אימת החודש – אוגוסט 2016: "להתעורר מפחד", "מכשפת הצהריים", "תחייה", "נשיכה"

עולם האימה זכה לכמה כותרות בחודש אוגוסט, עם סופו של הקיץ, אז יש המון על מה לדבר עוד לפני הסקירה של כמה סרטים מעניינים מהעולם. לא בהכרח טובים, אבל ללא ספק מעניינים.
לפני שנתייחס לחדשות מחו"ל, רציתי להזכיר לכם שיש שני סרטי ז'אנר שמוקרנים כרגע על המסכים. האחד הוא "מים לא שקטים" המהנה למדי, לו הקדשתי סקירה משלו, והשני הצטרף ממש לאחרונה – "כיבוי אורות" (Lights Out) שזכה להצלחה נאה בארה"ב. מכיוון שלא היו לו הקרנות מקדימות, והוא מודר מקולנועי תל אביב, טרם הספקתי לראותו, אבל מקווה שאצליח לעשות זאת אחרי שייגמר החופש הגדול, והקניונים יהיו בטוחים שוב.
אבל יותר מרגש מזה, נראה שסרטו של פדי אלברז "אל תנשום" (Don’t Breath) שכבש את קופות הכרטיסים בסופ"ש האחרון, אמור להגיע לבתי הקולנוע בשבוע הבא, והידיים שלי רועדות מהתרגשות. אלברז הוא זה שאחראי על הרימייק ל"מוות אכזרי" שמאוד הייתי בעדו, וככזה הוא אחד מסרטי 2016 שאני הכי מצפה להם. מקווה מאוד שתהיה לו הקרנה מקדימה כדי שאוכל לדווח עליו בסוף השבוע של יציאתו, אך אם לא, נאלץ להתאפק קצת.

בינתיים, בארה"ב, סיכומי הקיץ מתחילים והקונצנזוס הוא שיש שני מנצחים לקיץ 2016: דיסני וסרטי האימה. בזמן שרוב הסרטים אכזבו בביקורות, בקופות, או בשניהם יחד, סרטי האימה הצליחו מעל למצופה. מדובר, כמובן, בסרטים שהוזכרו פה למעלה, אבל גם ב"לזמן את הרוע 2" ועוד כמה. זה כמובן משמח מאוד.
על אף שבעיני 2016 טרם הצליחה להביא סרט אימה ראוי, שני פרויקטים עתידיים תופסים יותר ויותר תשומת לב. שניהם אמנם לא רעיונות מקוריים, אלא סיקוול ועיבוד לספר, אבל אנחנו נעבוד עם מה שנותנים לנו.
הראשון, שכבר הזכרתי במהדורות העבר של אימת החודש, הוא סרטם החדש של הצוות אדם וינגארד הבמאי וסיימון בארט התסריטאי ("אתה הבא בתור", "האורח"). ידוע היה שהשניים עובדים על סרט שנקרא "The Woods", אבל רק כשנחשף בפסטיבל קומיק-קון התגלתה האמת – מדובר בסרט המשך ל"פרוייקט המכשפה מבלייר". הצופים ברי המזל עשו סלטות כאשר הסרט התחיל לרוץ, והוא זכה לתגובות חמות במיוחד. הייתי נותן אשך כדי להיות בהקרנה הזו.
הסרט הנוסף הוא משהו מעט יותר מורכב בשבילי. מדובר בעיבוד החדש לספר המופת של סטיבן קינג "זה" (ברצינות. מדובר באחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו במאה ה-20. מי שקרא יודע), עליו אחראי הבמאי אנדרס מושיאטי, אם ככה כותבים את שמו, שביים את סרט הרוחות חביב "מאמא". אני כותב שהנושא הזה מורכב עבורי, מכיוון שאני לא מסוג האנשים שנוטים להתנגד לעיבודים ורימייקים. למעשה, אני לא באמת מאמין שיש קדושה בסרטי וספרי עבר, והכל בר עיבוד מחודש, גם אם אני יודע שהגרסה המחודשת תהיה נאחס. ועדיין, קשה לי עם "זה". קודם כל זה קשור לכך שהספר הזה חשוב מאוד עבורי, אבל בעיקר מכיוון שהוא מעשייה כל כך רחבת היקף, כל כך מורכבת, כל כך רבת רבדים, שאני באמת לא חושב שאפשר להעביר אותה לסרט קולנוע. היה ניסיון לעשות ממנה מיני סדרה בשנות התשעים, וזה היה כל כך גרוע שקשה לדבר על זה. כדי להכניס את זה למסגרת של סרט צריך לחתוך המון, ואני מהמר שיורידו את הדברים שעושים את "זה" למה שהוא. בינתיים מערכת השיווק של הסרט עושה עבודה אינטנסיבית – אינטנסיבית מדי, אם אתם שואלים אותי – ואני נמצא במצב של סקרנות וחרדה מהסרט. בכל מקרה, אני ממליץ לכולכם לנסות לנצל את הזמן עד יציאת הסרט כדי לקרוא את הספר. הנאה מובטחת.

