשבתי שהיה עוזר לסרט זה אם הוא היה מטופש אפילו יותר. ישנה הרגשה שהסרט לא ממצה עד הסוף את פוטנציאל הכיף שלו, אם כי לא יעזור כלום – כשצפינו בסרט במועדון האימה אי אפשר היה לעצור את מחיאות הכפיים הנלהבות כאשר סאדאקו סוף סוף יוצאת מהטלוויזיה (באפקט די מצ'וקמק, האמת), או הופעתה הראשונה של קאיאקו שעושה מחווה לרייגן של "מגרש השדים". גם המלחמה הסופית, עד שהיא מגיעה, משמחת במיוחד. נכון, כשכל אחת מבנות השטן האלו מגיעה מצדי המסך, מתקדמת לאיטה עם ההליכה המוזרה שלה והטיקים הגופניים, זה קצת מרגיש כמו עבודת ביכורים של איזה כריאוגרף חדש בסוזן דלל, אבל מי אמר שזה דבר רע בהכרח. כלומר, מעבר לביקורות מחול.

שמעתי דברים מאוד נלהבים על "הצלצול נגד הטינה" ואני חייב להודות שהם היו הפרזה. על אף זאת, אשקר אם אומר שלא נהניתי מזמן האיכות לצידן של הרוחות, שכמו כל מותג אימה שנכתש עד דק, הפכו ממשהו מאיים באמת לבדיחת קאלט. בכל מקרה, מומלץ לחובבי הרוחות, יפנופילים (אני די בטוח שיש כזאת מילה) ולאלו שלא אוהבים לקחת דברים ברצינות גדולה מדי.

"המכשפה מבלייר" – Blair Witch

והנה עוד מותג אהוב שעשה שפטים בצופי הקולנוע של סוף שנות התשעים, וחזר עכשיו בגרסה מעודכנת. המקרה של "המכשפה מבלייר" גם הוא משהו שכדאי להתעכב עליו לרגע. כאמור, הסרט המקורי שיצא בשנת 1999 היה מושלם לתקופתו (אני צפיתי בו בקולנוע פעמיים), ושינה את פני האימה באופן שמעט מאוד סרטים עשו לפניו או אחריו. סיפורם של שלושה סטודנטים המתעדים את חיפושם אחר המכשפה ביערות מרילנד, היה לסרט הדגל של ה"פאונד-פוטג'" שהתחיל מגניב והפך להיות הדבר הכי גרוע שקרה לסרטי אימה.
הסרט היה ללהיט וסרט המשך, שאיננו "פאונד-פוטג'", יצא בשנת 2000 תחת השם "ספר הצללים", והדבר היחיד שמאפיין אותו הוא שכל מי שראה אותו (כולל אני) נשבע שהוא אחד הסרטים הגרועים אי פעם, אבל אף אחד לא מצליח להיזכר אפילו בסצנה אחת ממנו. משהו קוסמי קרה שם. בכל מקרה, כך הובא למנוחות המותג הקולנועי, עד ההפתעה שאירגנו הבמאי אדם ווינגארד והתסריטאי סיימון בארט לבאי קומיק-קון בסן דייגו בקיץ של שנה שעברה.

ווינגארד ובארט, מיוצרי האימה האהודים שפועלים כיום, הזמינו את הצופים לסרטם החדש והמסתורי "היער". רק כאשר הוחשך האור ועלה המסך, הבינו הצופים שבכלל מדובר בסרט המשך ל"פרויקט המכשפה מבלייר" והתקף לב גיקי קולקטיבי הדהד ברחבי תבל, וגרם לכמה מסכי סמארטפונים להישבר מרוב לחיצות אקסטטיות הישר לטוויטר ולבלוגים. אבל ההתלהבות צוננה בין רגע. הגל השני שנחשף לסרט, אחרי ההייפ, היה פחות נלהב בלשון המעטה. הביקורות הכו בסרט החדש, והתוצאה הייתה כישלון קופתי ואנטיקליימקס מוחלט.

