"שבעת המופלאים", סקירה

זה לא משהו שאנחנו יודעים רק מעכשיו, אבל קשה לומר שיכולה להתקיים רשימת "הסרטים המשפיעים ביותר בכל הזמנים" שלא תכלול את סרטו של אקירה קוראסווה משנת 1954, "שבעת הסמוראים". רק ארבע שנים לאחר שקוראסווה חשף את הקולנוע היפני לעולם בפסטיבל ונציה עם סרטו "ראשומון", הוא חזר ללידו עם "שבעת הסמוראים" והלהיב את צופי הקולנוע עד כדי כך, שכשישים שנה לאחר מכן ממשיכים לשוב לספר את הסיפור שלו.
כמובן שהמפורסמת בגרסאות המחודשות לסרטו של קוראסווה היא "שבעת המופלאים" שביים ג'ון סטורג'ס בשנת 1960, אחד המערבונים האהובים של הקולנוע, אבל הרשימה ממשיכה ומתפצלת לאין ספור ענפים וז'אנרים. למשל הקומדיה "שלושה אמיגוס" עם סטיב מרטין וצ'בי צ'ייס, למשל אחד מסרטי פיקסאר הלא מוערכים דיים "באג לייף", למשל "13 המתנקשים" של טאקאשי מייקה משנת 2010 (שמבוסס על סרט משנת 1963 שמבוסס על הסרט של קוראסווה), וזה לא כולל את המחוות והפארודיות שאפילו אין טעם להתחיל למנות את כולן. אני חושב שאפילו קומדיית הדראג עם פטריק סוויזי עליו השלום, "קאדילק של סוף שבוע" הופכת במערכתה האחרונה לטייק-אוף של סרטיהם של קוראסווה וסטורג'ס.
מרתק אותי לנסות להבין מה בסיפור הספציפי הזה, בו קבוצת גברים מתאחדת כדי להציל עיירה מרוע אשר מאיים עליה, ועל הדרך גם מצילים את כבודם האישי, כל כך על-זמני שהקולנוע פוקד אותו ללא הפסקה. אבל זה אולי חומר לטקסט אחר.

עכשיו הגיעה אלינו החוליה האחרונה לבינתיים בשרשרת הארוכה הזו. "שבעת המופלאים" (The Magnificent Seven) מודל 2016 הוא סרטו החדש של אנטואן פוקוואה, אם אינני טועה הבמאי האפרו-אמריקאי הריווחי ביותר שעובד בהוליווד כיום. הוא פרץ לתודעה בשנת 2001 עם סרטו השני "יום אימונים מסוכן" שהביא לדנזל וושינגטון את אוסקר מספר שתיים, ומאז עבד ללא הפסקה בתוך מערכת האולפנים עם כמה מגדולי הכוכבים שאפשר למצוא. לא כל סרטיו מצאו חן בעיני הקהל והביקורת, אבל בשנת 2014 ביים את וושינגטון שוב בסרט "נקודת שוויון" שהפך לאחד הלהיטים המפתיעים באותה השנה, והוא חזר לעניינים. "שבעת המופלאים" הוא שיתוף הפעולה השלישי שלו עם וושינגטון, והחמישי עם הצלם זוכה האוסקר מאורו פיורה, שהיה לי את הכבוד לראיין אותו בטלפון ל"כלכליסט" לקראת יציאת הסרט השבוע.
"שבעת המופלאים" 2016 עשה את השינויים המתבקשים כדי להיות מותאם לימינו אנו. הרע של הסרט הוא התגלמות הקפיטליזם המכוער והמעוות ביותר – ולדעתי לא בכדי הסצנה הראשונה שלו מזכירה מאוד את רגעי השיא של דניאל פליינוויו ב"זה ייגמר בדם" – ובנוסף הפכו השבעה שבכותרת הסרט לקבוצה הכי מגוונת אתנית שאפשר להעלות על הדעת, לעיתים על חשבון כל היגיון סביר. את החבורה מוביל גבר שחור ולצדו אפשר למצוא מקסיקני, אסייתי, אינדיאני, וכמובן שבחלקים מאוחרים יותר תכנס חזק יותר לעניינים גם נציגת המין הנשי בסרט.

