פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 3: "במערב אין כל חדש" (1930)

הפרק השלישי בפרויקט זוכי הסרט הטוב ביותר בכל שנות האוסקר מתרכז, באופן טבעי, בזוכה השלישי של פרס הסרט הטוב ביותר. כמו על שני הטקסים הקודמים, בהם הוענקו פרסי הסרט ל"כנפיים" ו"ברודווי מלודי", תוכלו למצוא עוד אינפורמציה בפוסטים שכתב עופר על שנותיו הראשונות של טקס האוסקר.

"במערב אין כל חדש" (All Quiet on the Western Front) הוא סרטו ה-12 של הבמאי הענק לואיס מיילסטון. זכייתו גם בפרס הבמאי של אותה שנה הפכה את סרטו לראשון בתולדות האוסקר שזכה גם בפרס הבימוי וגם בפרס הסרט, דבר מה שיהפוך לסטנדרט בהמשך. עם זאת, לא היה זה האוסקר הראשון של מיילסטון, מכיוון שבטקס הראשון הוא כבר זכה בפרס הבימוי הקומי ("שני אבירי ערב"). מיילסטון יהיה מועמד לאוסקר האחרון שלו שנה לאחר מכן, ב-1931.
אבל לסרט ישנו עוד תואר ראשוני. אחרי ש"כנפיים" מעט נשכח, ו"ברודווי מלודי" היה לקורבן של הזמן שחלף, "במערב אין כל חדש" הוא בעצם זוכה הסרט הראשון שנכנס לקאנון והפך לאחת מיצירות המופת המוחלטות של הקולנוע. אני צפיתי בו לראשונה לפני כמה שנים וכבר אז הפך לאחד הסרטים האהובים עלי. לקראת כתיבת הפוסט הזה צפיתי בו שוב (בגרסת השעתיים ורבע), ועמדתי רק התחזקה. גם בלי לעשות לו הנחות מפאת גילו המתקדם, הסרט הזה פשוט מדהים.

מבוסס על ספרו של אריך מריה רמארק, אותו עיבדו למסך מקסוול אנדרסון, דל אנדרוס וג'ורג' אבוט, הסרט מספר על פלוגת חיילים גרמניים בימי מלחמת העולם הראשונה. כיום זה אולי נדמה כדבר פחות מרעיש, בטח אחרי סרטים גדולים כמו "הצוללת", אבל אני מניח שמבחינת הוליווד, לעשות סרט רב תקציב בו הגיבורים הם חיילי האויב, בטח בתקופה בה בגרמניה מתחילים תהליכים איומים שישנו את כל האנושות, הייתה בחירה יוצאת דופן. על פי מה שהבנתי, האמריקאים דווקא אכלו את זה טוב, אבל מחוץ לגבולותיה, התגובות היו פחות נלהבות וחלקים רבים מהסרט קוצצו.
בהקשר הזה, צריך אולי לסייג שלסרט גרסאות רבות, ואני לא לגמרי בטוח איזו מהן היא שזכתה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. אני, כאמור, צפיתי בגרסה המוכרת יותר, זו של השעתיים ורבע.

לפני הכל אולי צריך כן לדבר בקונטקסט. הסאונד נכנס להוליווד רק כמה שנים בודדות לפני כן, והשפיע רבות על אופן צילום הסרטים, כפי שאפשר היה לראות בזוכה האוסקר של 1929, "ברודווי מלודי". הטכנולוגיה הייתה מסורבלת, המצלמות נמנעו מלנוע, ולא מעט שחקנים אהובים מתקופת הסרט האילם לא הצליחו לעשות את המעבר והעניקו הופעות מוגזמות. כמעט שום דבר מאלו לא נוכח ב"במערב אין כל חדש". זה לא פחות ממדהים. המבע הקולנועי של מיילסטון, צלמו ארתור אדסון ("קזבלנקה") שקיבל עזרה ללא קרדיט מקארל פרוינד ("מטרופולין"), ועבודת העריכה של אדגר אדמס ואדוארד קאהן, עומדים גם בסטנדרטים של רוב הסרטים כיום.
המצלמה נעה כפי שהיא רוצה, העריכה מקדמת את הסיפור ובונה את הסצנות באופן הרבה יותר מתוחכם מאסטבלישינג-שוט וקלוז-אפים, הדיאלוגים אינם תיאטרליים ומסורבלים, והסאונד פותח את הפריים ובונה את המתח והאימה.