אותי אפפה אופטימיות מהולה באי אילו סייגים, בהקשר לסרט החדש. אני מחבב מאוד את שיתופי הפעולה של בארט את ווינגארד, שכוללים את "אתה הבא בתור" המשמח ואת "האורח" המלהיב, שאופיינו בקולנוע מצוין, כמה הברקות, אבל גם בסיומות מעט מאכזבות ביחס לבניית העולם שהקדימה אותם. אני צפיתי בסרטם החדש ממש עם הגעתו לעותקי הדי.וי.די, הרבה אחרי שההייפ נעלם כלא היה, וככזה נכנסתי אליו בראש נקי למדי.
"המכשפה מבלייר" החדש הולך גם הוא בנתיב ה"פאונד-פוטג'" והוא כמעט סוג של רימייק לסרט מ-1999. גיבור הסרט הוא ג'יימס (ג'יימס אלן מקיון), אחיה של הת'ר, גיבורת הסרט המקורי. ג'יימס אובססיבי להיעלמותה, וכאשר מתגלה קלטת נוספת ביערות מרילנד שאולי רומזת על גורלה, הוא חובר לליסה, במאית סרטי תעודה (קלי הרננדז), ולזוג חברים (קורבין רייד וברנדון סקוט), והם יוצאים לחקור במה מדובר. אליהם מתלווים זוג מקומי (ווס רובינסון ו-ואלורי קארי, ואני באמת לא יודע למה אני מתעקש לפרט את שמות השחקנים כאילו זה אומר משהו למישהו) שלהם כנראה יש אג'נדות משלהם.

אחסוך את המתח. "המכשפה מבלייר" הוא סרט ממש גרוע, אכזבה בערך בכל פרמטר. על אף שעברו 17 מהסרט הראשון, והטכנולוגיות החדשות יכלו לייצר דברים מעניינים מאוד, הסרט לא נוגע בהם בכלל ובאותה מידה יכל להיות מצולם במצלמת וידאו ישנה. אפילו שימוש פוטנציאלי ברחפנים לא מביא שום דבר מסעיר או חדש או בעל משמעות. באופן כללי, נדמה שאין שום דבר בסרט שבאמת השקיעו בו מחשבה מעבר ל"וואו, אז בוא נעשה גם כזה! למי אכפת שזה לא קשור?". הצוות לא הסתפק רק בז'אנר הרוחות והכניס גם אלמנטים של אימה גופנית, שכמו כל דבר בסרט, לא תורמת לשום דבר ובאה והולכת מבלי שתהיה לה השפעה על כלום מעבר לאיזשהו רגע של גועל. התסריט הוא הדבר הכי עצל, מקרטע וחסר השראה שראיתי הרבה זמן. סיימון בארט, תסריטאי בעל ניסיון, די גובל פה בשרלטנות. יש אפילו רגע בו הגיבורים מגלים שהם הלכו במעגלים וחזרו לאותה נקודה, בדיוק, אבל בדיוק כמו בסרט המקורי.
זה מסוג הסרטים שבו, לא משנה באיזו צרה נמצאות הדמויות, הן מתעקשות לקפוץ אחת על השנייה כדי להבהיל את הצופים. זאת אומרת, אתה רואה את חברתך האומללה ניצבת באמצע היער במצב של פאניקה, האם א) תקרא לה מרחוק ותעיד על הגעתך כדי למנוע ממנה התקף לב? או שמא ב) תתקרב אליה ממש בשקט ואז במרחק של סנטימטר תצרח "היי! מה המצב!! את לא מאמינה מה ראיתי עכשיו!!!". כאילו, למה אתם זבל של חברים? באמת שנדמה שהדמויות בסרט באמת מתעקשות לעשות כל דבר מטומטם בדרך למות, ואם הן מתעקשות להתאבד, אני לא מבין למה לי צריך להיות אכפת.
יש לסרט רגע אחד מצוין שבו מישהי שוברת את אחד מבובות העץ מה שמביא לתוצאה מפתיעה, וכמובן הקליימקס באותו בית מסתורי, ובו קלי הרננדז נותנת יופי של הופעה מפוחדת. אבל אם כוחו של "פרויקט המכשפה מבלייר" היה בכך שהוא לא הראה כלום וגרם לנו להשלים את הזוועה בראש, הסרט החדש מתעקש להראות לנו הכל ולמוסס את המיסתורין. ואני בכלל לא רוצה לדבר על הטוויסט טיים-לופ שאפשר לראות מקילומטרים ועדיין הוא לא הגיוני.

"המכשפה מבלייר" הוא סיקוול-כמעט-רימייק מיותר לחלוטין, עם המון פוטנציאל שהוקרב על מזבח העצלנות. אני מקווה שווינגארד ובארט יחזרו לעצמם עם סרטם הבא, ונוכל להניח את הדבר הזה מאחורינו.