הכל טוב ויפה, ואפילו חשוב, אבל מה שמאוד בולט בסרט החדש הוא שהניסיון להביא לקולנוע את כל הדמוגרפיות האפשריות בארה"ב, הוא שזה נותר על פני השטח בלבד. המקסיקני הוא רק מקסיקני ואיננו תורם שום דבר לעלילה, האסייתי הוא ללא ספק אך ורק אסייתי ולמרות שהדמות שלו מעט יותר מפותחת מחברו המרכז-אמריקאי, אבל הוא יכל להיות באותה מידה גם לבן, צ'רקסי, ארמני או ג'ינג'י.
האמת היא שבעיית פיתוח הדמויות היא באופן כללי החולה הרעה של הסרט המרהיב לצפייה הזה, כי לעיתים תהיתי האם יש פה שבעה גיבורים אך ורק כדי להתאים את הסיפור לשם הסרט, ולא כי באמת צריך אותם. יש בעצם שלוש דמויות משמעותיות מתוך השביעייה: המנהיג בגילומו של דנזל וושינגטון, חברו הטוב והלום הקרב אותו משחק אית'ן הוק (יחד הם הופיעו גם ב"יום אימונים מסוכן"), והצ'ארמר הצעיר שהוענק למי-אם-לא כריס פראט. שאר ארבעת המופלאים לא תורמים דבר או חצי דבר לעלילת הסרט, ומסתכל במיוחד המקרה של הדמות שקיבל וינסנט ד'ונפריו, שעל אף שהוא גונב את ההצגה, אין לו שום תפקיד בסרט הזה כלל וכלל.

ושלא תחשבו שהשלישייה המרכזית הן מופת של בניית דמות. גוד-נייט של הוק, למשל, חווה התקף חרדה בקרב היריות הראשון, נרפא ממנו אחר כך, ואז חוטף אותו שוב, ואז שוכח ממנו, בלי שום הבנה מדוע ולמה. לפאראדיי של פראט יש בעיית שתייה חמורה, שמודגשת על ידי כך שבכל פעם שהוא לוגם וויסקי המצלמה חותכת להבעה מודאגת של אחד הסובבים אותו, אבל לאלכוהוליזם הזה אין שום משמעות, ולא מוסיף או גורע דבר מתפקודו תחת לחץ לאחר מכן.
האנטגוניסט של הסרט, אליו לוהק פיטר סארגסארד האהוב בהופעה הכי מוגזמת שלו אי פעם, הוא פסיכופט מוחלט, כזה שבעולם של רשעים קצת יותר מורכבים שלעיתים אפילו לרגע משבשים לצופה את אמות המוסר (בין אם זה מגניטו של האקס מנים או זימו של קפטן אמריקה האחרון, אם להיזכר בדוגמאות טריות) מרגיש כמו משהו מעולם אחר לחלוטין. דניס הופר ב"האחים סופר מריו" אחר לחלוטין.

ובכל זאת, "שבעת המופלאים" הוא סרט מהנה מאוד. קודם כל בגלל שהוא נראה נפלא. מאורו פיורה מנצל היטב את הז'אנר, את הנופים ואת פניהם של השחקנים ומייצר סרט אפי שקשה להסיר ממנו את העיניים. המוזיקה האחרונה בהחלט של ג'יימס הורנר ("רוחות של תשוקה", "לב אמיץ", "טיטניק") שנהרג בתאונת טיסה בשנה שעברה, עליה גם חתום סיימון פראנגלן, היא אחד מפסי הקול הטובים ששמעתי השנה. הקאסט טוב מאוד באופן יחסי, בטח בהתחשב בעובדה שלא ממש כתבו להם דמויות, ומכיוון שעבר מספיק זמן מאז שראינו את כריס פראט עושה בדיוק את אותו הדבר כפי שעה ב"שומרי הגלקסיה" או "עולם היורה", אין שום בעיה לראות אותו עושה זאת שוב.

הכתיבה של תסריטאי האקשן הבעייתי ריצ'רד וונק ("המכונאי", "נקודת שוויון") ושל יוצר "בלש אמיתי" ניק פיצולאטו אמנם בעוכרה של ההפקה המרשימה הזו, וקשה להגיד שהסרט מצליח להתגבר על כל הקלישאות והרגעים הצפויים בו, אבל לי היה קל לסלוח מכיוון שמדובר בהמשכה של תרבות ז'אנרית שעלילתה גם ככה ידועה ומוכרת לעייפה, ואולי זה חלק מהכיף. אנחנו אוהבים לשמוע את אותו סיפור שוב ושוב, ולו רק בשביל הרגע הנהדר הזה שבו מפתיעים אותנו, שבו פתאום התבנית נסדקת. "שבעת המופלאים" של אנטואן פוקוואה הוא בעיקר נקודת קישור לא רעה בכלל בין עונת הקיץ לעונת הסתיו, וסביר להניח שלהוציא מקרה שבו הורנר המלחין מקבל מועמדות לאוסקר על עבודתו הסופית, לא נזכור את הסרט הזה עד תום השנה.