"וורקראפט: ההתחלה", סקירה

הנה עובדה מעניינת שגיליתי לאחרונה: הסרט מבוסס-משחק-המחשב הכי מצליח עד כה בכל הזמנים הוא "לארה קרופט: טומב ריידר" משנת 2001, בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי. בתחילת האלף רווחיו הכלל עולמיים עמדו על 274,703,340 מיליון דולר, ובטבלת שוברי הקופות האמריקאים באותה שנה הוא התמקם רק במקום ה-15.
זה די מדהים שהסרט הלא משמעותי הזה, שלא השאיר חותם גדול מדי, מחזיק שיא כבר חמש-עשרה שנה, וזה מעיד על חוסר יכולתם של סרטים מבוססי משחקים לנצח בקופות. סתם כדי להשלים את התמונה, המקום השני שייך ל"הנסיך הפרסי: חולות הזמן" שנחשב לכישלון בשנת יציאתו, אבל הוא בכל מקרה עומד להפסיד את מקומו בטבלה לטובת "אנגרי בירדס: הסרט", שיעקוף אותו ממש בקרוב.

"וורקראפט: ההתחלה" (Warcraft) שיוצא השבוע בבתי הקולנוע בארץ, הוא אחד משני עיבודי משחקי מחשב גדולים מאוד של שנת 2016 (השני הוא Assassins’ Creed), ובשלב הזה, רק על פי הכנסותיו במזרח אסיה, כנראה עומד לעקוף את "טומב ריידר" ולהפוך למרוויח ביותר בז'אנר. אבל האמת היא שכפי שראינו, התחרות שלו לא משמעותית במיוחד, בטח בהתחשב בעליית מכירי כרטיסי הקולנוע בשנים האחרונות.

לפני שנתחיל לדבר על הסרט החדש, אני אולי צריך להתוודות שמשחק המחשב האחרון בו שיחקתי היה, אם אינני טועה, "גולדן-אקס" לדעתי איפשהו בשנת 1989, וגם את זה אני זוכר בעיקר כהטחת האצבע המורה בכפתור הרווח ללא הכרה, עד שאיזה דרקון ירד מהשמיים. רוצה לומר, אני לא מומחה גדול במשחקי מחשב, ואת "וורקראפט" המשחק אינני מכיר ככל. כך שהסקירה הזו מתייחסת לסרט בלבד, ולצערי אינני יכול לעמוד על השוואות בין השניים.

הסרט החדש נפתח בפרולוג קצרצר שמזכיר בסגנונו את "מקס הזועם: כביש הזעם" ובו מסופר לנו על מלחמה אכזרית וארוכת שנים בין בני האדם וגזע האורקים, מין מפלצות דמויות אדם וגדולות מאתנו פי שניים. אבל כאשר הסרט ממשיך, שני הגזעים בכלל לא מודעים זה לזה ואנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בפרולוג למה שאמור להיות טרילוגיה. אני מניח שההשוואה הראויה לזה היא מה שהיה עם האתחול ל"כוכב הקופים", שהתחיל עם "כוכב הקופים: המרד" בו הוסבר לנו מה קרה לעולם שלנו על ידי שילוב של שחקנים, אנימציה, מושן-קפצ'ור ואפקטים ממוחשבים.
"וורקראפט: ההתחלה", ובכן, מתחיל בעולם האורקים, אותם מנהיג מכשף-אורק עצמתי, אשר מעביר את צבאו מימדים דרך שער קסום, כדי להשתלט עליהם ולכלותם, רק כדי לצבור כוח אפל וירוק (שנקרא "פל") ולהמשיך לעולם הבא. הם מגיעים לעולמם של בני האדם, ואלו לא יכנעו בלי מלחמה.

את הסרט ביים דנקן ג'ונס ("ירח", "קוד מקור") שנולד באנגליה בשנת 1971 למישהו בשם דיויד בואי. אני מתעכב על שנת לידתו, כי זה אומר שבאמצע שנות השמונים ג'ונס היה בן 13-14, גיל שבו כמעט כל דבר שנחשפים אליו נצרב בתודעה והופך להיות קאלט אישי. 1983-1986 היו השנים של סרטי הפנטזיה ההוליוודיים כגון "ליידי נץ", "אגדה", "ווילו והנסיכה", "שובו של הג'די" ועוד, שהגיעו בעקבותיהם של "קונאן הברברי" ו"אקסליבר". סרטו החדש של ג'ונס נראה שהושפע מאוד מאותם סרטי אייטיז ברמת עיצוב העולם, הדמויות והתפתחות התסריט, הרבה יותר מרפרנסים עכשוויים יותר כמו "שר הטבעות" או "משחקי הכס".
ברגע שזיהיתי את האלמנטים האלה, היה לי הרבה יותר קל להתחבר לסרט ולוותר על הפשטנות שלו. כמו שכתבתי בפינת סרטים מן העבר שהוקדשה ל"ליידי נץ", כמי שגדל בשנות השמונים ואלו הם הסרטים הראשונים שראה, הם מנגנים לי על מקום של נוסטלגיה ועובדים עלי היטב. יש מין שילוב מאוד נחמד של ישן וחדש ב"וורקראפט: ההתחלה", וזה לבדו הספיק לי כדי לחבב את הסרט יותר ממה שהייתי אמור, כפי הנראה.