"הילדה עם כל הכישרונות" – The Girl with All the Gifts

אחד מסרטי הז'אנר המדוברים ביותר של התקופה האחרונה הגיע מבריטניה – "הילדה עם כל הכישרונות", סרטו של קולם מקארתי, שאת תסריטו כתב מ.ר. קארי על פי ספרו שלו. הקרנת הבכורה שלו הייתה בפסטיבל לוקרנו, ומשם עבר לטורונטו ולסבב פסטיבלי ז'אנר מאסיבי. הוא היה מועמד בקטגורית עבודת הביכורים בפרסי הבאפט"א היוקרתיים, זכה בפרס הבימוי בפנטסטיק פסט, וכיכב בפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי, שם זכה בפרס הפריצה הטובה ביותר של מפיק/ה – קאמיל גאטין.

הסרט מתרחש בעולם פוסט-אפוקליפטי שלאחר מגפת זומבים. הוא נפתח במתקן צבאי סגור, ובו אנחנו נחשפים למלאני (התגלית המצוינת סנייה נאנואה), ילדה צעירה, מבריקה ומקסימה, שאתרע מזלה להיוולד לאימא נגועה, וככזה היא מתפקדת ככל אדם, אך עדיין זרע הפורענות ואכילת הראשים המילולית נמצא בה, מה שהופך אותה למוקצת. היא לא היחידה, אגב. באותו בסיס נמצאת כיתה שלמה של ילדים כאלו, כולם בבידוד, והקשר האנושי היחידי שלהם הוא עם שומרי המתקן, ועם מורתם האהובה, אותה מגלמת ג'מה ארטרטון בהופעת די-גלאם מקסימה.
שגרתה הדי משמימה של מלאני נשברת כאשר היא נלקחת על ידי המדענית הראשית של המתקן (גלן קלוז במבטא בריטי) לניסוי שיוכל אולי ליצור מרפא למצבה, אבל בדיוק אז חומות המבצר הצבאי קורסות תחת מתקפת מתים-חיים, ויחד עם שני אנשי צבא, הם נאלצים לברוח משם בדרכם למקום מבטחים חדש.

הדבר הבולט ביותר ב"הילדה עם כל הכישרונות" הוא עשייתו הטכנית הנהדרת. הצילום הירקרק של סימון דניס (הסדרה "פיקי בליינדרס") והעיצוב האומנותי של קריסטיאן מילסטד בהחלט מאוד מרשימים, משדרגים את הסרט והופכים אותו לחוויה משובחת. יש בו גם איזו הברקה שקשורה לאורגניות של העולם, ולמעגל החיים שקורה לשאריות הזומבים. זה גם מקורי וגם נראה טוב. בנוסף לכך, המשחק מצוין, ומעבר לנשים שהזכרתי מקודם, בסרט משתתפים גם פאדי קוניסדיין, שהוא תוספת נהדרת לכל סרט, ופיסאיו אקינדה.
אכזבה קלה מגיעה כאשר מתברר שעל אף ההצלחות, הסרט מתנהל בטריטוריות די מוכרות של סרטי זומבים אפוקליפטיים ומאוד קל לנחש מה יקרה בכל רגע. אין בו שום דבר ששובר את הנורמות המקובלות שראינו ב"28 יום אחרי…" או בעצם בכל מסע הישרדות בשטח עוין ואוכל אדם. "הילדה עם כל הכישרונות" הוא סרט מרשים ומהנה, תוספת משובחת לעולם הזומבים הקולנועי שרק הולך ומתרחב, אבל אין בו בשורה חדשה או אמירה מעניינת במיוחד.

"דארלינג" – Darling

גם באימת החודש של ינואר היה לנו סרט אימה על צעירה מעורערת המצולם בשחור-לבן, "העיניים של אמי" שמו, והנה מופיע עוד אחד, הפעם מבית היוצר הפורה במיוחד של הבמאי הצעיר מיקי קיטינג. אתוודה שהסרט הזה הוצג לראשונה לעולם עוד בשנת 2015, אבל מכיוון שצפיתי בו לראשונה עכשיו, והדבר היחיד החיובי שיכול לצאת ממנו הוא עיבוי הפינה החודשית, אני מוסיף אותו כדי שלא אחשיב אותו כבזבוז זמן מוחלט.