ועכשיו אפשר לעבור לסרטי חודש אוגוסט. הפעם טרחתי לחפש סרטים מסביב לעולם, וכך יש לנו נציגות מארה"ב, צ'כיה, ארגנטינה וקנדה.

"להתעורר מפחד" – Before I Wake

סיפור תמוה למדי היה הסרט הזה. מייק פלאנאגן ביים את "להתעורר מפחד" לאחר הצלחת "השער" (Oculus) המצוין. הצילומים יצאו לדרך כבר ב-2013 אבל בעיות משפטיות והזנחה כללית דחו את הסרט עד לסבב פסטיבלים רק בקיץ הזה. בינתיים נטפליקס כבר שחררה את סרטו הבא (והרביעי במספר), "Hush", שזכה לסקירה חיובית בסריטה כבר לפני כמה חודשים. בארץ יצאו פרסומים לכך שהסרט עומד להיות מוקרן בבתי הקולנוע, כנראה כדי לנצל את המומנטום של השחקן ג'ייקוב טרמבליי, שגרם למיליוני אנשים בעולם להתייפח עד כלות בזכות הופעתו ב"חדר". ועם זאת, הסרט נעלם, או שאכן הופץ בסודיות ומבלי שאיש ידע בשעות-לא-שעות בבתי קולנוע מרוחקים.
בעיה נוספת שעמדה מול חברת ההפצה של הסרט היא נושא הסיווג שלו. מבחינת פלאנאגן לא מדובר בסרט אימה אלא יותר ב"פנטזיה אפילה" אבל בכל זאת היה צריך להשתמש בכל סרטיו האחרים כדי לשווק את הסרט, והם בהחלט סרטי אימה, וכך נוצר חשש שהציפיות של הקהל לא יתאמו את הסרט. פלאנאגן טען בראיון ל-Shock Wave שלדעתו המפגש הראשון של הסרט עם הקהל יתגלה כאכזבה, אבל בסיבוב השני, כאשר מערך הציפיות איכשהו יסונכרן, הצופים יבינו יותר מה הוא ניסה לעשות.
בכל מקרה, זאת לא המילה האחרונה של פלאנאגן ל-2016. במהלך אוקטובר, חודש ליל כל הקדושים, יצא סרטו הבא, והוא סרט המשך ל"אותיות שטניות". עכשיו, נכון, על פניו אלו הם החדשות הכי מבאסות אי פעם. מה במאי מוכשר כמו פלאנאגן צריך להתעסק עם סיקוול לסרט אימה מקרטע שאיש לא רוצה לזכור? אבל אז יצא הטריילר, והוא באמת אחד המוצלחים שראיתי לאחרונה. אני ממש מצפה לזה.
כך או כך, פלאנאגן כבר עכשיו הוא איש השנה של קולנוע האימה.