האפקטים של הסרט מרשימים למדי, אם כי יש לי הרגשה שהם עומדים להתיישן מאוד בעוד שלוש או ארבע שנים. כל אווירת ה"מבוכים ודרקונים" של הסרט עובדת לטובתו, ועל אף שהוא מנסה להתמודד עם יותר נושאים ודמויות ממה שהוא יכול, הסיפור שהוא מספר דווקא עובר לא רע. מעבר למלחמה הכללית יש בו הרבה תככים פנימיים, היררכיות שמישהו באמת טרח לחשוב עליהם, יחס מתוחכם יותר לרעים והטובים, ואני אפילו הופתעתי ממוטיב די משמעותי שקשור למשה המקראי, בדמות אשר מקבלת את השם "גואל" (כך בשפת האורקים, אני מניח שזה בכוונה מקביל לעברית).
לא שהתסריט של הסרט הוא משהו שילמד בבתי ספר, אל תבינו לא נכון, אבל באופן יחסי הוא בנוי טוב, וכל סצנה בו מובילה לדבר הבא. זה אמנם לא עוזר לכל השעתיים שלו לחלוף ביעף, אבל זה כן מקל. כנראה שהגעתי עם ציפיות נמוכות במיוחד.

החולשה של הסרט עיקרה הפאתוס המוגזם של כל ההתנהלות. מצד אחד זה מרגיש נכון לעולם הזה (לא כל סרט צריך להיות "שומרי הגלקסיה"), אבל רגעי ההומור הקטנים לא לגמרי נוחתים טוב, וב-2016 אנחנו, כקהל ציני, צריכים איזושהי מידה של מודעות עצמית, אחרת קשה נורא להתייחס למשהו ברצינות. אירוני אמנם, אבל זה העידן שבו אנחנו נמצאים.
אכזבה נוספת בסרט היא כל מה שקשור לליהוק. בין אם השחקנים שנבחרו הם טובים או לא, יש משהו שנורא צרם לי בבחירות השחקנים. בן פוסטר, למשל, שבעברו נתן כמה תפקידים קולנועים מדהימים ("השליח", "3:10 ליומה") מגלם בסרט מכשף חכם ועוצמתי. זה לא עובד. פאולה פאטון מרגישה קצת לא אורגנית לסרט בתפקיד גארונה בת התערובת, בן שנצר (שהיה מרשים מאוד ב"גאווה") מרגיש שהונחת שם מתקופה מודרנית לגמרי, טראוויס פימל ("ויקינגים") לא מצליח להעביר את האיכויות הרגשיות של הדמות שלו, וכל גדודי האורקים בעולם לא ישכנעו אותי שדומיניק קופר, בתפקיד המלך, יודע לשחק.
אבל, כמו תמיד, יש נקודת אור אחת לפחות.

טובי קבל הופך להיות סיבה מספיק טובה כדי לראות סרט. הפעם הראשונה ששמתי אליו לב הייתה ב"כוכב הקופים: השחר" בו גילם את קובה, השימפנזה הרצחנית, והוא היה הדבר הכי טוב בסרט המצוין ההוא. בשנה שעברה הוא איכשהו הצליח לצאת טוב מהחרפה שהיא "ארבעה מופלאים", ואם לשפוט על פי הטריילר של האפוס החדש "בן-חור", הוא כנראה יהיה הדבר הכי טוב שם.
כמו ב"כוכב הקופים", גם הפעם קבל מסתתר תחת פיקסלים של מושן-קפצ'ר, אבל בתפקיד ראש השבט דורוטאן, הוא הדמות השלמה והמעניינת ביותר בסרט. לא ידעתי שזה הוא בזמן הצפייה, אבל אחרי שגיליתי את העובדה הזו, זה הסתדר לי היטב. אני ממש שמח שהוליווד מכירה ביכולות של הבריטי הצעיר הזה.

"וורקראפט: ההתחלה" הוא צפייה חביבה לגמרי אם באים נטולי ציפיות לחלוטין. הוא נראה טוב ומרגיש כמו סרט, משהו שקשה מאוד לקחת כמובן מאליו כיום. באמת שאין לי מושג איך יגיבו אליו אלו שמכירים את המשחק, ואולי החוויה שלהם תהיה שונה משלי, לטוב ולרע, אבל בסך הכל מדובר בסרט מאוד לא משמעותי, אבל מהנה למדי.