האמת היא ש"דארלינג" לא בא לי טוב עוד לפני שצפיתי בו, וככזה סביר להניח שלא נתתי לו את ההזדמנות הראויה. הסיבות לכך הן רבות. קודם כל, הסרט היחיד שראיתי מאת אותו מיקי קיטינג המהולל, הוא "פארק הקטל" עליו ניסיתי להרחיב בהצלחה מוטלת בספק באימת החודש של יולי 2016. הסרט ההוא היה רצף של מחוות מקרטעות לסרטי סבנטיז טובים יותר, ולא לגמרי הבנתי מדוע מחזיקים מקיטינג כדבר הגדול הבא. אבל, הבחור באמת עובד בקצב מרשים, ומגיעות לו הזדמנויות נוספות.
הדבר השני שגרם לי תחושות לא נעימות, הוא שלא צריך הרבה זמן כדי להבין שמדובר במין חיקוי של "רתיעה" הנפלא של רומן פולנסקי. סרט מסוגנן בשחור-לבן, שזמן ההתרחשות שלו לא לגמרי מוגדר, ובמרכזו בחורה צעירה בבית גדול שמאבדת את שפיותה אט אט. לזה אפשר להוסיף שכבר יש סרט בשם "דארלינג", והוא נפלא – מדובר בסרטו של ג'ון שלזינגר משנת 1965, שהעניק לג'ולי כריסטי את האוסקר. לא מדובר בסרט אימה, אלא בדרמה קומית מושחזת, אבל אני בכל זאת מנצל את ההזדמנות הזו להמליץ לכם ללכת ולצפות בו במהרה.
כל הדברים האלו גרמו לי לחשוש שגם הפעם מדובר ברצף מחוות שבמקרה הפכו לסרט. אבל האמת הייתה מבאסת אפילו יותר.

לורן אשלי קרטר (שנורא הזכירה לי את נלי תגר) מגלמת בחורה צעירה אשר נשכרת לשמור על בית גדול בזמן שבעלת הבית (שון יאנג) נעדרת ממנו. כבר ביום הראשון היא שומעת קולות מוזרים, דלתות נפתחות מעצמן, והרי איך לא – יש בקצה המסדרון דלת ש"חייבת להישאר סגורה לא משנה מה". הדיירת החדשה לא רק שמתחילה לסבול מחזיונות לא נעימים, אלא לוקחת את הטירוף גם החוצה, וחווה מספר התקפי חרדה הקשורים לגבר זר שפגשה ברחוב, אותו תזמין הביתה למרבה הצער של כל המשתתפים באירוע.
"דארלינג" מתבסס בעיקר על אחד האלמנטים השנואים עלי ביותר בקולנוע האימה – יצירת מתח כפוי על ידי אימג'ים מקפיצים המלווים בסאונד צורם. אתם מכירים את זה: לדוגמא, הבחורה שוכבת במיטתה ואז פתאום אנו מותקפים בפלאשים מהירים של קלוז אפים שלה צורחת, בזמן שכל כלי המיתר בעולם מפלחים את האוזניים. זה עוד יכול לעבוד בשימוש מדוד ונכון, אבל כשזה קורה כל חמש דקות, בזמן שהסרט מנסה להימנע בכוח מכל סוג של עלילה, זה מעייף נורא, זה טריק זול, וזה מאבד אפקטיביות מאוד מהר.
אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר על גיבורת הסרט, ולכן איבוד השפיות שלה פשוט לא מזיז לאף אחד. אין פה אלמנט של דאגה והזדהות, וישנה הרגשה שגם האנשים מאחורי הסרט לא לגמרי החליטו מהו המסתורין הגדול שאופף את הבית, וככזה מדובר ברכבת שדים שאולי מצולמת נהדר (מק פיסקן אחראי על התמונות) אבל מרגישה יותר מכל דבר כמו תרגיל בסגנון שהתנפח ואיבד פרופורציות.

את "דארלינג" עשה קיטינג שנה לפני "פארק הקטל", כך שיכול להיות שמדובר באיזשהו סוג של שיפור. שיפור איטי במיוחד, אבל שיפור. יש לו כבר סרט חדש בשם "פסיכופטים" שאני מניח שיתגלגל לאימת החודש מתישהו בהמשך. הפעם אני מבטיח לצפות בו בלי דעות קדומות ואולי להיות מופתע לטובה. בכל זאת, הבחור עושה סרטים בלי להפסיק, וזה משהו שאסור לזלזל בו.

לכל פרקי אימת החודש מאז מרץ 2013, לחצו על התגית למטה.

"סאדאקה", מופע חדש מאת אוהד נהרין