פסטיבל חיפה 2016: "הנערה האלמונית", "העור האחר", "אל קלאסיקו"

אתמול בערב נפתח פסטיבל חיפה ה-32, וכפי שקורה מאז – מילולית – ימיו הראשונים של הבלוג, אנחנו מתחילים את הדיווחים היומיים מאירוע הקולנוע הכה אהוב עלינו שעל מרכז הכרמל. השנה, עם זאת, זה יהיה מעט שונה. הסקירות היומיות על סרטי הפסטיבל ימשיכו, בלי נדר, כל יום, אבל במקום שאקח את כל האופרציה עלי, גם עופר, שכבר מהצהריים התחיל להתנפל על אולמות ההקרנה, יצטרף לחגיגה. מחר, למשל, הוא יהיה אחראי על הסיקור היומי. לאחר מכן גם כפי הנראה נעשה גיחה קצרה חזרה לפסטיבל ניו יורק, שם אורון עדיין צופה בסרטים הכי חדשים שיש.

היום, אחרי ההתרגשות והפגישה המחודשת עם אנשי הפסטיבל הקבועים, הספקתי לראות שני סרטים. את פסטיבל חיפה 2016 פתחתי עם סרטם החדש של האחים דארדן, ולאחר מכן החלטתי לוותר על סרט הפתיחה "חיים משוגעים" לטובת הסרט הספרדי "העור האחר". לטובת הסקירה, הוספתי גם סרט נוסף שראיתי בין פרסום פוסט ההמלצות שלנו לפתיחת הפסטיבל, "אל קלאסיקו", שאת הבמאי שלו אראיין היום בבוקר.

אז הנה אנחנו מתחילים את הסיקור השישי ברצף של הפסטיבל. אתם כמובן שמוזמנים.

"הנערה האלמונית" – La Fille Inconnue

צמד האחים-יוצרים הבלגים, ז'אן-פייר ולוק דארדן, צברו עד כה לא פחות משבעה פרסי פסטיבל קאן במהלך השנים, תואר שאני תוהה האם יש לו אח ורע בקהילת הבמאים. סרטם האחרון הוקרן גם הוא בריביירה, אך שבר את רצף הזכיות המרשים שלהם, ויצא מהטקס ללא כלום.
עד כה צפיתי בארבעה מסרטי הדארדנים, כאשר האהוב עלי הוא "הבן", ומהשאר התלהבתי פחות. סרטם הקודם, "יומיים ולילה", אותו סיקרתי לבלוג, כבר הביא אותם לאוסקר, אבל לא בקטגורית הסרט הזר (אליו נשלחו מספר פעמים ללא הצלחה), אלא סידר מועמדות לשחקנית הראשית בו, מריון קוטיאר.
מכיוון שלא ראיתי את כל הפילמוגרפיה שלהם, אני רוצה להכריז על "הנערה האלמונית" כסרט הראשון בו הם פונים יותר לכיוון ז'אנר המתח, ואני מקווה שאני לא טועה בהנחה הזו. האמת שבמקרה לחלוטין, סרטם החדש מייצר מקרה מבחן מעניין מול סרט אחר שמוקרן כרגע בבתי הקולנוע – "הבחורה על הרכבת". לשני הסרטים יש נקודת פתיחה מאוד דומה, אבל מרתק לראות לאילו כיוונים אחרים הם הולכים. "הבחורה על הרכבת" – שמכיוון שלא פירסמתי עליו טקסט מסודר בשום מקום אכתוב כאן בקצרה שבעיני הוא סרט רע למדי – הוא כולו רוח וצלצולים, טוויסטים מעייפים, קישוטי עריכה לא הכרחיים ומניירות ריקות. "הנערה האלמונית", כמיטב המסורת הדארדנית, מופשט מכל אלו, מזקק את הסיפור לדברים ההכרחיים ביותר ומאפשר לנו להתרכז בדמויות ובשאלות שמעסיקות את היוצרים.

"הנערה האלמונית" מספר על ג'ני דאבין, רופאה צעירה בקליניקה אשר נמצאת באיזור הפחות מהודר של העיר, אשר פוצחת בחקירה עצמאית כדי לברר מהי זהותה של אישה צעירה שנמצאה מתה באיזור הקליניקה שלה. ממש כמו סרטם הקודם של הדארדנים, גם הפעם ניצבת במרכז הסיפור אישה היוצאת למסע משלה, שבסופו היא שואפת למצוא גאולה, אפילו אם קטנה במיוחד.
התימות של "הנערה האלמונית" ברורות ממש מהרגע הראשון. הסרט הזה דן באשמה ואחריות, ולכל אחת מהדמויות ישנה דילמה הנוגעת לשני הנושאים האלו, אותן חוקרים הדארדנים בסגנונם היבש והריאליסטי, כך שלעיתים זה מרגיש כמו "והיום בתוכניתנו נעסוק ב… אשמה. מהי אשמה? איך נפטרים מאשמה? האם אשמה עוזרת לנו? כמה פעמים אחרי שנגיד 'אשמה' היא תאבד את המשמעות שלה? בואו ונכיר את הפאנל".
עם זאת, אני חייב להודות שדקותיו הראשונות של הסרט היו בשבילי צפייה חזקה מאוד ומרגשת. רק כאשר הסגנון המותחני החל לתפוס חזקה על התסריט, הרגשתי שהיוצרים הולכים לאיבוד. כמותחן הוא איננו מוצלח במיוחד, אבל כחקר דמות, כסרט על הפגמים והחוזקות ברוח האדם, הוא דווקא עובר יפה מאוד. יש בו כמה סצנות חלשות, במיוחד אלו שסובבות סביב הדמויות הגבריות, אבל רובו עובר מצוין בעיקר בזכות הופעתה של אדל האנל ("אהבה מקרב ראשון") בתפקיד דאבין, שמצטרפת לרשימת ההופעות הנשיות המעולות שכתבו וביימו צוות האחים.