אני הגעתי ל"להתעורר מפחד" כאשר אני מכין את עצמי לכך שלא מדובר בסרט הפחדות רגיל, אבל אני חייב לומר שאני כן הייתי משייך אותו די בקלות לז'אנר האימה. הוא מעודן יותר, בהחלט, אבל המבנה שלו מתאים לחלוטין לז'אנר, וכך גם כמה מוסכמות עלילתיות ותמתיות.
הסרט מספר על זוג צעיר ולבנבן (קייט בוסוורת' ותומס ג'ין) אשר אבדו את בנם הקטן בתאונה מצערת ומתקשים להתגבר על כך. ובצדק, יש שיאמרו. הם מחליטים בסופו של דבר לאמץ ילד כדי להשלים את התא המשפחתי, וסוכנת האימוץ ממליצה להם על קודי (טרמבליי), ילד מקסים וחכם שעבר הרבה טרגדיות בחייו, אך הוא איכשהו הצליח להתגבר עליהם.
השניים מביאים אותו לביתם, ונראה שהשידוך הזה מצליח מעל למצופה. יש רק בעיה אחת – קודי מסרב להירדם. הוא טוען שכאשר הוא נרדם משהו נורא מגיע לרדוף אותו, משהו שיעמיד בסכנה את כולם. ואכן, כאשר הוא עוצם את עיניו, דברים משונים קורים בבית. הזוג חווה חזיונות אמיתיים לחלוטין של בנם המת, חזיונות שהופכים למצמררים יותר ויותר ככל שהישות האפילה תופסת חזקה.
"להתעורר מפחד" הוא סרט על התמודדות עם אבל. ממש כמו "הבאבאדוק" (שיוזכר בהחלט גם בסרט הבא בסקירה), אבל פחות מוצלח ממנו. ובכל זאת, פלאנאגן, ושותפו לכתיבה ג'ף הווארד, בנו סרט אימה שנשען על הדמויות והתהליך שהן עוברות, וככזה הוא חזק וטוב יותר מרוב סרטי האימה האחרים. האפקטים הממוחשבים קצת חושפים את התקציב הנמוך של הסרט, אבל רוב הזמן עוברים היטב. הוא מייצר רגש ודאגה לדמויות, למרות שהמשחק לא בשמיים (טרמבלי לא מוצלח פה כמו ב"חדר"), וגם הפתרון של המערכה השלישית קצת מוזר.
פלאנאגן במאי חכם ומוכשר, והוא מצליח לייצר סרט שאולי איננו מסעיר כמו האחרים שביים, אבל יש בו רגעים טובים מאוד ומספק חווית צפייה לא רעה, גם אם כזו שנשכחת די מהר.

"מכשפת הצהריים" – The Noonday Witch / Poledince

יכול להיות שאני טועה, אבל לדעתי זהו סרט האימה הראשון תוצרת צ'כיה שאני נתקל בו. האמת היא שכאן, אפילו יותר מ"להתעורר מפחד", להציג אותו כסרט אימה פרופר, יכול לעבוד נגדו. זו גם אחת הבעיות שלו. הוא לגמרי היה יכול לעבוד כסרט פסטיבלים לקהל הרחב (הוא הוקרן בקארלובי-וארי) אילולא נגיעות הז'אנר שלו, אבל כשזה מגיע באמת ליצירת חרדה ומתח, שם הוא פחות מצטיין. ככזה, הוא סרט כלאיים מוזר, שיש בו הרבה אלמנטים מרשימים מאוד, אבל מרגיש כאילו נפל בין הכיסאות.

זהו סרטו הראשון של ז'ירי סאדק. הוא נפתח כאשר אליסקה, אם צעירה (אנה גייסלרובה, שחקנית עסוקה ועטורת פרסים במולדתה), חוזרת עם ביתה הקטנה לכפר בה גר בעלה, ומבקשת לקנות מחדש את בית ילדותו כדי שיוכלו להשתכן שם. הימים הם ימי שרב איומים, ובזמן שאנשי הכפר שמחים לקראתם ומקבלים אותם בסבר פנים יפות, תיחזוק הבית קשה מאוד, וגם נדמה שיש איזשהו סיפור מאחורי היעדרות האב שאיננה לגמרי כשרה.
בזמן שאליסקה מנסה להבין איך תוכל לשלם על הבית, היא נרדפת על ידי אשתו המעט מטורללת של ראש העיר, אשר מזהירה אותה שמישהו או משהו יבוא לקחת את ילדתה. אליסקה פוטרת זאת כדברי הבל של מישהי מעורערת, אבל בכל זאת דברים מטרידים מתחילים לקרות מסביב.

האמת היא שקשה לתאר כמה מעט דברים קורים בסרט הזה. אני חושב שעברה כמעט שעה עד שלמדתי משהו שלא ידעתי מעשר הדקות הראשונות של הסרט. הוא אמנם לא עובר כמשעמם, בעיקר בזכות יצירת אווירה מסקרנת מאוד, עבודת צילום פשוט נפלאה (הרהיב בעבודתו: הצלם אלכסנדר סורקאלה) וליווי מוזיקלי מעולה. אם היה זה, כאמור, סרט פסטיבלים קטן על מאבקיה של אישה צעירה בניסיון לבנות חיים חדשים עם ילדתה הקטנה, הייתי מתייחס אליו כדרמה עשויה היטב. אבל זה לא לגמרי מה ש"מכשפת הצהריים" מנסה לעשות, ונדמה שהוא רוצה להיות סרט אימה אבל כל הזמן שוכח מזה, נזכר פתאום, לוחץ חזק על הקונספט, ואז שוכח מזה שוב.
אין ספק שקשה מאוד שלא להיזכר ב"הבאבאדוק" גם בצפייה בסרט הצ'כי. אפילו גייסלרובה השחקנית מזכירה במראה החיצוני את אוסי דייויס של הסרט האוסטרלי. "הבאבאדוק" הולך על מקומות אפלים הרבה יותר, אמנם, אבל הוא גם מטפל בנושאים הדרמטיים שלו באופן יותר מתוחכם. לדעתי, כמובן.