הדבר היחיד שעוד נותר מחבלי הלידה של שלב המעבר לסאונד, אם כי במידה מועטה באופן יחסי, הוא המשחק. רוב קאסט המשנה של החיילים והמפקדים מורכב משחקנים שאפשר להחליק להם על ההופעות המוגזמות לעיתים, מכיוון שהם מייצרים דמויות גדולות מהחיים ובעלות איפיונים נקודתיים. עם זאת, התפקיד הראשי, זה של לו איירס המגלם את פול הצעיר, שמתגייס כולו מלא מוטיבציה להיות גיבור למען המולדת ומגלה שהמלחמה היא שקר והמוות בה הוא חסר משמעות, מדי פעם נופל למחוות שגדולות מדי למסך. זו לא לגמרי אשמתו, כמובן, אבל סצנת התפילה שלו מעל מיטת חוליו של חברו הפצוע, והמונולוג שמגיע לאחריו, הם רגעים בודדים בסרט אשר מזכירים לנו שהייתה עוד כברת דרך עד שאיליה קאזאן ומרלון ברנדו יגיעו כדי לשנות את פני המשחק בקולנוע.
רגעים נוספים שמעט התיישנו אפשר למצוא בסצנת המכתש, בה פול נאלץ לבלות לילה ארוך לצדו של חייל בריטי מת, ופוצח במונולוג תיאטרלי, ואין מה לעשות – שני האימג'ים של הסיום, האחד הוא כף ידו של פול המת לצדו של פרפר, והדיסולב של הפלוגה הצעירה הנכנסת לשדה הקרב בתחילת הסרט על רקע קברים המתפרשים עד האופק, הם ללא ספק גאוניים לתקופתם, אבל אחרי כל כך הרבה עשורים של העתקות ושחזורים, מרגישים מוגזמים ופשטניים.

ועם זאת, מה שאותי באמת הדהים בסרט הוא שאפקט הזעזוע שלו עובד פלאים. אין לי מושג איך נתנו אישור לכמה מהסצנות אז (יכול להיות שבתקופה לפני קוד-הייז לא שמו לב לדברים האלו), אבל יש שם אי אילו אימג'ים שכיום היו מעניקים לסרט סיווג R, ועובדים אפילו טוב יותר מסרטי מלחמה חדשים, כמו המועמד לאוסקר השנה, "הסרבן" של מל גיבסון. "במערב אין כל חדש" נכנס לשדה הקרב כבר 20 דקות מתחילתו, ומציג הרג בלתי נתפס. ואם כולנו זוכרים את אותו שוט מקולל ב"להציל את טוראי ראיין" של החייל שמסתובב סביב עצמו ומחפש את זרועו הקטועה, שוט "העיניים שלי! העיניים שלי!" מהסרט לשמו התכנסנו, שעכשיו מציין 87 שנים להולדתו, מטריד לא פחות. אבל אלו לא רק הקטעים מלאי הניצבים והאפקטים שמרשימים גם כיום, אלא גם תהליך הדמויות והדיאלוגים שבסרט. אותה שיחה על מהות המלחמה בעת מנוחת הלוחם היא עדיין מבריקה, ואי אפשר לשכוח את מונטאז' המגפיים, שבמודע או שלא, מזכיר לנו שבקולנוע ללא מילים אפשר לעשות דברים גדולים ומרהיבים ממש כמו בזה המדבר.
אחת הטענות המרכזיות נגד סרטי מלחמה היא שהם בסופו של דבר מייצרים גלוריפיקציה של הרג והרס, כמו אותה סצנה מפורסמת ב"ג'ארהד" שמראה את החיילים בעירק מקבלים את המסרים הכי לא נכונים מ"אפוקליפסה עכשיו". סרטו של לואיס מיילסטון איכשהו הצליח להימנע מכל זה, ולהפוך לאחד מהסרטים האנטי-מלחמתיים האמיתיים הבודדים שנעשו. אין בו אפילו רגע אחד שמייצר התלהבות מהמלחמה. זה לכשלעצמו מעניק לו מקום של כבוד בהיסטוריה.

אז כן, "במערב אין כל חדש" רלוונטי גם להיום, גם ברמת העשייה וגם ברמת התכנים. מקווה שלא תכעסו עלי אם אגיד שהסצנה המפורסמת בה פול חוזר לביקור בעיירתו, ובה מעורר את חמתם של הסטודנטים המורעלים רק כי הוא מעז לומר שהמלחמה היא גיהנום, מזכירה את הלך הרוח הנוכחי, למשל את המתקפה המתחסדת על חיילי ישראל אשר מספרים ממקור ראשון על האימה והטירוף של המתרחש בצה"ל ועל כן מוקעים כבוגדים על ידי אנשים שהאמת לא מוצאת חן בעיניהם.
בשנת 1930 האוסקר הצליח לקלוע לראשונה בסרט שמגיע לו לזכות לא רק בהקשר שנתי, אלא גם בהקשר ארוך טווח יותר. זה בהחלט לא יהיה משהו שיחזור על עצמו הרבה פעמים בעתיד.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר השלישי:
הסרט הטוב ביותר: קארל לאמל ג'וניור – "במערב אין כל חדש"
השחקן הטוב ביותר: ג'ורג' ארליס – "דיסראלי"
השחקנית הטובה ביותר: נורמה שירר – "הגרושה"
הבימוי הטוב ביותר: לואיס מיילסטון – "במערב אין כל חדש"
הכתיבה הטובה ביותר: פרנסס מרלון – "הבית הגדול"
הצילום הטוב ביותר: ג'וזף רוקר ו-ווילאד ואן דר ויר – "עם בירד בקוטב הדרומי"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: הרמן רוז – "מלך הג'אז"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר (קטגוריה חדשה): דאגלס שירר – "הבית הגדול"

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "כנפיים" (1927)
3. "ברודווי מלודי" (1929)