"העור האחר" – La Propera Pell

לסרטם של אסיאקי לאקאוסטה ואיסה קאמפו, יש מן המשותף עם הסרט התיעודי הנפלא "המתחזה". בשניהם מדובר בילד שנעלם לפני שנים רבות, ולפתע צץ מחדש וחוזר לחיק משפחתו, כאשר כל הזמן מרחפת מעל האיחוד המרגש השאלה האם באמת מדובר באותו נעדר, או שמא מישהו שהשתלט על זהותו. אבל אם "המתחזה" מהלך על מקום ז'אנרי ומתעתע, הסרט הספרדי מבקש להעביר חוויה שונה. זה אחד הדברים שאהבתי ביותר בסרט – הוא לא מספק את כל התשובות, אבל עשייתו מרגישה בטוחה מספיק כדי לאפשר לצופים לחשוב בעצמם, ולהגיע למסקנות שלהם, כל זאת מבלי להיות סתום או מתחכם בכוח. דרך הסיפור של "העור האחר" היא פשוטה, כאשר את האלמנטים השגרתיים (אך המוצלחים) של עריכה וצילום, מאזן עיצוב פסקול השובר את הריאליזם, ומעניק תחושה של חרדה ובלבול.

את תפקיד הבן השב מגלם אלכס מונר, והוא נפלא. לצדו אמה סוארז, שלאחרונה כבשה את מסכי ישראל בזכות הופעתה ב"חולייטה" של אלמודובר, ואל הקלחת נזרק גם השחקן הספרדי האהוב סרגי לופז, בתפקיד חד מימדי למדי שמקשה מעט על הזיהוי שלו.
ישנה לעיתים הרגשה שהסרט מנסה להתפרש על פני יותר שטח ממה שהוא יכול, וככזה הוא הופך להיות שקוף למדי, ופגמיו נחשפים. הוא מנסה לשמור על אווירה מסתורית יותר ממה שצריך, ויותר מפעם אחת מניעי הדמויות נותרים לא ברורים עד הסוף. אני לא לגמרי בטוח מה התבלין שהיה חסר לי בסרט הזה, אבל אין לי ספק שמשהו בכל זאת חסר שם כדי להפוך אותו למסעיר או מומלץ באמת. כל זאת לא לקחת מכך שיש בו דרמה חזקה, ולפחות דמות אחת מרתקת מספיק כדי לגרום לסיפור להרגיש מעניין כל הזמן.

"אל קלאסיקו" – El Classico

על הסרט הזה שמעתי לראשונה כאשר התחקיתי אחר הנציגים של המדינות השונות לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. זוהי הפקה משותפת לנורבגיה ועירק, שנשלחה על ידי האחרונה להוליווד. אני אמנם סקפטי שזה יהיה הסרט שיביא את עירק לראשונה אל מועמדי האוסקר, אבל זה לא לחלוטין לא רלוונטי. כבר משלב התקציר והטריילר סוקרנתי לגביו, ואני שמח לבשר שציפיותיי אכן התגשמו. סרטו של האלקוט מוסטפה הוא אחד הסרטים המקסימים שראיתי לאחרונה, והוא ללא ספק כזה שכדאי לכן לסמן בתוכנייה.

"אל קלאסיקו" מספר על אלן, גבר כורדי קטן קומה שמבקש להתחתן עם אחת מבנות כפרו. אביה מסרב בכל תוקף ואלן מחליט לצאת למסע לספרד, על מנת להחתים את לא פחות משחקן הכדורגל כריסטיאן רונאלדו על נעליים אותם הכין אביה המעריץ את ריאל מדריד, כדי להוכיח שהוא ראוי לה. להרפתקה המסוכנת הוא סוחף עמו את אחיו הגדול.
זה נשמע מעט מטופש על הנייר, אבל מוסטפה הצליח לעקוף את התקציר הזה בגדול ולעשות סרט נהדר. "אל קלאסיקו" הוא סרט עם לב ענק, מצולם נפלא, מרגש מאוד וגם מצחיק לא פעם.
אתוודה שאני לא בטוח עד כמה יכולתי לקנות את כל מהלכי התסריט, אבל היה לי קל להניח את שלב הניטפיקינג בצד בזכות העולם החם והאוהב שיצר מוסטפה, ובזכות ההופעות המעולות של שני האחים, במיוחד וריה אחמד בתפקיד אלן. מה שכן מאכזב מעט הוא שנדמה שלמוסטפה הייתה גם הזדמנות פז להגיד משהו, על חברה שסועה, על היחס לשונה, על מתח בין תרבויות, אבל על כולם הוא וויתר במה שנראה כמו החלטה מכוונת מאוד. כמובן שזוהי זכותו, אבל אני מאמין שזה היה נותן ל"אל קלאסיקו" משהו מעבר, משהו שיהפוך אותו לגדול יותר, אבל הוא נותר רק מעשייה חביבה על שאיפות.
אמנם מדובר בסרט שאיננו איזושהי יצירת מופת חד פעמית, רק סיפור קטן ונהדר, ובכל זאת זה בדיוק מסוג הסרטים שבגינם אני מודה גם לקטגורית הסרט בשפה זרה, ובטח לפסטיבלי הקולנוע, שחושפים אותי ליצירות שאין שום סיכוי שהייתי מגלה בלעדיהן.