"חיות הפלא והיכן למצוא אותן", סקירה

על האפקטים הויזואלים של "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" (Fantastic Beasts and Where to Find Them) חתומות שבע חברות ומעל כ-800 אמני אפקטים, אותם הובילו טים בורק (זוכה האוסקר על "גלדיאטור" והמועמד על שלושה סרטי "הארי פוטר") ושותפו כריסטיאן מאנץ. יחד עם ג'יי.קיי רולינג שלראשונה חבשה את כובע התסריטאית, והבמאי דיויד ייטס שהביא את העולם הקולנועי של הקוסם הצעיר והממושקף לישורת האחרונה שלו, הם בראו עולם באמת פלאי.
מהשנייה הראשונה של הסרט ועד האחרונה ההשקעה באפקטים החזותיים ניכרת, יחד עם בריאת היצורים המיוחדים והשונים, הסביבה האנתרופולוגית שלהם, הקסמים והכישופים. אין ספק היכן הושקע רוב התקציב של סרט הפנטזיה החדש, וכמה תשומת לב לפרטים, כישרון ועבודה קשה נוצקו לתוך אפקטי המחשב והרקעים של הסרט. מגיע לכל הנוגעים בדבר שבחים ופרסים מכאן ועד תום עונת האוסקר.
כיף לפרגן לאנשים מאחורי המראה החזותי של הסרט, כי האמת ששם פחות או יותר נגמרות המחמאות. ל"חיות הפלא" אין ולו דבר מעבר לזה, ונדמה שהאפקטים הם, מילולית, עשן ומראות, שמחפה על כלום ושום דבר. לסרט יש סצנת חיזור מדהימה וסוחפת של קרנף קסום שאינו מוסיף שום דבר לסרט מעבר לעוד כמה דקות, יש בו יצורים מהממים שאף אחד מהם לא מקדם עלילה, וסצנות עוצרות נשימה שמבחינה סיפורית אין להם שום ערך. ככה על פני שעתיים.

די ברור שג'יי.קיי. רולינג, הסופרת המבריקה שבראה במו ידיה את העולם הספרותי של "הארי פוטר" והפכה להיות אחת הדמויות המשפיעות ביותר בתרבות הפופולרית, התעניינה יותר בבריאת העולם מכל דבר אחר. הסרט מרגיש כמו ספיישל של "נשיונל ג'אוגרפיק" שחושף בפנינו מערכת אקולוגית מדהימה שאנחנו לא מכירים, עם איזשהו תירוץ קלוש לעלילה רק כדי שלעורכים יהיה איזשהו קו מנחה. אם מפרקים את העלילה של "חיות הפלא", מגלים שלא רק שהיא נצפתה כבר בדיוק אותו דבר שש פעמים בסרטי "אקס-מן", היא גם יכולה מקסימום לתדלק פרק סיום עונה של "מכושפות".
יש המון דמויות בסרט החדש שכתבה רולינג, אף אחת מהן לא עוברת תהליך, לא משתנה, לא מסיימת את הסרט במקום שונה ממה שהתחילה, לומדת משהו חדש או משמשת כיותר מתירוץ לאיזשהו אפקט מרהיב. הדמות שמובילה את הסרט היא של מר סלמנדרה (אדי רדמיין) שנקלע לכל ההרפתקה הזו בטעות ורק מנסה למצוא את היצורים שנמלטו ממזוודתו. סיפור המסגרת של ניסיון השתלטות רשע חדש על העולם (באופן זהה ל"מכסחות השדים") וסיפורו של סלמנדרה הם שני קווים מקבילים שנפגשים ממש בדקות האחרונות של הסרט, וככזה לא רק שסלמנדרה איננו באמת דמות מעניינת, הוא לא באמת תורם שום דבר. לצדו עומדת סוכנת הפדרציה לקוסמות או משהו (קתרין ווטרסטון) שמנסה להוכיח את עצמה לממונים עליה לאחר שפישלה בעבר, אבל את היוצרים זה כל כך לא עניין, שהם לא שמו לב שהיא מואשמת על כך שלא התריעה לרשויות בדבר היצורים שמתרוצצים חופשי בניו יורק – למרות ששעה לפני זה ראינו אותה עומדת ועושה בדיוק את זה מול אותם אנשים שמאשימים אותה. שאר הדמויות הן קישוט שנועד למלא פונקציות כמו "הרע", "הסייד-קיק", "הקומיק-רליף", "מושא התשוקה" ודומיהם. למעשה, במהלך הסרט מתרוצץ מין ברווזן קלפטומן מתוק נורא (על משקל סקראט מ"עידן הקרח") שיש לו יותר אישיות מכל הקאסט האנושי גם יחד.