אני שמח שנתקלתי בסרט הזה, בעיקר בגלל הצילום – שבשונה מסרטי אימה אחרים מתרחש כמעט כולו בשמש צורבת – והחשיפה לקולנוע צ'כי מסוג קצת אחר, אבל בעיני חוסר ההחלטיות שלו מונע ממנו להיות סרט מרתק או מקורי, אלא רק מעכב אותו.

"תחייה" – Resurreccion

אם ב"מכשפת הצהריים" לא קורה שום דבר מבחינה עלילתית במשך דקות ארוכות, הדבר לא יכול להיות שונה יותר בסרט הארגנטינאי של גונזלו קלזאדה מ-2015. חצי השעה הראשונה שלו כל כך עמוסה באירועים ותפניות, שקשה מאוד לדעת לאן לוקח הסיפור. זה כמובן דבר חיובי. עם זאת, מה שקצת הציק לי מהרגע הראשון ועד האחרון, הוא שהסרט הזה מוגזם. כל כך מוגזם, שהוא מרגיש כמו טלנובלה על ספידים. וזה לא רק המשחק, אלא גם העיצוב, הצילום והמוזיקה. הכל היסטרי. ולא בקטע טראשי בסגנון "העורך" או מחוות לסבנטיז, פשוט בדציבלים מאוד גבוהים. כנראה שלא בכדי קרוי הפרק הראשון שלו "תשוקה".

"תחייה" הוא מעשייה גותית בסגנון אדגר אלן פו. בשנת 1871, בדרכו לבאונוס איירס, עוצר כומר צעיר באחוזה של משפחתו, שם גר אחיו יחד עם אשתו, בתו וסוכן הבית. שם הוא מגלה שהמקום, הקרוי "גן עדן", הוזנח לחלוטין, המשרתים ברחו ובזזו את רוב חפצי היוקרה, אחיו גוסס ממגפה מוזרה, ואשתו וילדתו כלאו את עצמן בבית התפילה, במצב של היסטריה תמידית. לא עובר הרבה זמן, משהו כמו עשר דקות, והכומר ננשך על ידי אחיו ומגלה שגם הוא חולה, ונכנס לטרפת של הזיות קדחת כאשר הוא לא מצליח לדעת מה מציאות ומה דמיון, מי חי ומי מת, ומי מנסה להצילו ומי מנסה להרגו. עד בערך הרגע האחרון של הסרט, גם הצופים לא יכולים לדעת.
אם מתחברים להגזמה של כל האלמנטים, יש משהו מהנה ומושך ב"תחייה". העניין הוא שבאיזשהו שלב זה מתחיל קצת להתיש. קלדאזה עושה הכל כדי לבלבל אותנו, ובסופו של דבר לי זה הרגיש שזה קצת יותר מדי וגם מנע ממני להיסחף אחרי הסרט. לא עוזר שמרטין סליפאק לא נורא מוצלח בתפקיד הראשי של הכומר המתוסכל.

זהו מסוג הסרטים שאם היו מוקרנים על קיר ללא סאונד באיזשהו חלל, לא הייתי יכול להסיר ממנו את העיניים. יש בו באמת משהו מהפנט, בטח כשנדמה שבכל רגע הסרט שוקע יותר אל תוך הטירוף. אבל אם הייתה ממני איזושהי ציפייה לדאוג לדמות הראשית או לנסות להיות מעורב במתרחש, היא בוודאי לא התממשה.

"נשיכה" – Bite

אל סרטו הקנדי של צ'אד ארצי'בולד הגעתי עם מינימום ציפיות. על אף סבב פסטיבלי ז'אנר מרשים ב-2015, הוא בקושי היה מדובר בשנה האחרונה והמעט ששמעתי עליו לא היה חיובי במיוחד. סביר להניח שאילולא הרצון לעבות את פינת אימת החודש של אוגוסט, סביר שלא הייתי צופה בו. והנה, הופתעתי לטובה. לא מנסה לומר חלילה שהסרט הזה צריך להיכנס הישר לרשימות החובה שלכם, אבל כסרט שנופלים עליו בזמן הנכון ובמקום הנכון, הוא עובד בסדר גמור.