בגזרת ההופעות גם נרשמת אכזבה רבתי. קתרין ווטרסטון, שהרשימה מאוד ב"מידות רעות" ו"מלכת העולם", עושה תפקיד חלש במיוחד; אדי רדמיין נמצא מרחק פסיעה מלהיות הג'וני דפ החדש, זה שהקסם האישי שלו נקבר תחת אינספור ג'סטות ועיוותי פנים; סמנתה מורטון, קולין פארל, זואי קרביץ, ג'ון וויט ורון פרלמן כולם הגיעו כדי לקחת צ'ק; ועזרא מילר, המקסים בדרך כלל, נותן פייט לקארה דלווינה מ"יחידת המתאבדים" על תואר ההופעה הרוטטת ביותר של השנה. רגעים של נחמה אפשר למצוא אצל דן פוגלר ואליסון סודול (שלרגעים נראית כמו רדמיין ב"הנערה הדנית") כאלו שבאמת מנסים ליצוק חיים לסט המסך הירוק בו הם ביצעו את הופעותיהם.

דיויד ייטס כבר הוכיח שהוא במאי פנטזיה טוב, שיכול לבנות סיקוונסים סוחפים, והוא באמת משתדל כאן לעשות את הטוב ביותר, אבל התסריט לא מאפשר לו יותר מדי. אחרי חמישים פעמים של קסם ההעתקה וקליימקס ארוך של מין טחב ממוחשב שיוצא משליטה, נגמרות לו האופציות. אין שום דבר מרגש או אנושי אתו הוא יכול לעבוד, וככה יוצא שיש לצילום יותר מימדים מאשר לעלילה. מאוד אירוני בעיני שאחרי כל ההשקעה הזו, יוצא שהסרט הכי טוב של ייטס ב-2016 היה "האגדה של טרזן". שם לפחות דאגתי לשלומן של כמה מהדמויות.
הדבר הטוב המרכזי שאני יכול לומר על התסריט הוא שבשונה מסרטים ראשונים של סדרה חדשה, מדובר בסיפור שלם וסגור, כזה שפותר את הבעיה המרכזית של העלילה ולא משאיר אותנו עם סוף פתוח כדי לתדלק אותנו לקראת הבאים. "חיות הפלא" עומד בפני עצמו, ולא מתעקש להיות חוליה ראשונה בשרשרת, וזה לכשעצמו פלוס רציני.

אם אתם פוטריסטים אמיתיים כנראה שכבר יש לכם כרטיסים לסרט, ואם להיות כן איתכם אני ממש מעריך את זה שהשקעתם את זמנכם בקריאת הסקירה הזו עד לנקודה הזו. אם אתם לא ממעריצי העולם של הארי פוטר, או קהל שבוי של רולינג, טוב תעשו אם תמירו את הסרט הזה ב"דוקטור סטריינג'". אבל יותר מזה, אם אתם מעל גיל 15, אני בכלל חושב שכדאי לכם לוותר על כל המופע הזה, ולרוץ לראות את "מנצ'סטר ליד הים". בסצנת כתוביות הפתיחה של סרטו החדש של קנת' לונרגן יש יותר אנושיות מכל השעתיים של "חיות הפלא והיכן למצוא אותן".