"נשיכה" הוא סרט דוחה, ואני אומר את זה בצורה החיובית ביותר שאפשר. זהו סרט body horror, וככזה, הצופה המודע שמגיע אליו שואף לצפות בגוף אנושי מתפורר. את זה הסרט מספק, ויותר מכך. הוא אמנם לא "הזבוב", אבל הוא גם לא "Contracted". האיפור בו מצוין, העיצוב ראוי בהחלט, ויש לו כמה רגעים טובים ביותר.
חלקו הראשון של הסרט נעשה בסגנון ה-found footage, אך אלו – כמוני – שכבר פיתחו אלרגיה לעשייה הסגנונית שאיימה על המשך מורשת האימה, יכולים להירגע. זוהי רק הפתיחה. לאחר כמה דקות הסרט מוותר על הסגנון והופך להיות רגיל. כלומר, רגיל יחסית לסרט בו מישהי ממיסה לדמות אחרת את הפנים בעזרת הקיא שלה.
הסרט נפתח בשלוש צעירות שיוצאות לחופשה שהיא גם מסיבת הרווקות של אחת מהן, כאשר אחרת מתעדת את הכל. הן שותות, נהנות, ונדמה באופן כללי שאנחנו בסרט של איליי רות'. וזה, למשל, איננו דבר חיובי כלל. בשלב הזה של הסרט בכלל לא הצלחתי להבדיל בין הבנות (מלבד אחת אסייאתית) ואפילו לא הייתי בטוח כמה מהן יש. גם התסריט לא לגמרי מסתדר עם הסרט. באיזשהו שלב הן שומעות מבחור כלשהו שיש מקום קסום לא רחוק משם, עם מים צלולים ומדהימים. ממש פיסת גן עדן קטנה. כשהן מגיעות למקום המדובר, מסתבר שזהו לא יותר מנקיק עם מים ירקרקים, כזה שכל אחד מאתנו היה חושש להיכנס אליו במקרה והיה נתקל בו בטיול בצפון. זה כמובן לא משנה לחבורה העליזה, והן קופצות ומשפריצות להנאתן, עד לרגע שבו אחת מהן טוענת שמשהו במים נשך אותה. בום. כותרת פתיחה. להתראות found footage.
בשלב הזה אנחנו מתרכזים בזו העומדת להתחתן, כאשר לא רק ספקות מתחילות לכרסם בה לגבי החיים המשותפים עם בעלה, אלא גם משהו פיזי הרבה יותר. וזה בכלל בכלל לא נעים. בוא נגיד את זה כך, כמובן שגם בסרט הזה יהיה את שלב נפילת הציפורניים, וזה דווקא יהיה אחד הרגעים היותר נוחים לצפייה.

ההתחלה של הסרט עלולה להרתיע לא מעט צופים, אך בהחלט שווה לעבור אותה. מצד שני, על אף שהסגנון משתפר, התסריט נשאר מטומטם באותה מידה. כל דמות סתומה יותר מקודמתה, הנשים והגברים כאחד, אין שום היגיון בשום דבר שקורה, חוקיות לגבי הטרנספורמציה של הבחורה הנשוכה מצעירה יפה לסוג של כלתו של הזבוב לא תהיה בנמצא כלל, וקשה מאוד לרצות בטובתן של מי מהדמויות.
ועם זאת, כאמור, הסרט כל כך דוחה, שזה מרגיש כאילו הוא לגמרי עושה את מה שהוא בא לעשות, וככזה אין מה לכעוס עליו.
ארצ'יבלד, הבמאי, הוא מפיק עסוק בקנדה, ונדמה שעולם הז'אנר קרוב ויקר ללבו. מאחוריו כבר ארבעה סרטים, סדרת תעודה והמון המון פרוייקטים שבהם השתתף. אין ספק שהוא שולט בתת הז'אנר של הסרט הזה, אבל באמת היה עוזר לו תסריט טוב יותר ופחות מטופש ומוכר. יכול להיות שעם החומר הנכון הוא יעשה סרט אימה מדהים יום אחד. אנסה לבדוק את יצירותיו הקודמות, לראות האם אני צודק בהשערותיי.

לכל פרקי אימת החודש מאז מרץ 2013, לחצו על התגית למטה.

מכשפת הצהריים