"יחי הקיסר!", סקירה חגיגית משותפת

סרטם הקודם של האחים אית'ן וג'ואל כהן, "בתוך לואין דייויס", הפך בשנת 2014 לסרט השנה של הבלוג, לאחר שכיכב במקומות הגבוהים בעשיריות השנה שלנו. לכן לא מפתיע שהתרגשות רבה אחזה במסדרונות סריטה עם הגעת סרטם החדש, "יחי הקיסר!" (Hail, Caesar).
במהלך השבוע, כתב לקראתו עופר ליברגל פוסט במרכזו האהובים עליו שבסרטי הוליווד על הוליווד וכבר תכנן את צפייתו הנוספת בסרט לפני סקירה משלו, אני תרמתי את חלקי בקצרה ל"כלכליסט", ואורון שמיר פרש את משנתו ב"עכבר העיר". אבל מכיוון שהרגשנו כולנו שבקושי גירדנו את קצה הקרחון המנצנץ שהוא "יחי הקיסר!", ובטח מכיוון שלא רצינו להשאיר אתכם בלי דברים מטעמנו במהלך הסופ"ש, החלטנו להפגש שלושתנו יחד ולכתוב סקירה ניתוחית ומשולשת על הסרט, כמו שעשינו בעבר עם "הערת שוליים", "השוטר" ו"הארטיסט" בין היתר.

את השיחה החלטנו שלא להגיש בצורת פודקאסט, אלא באופן טקסטואלי בעיקר מטעמי נוחות לנו ולכם. אנחנו חייבים להזכיר שהסקירה הזו כוללת ספויילרים ולכן מומלצת לקריאה למי שכבר ראה, או למי שרוצה כבר בצפייתו הראשונה להתעמק בפרטים, ולא במכלול.
מתחילים מעכשיו.

"יחי הקיסר!" הוא סרטם ה-17 של האחים כהן, אותו כתבו וביימו. להזכירכם ש"גשר המרגלים", לו תרמו רק בתחום התסריט ועליו הם מועמדים לאוסקר הקרוב, עדיין מוקרן בבתי הקולנוע.
הוא מתרחש בהוליווד של (כנראה) תחילת שנות החמישים, ובמרכזו אדי מניקס (ג'וש ברולין), מין מפיק אחראי באולפן בשם "קפיטול", אותו אולפן שהמציאו האחים כהן בסרטם "בארטון פינק".
הסרט מתנהל במשך קצת יותר מיממה, בה מניקס צריך לדאוג לשחקנית המיוזיקלס שלו (סקרלט ג'והנסון) לפתור את עניין הריונה הלא רצוי, לשנות את התדמית של שחקן צעיר (אלדן ארנרייך) מכוכב מערבונים לשחקן דרמות בסט של במאי חשוב (רייף פיינס), לפייס שתי כתבות רכילות רבות עוצמה (טילדה סווינטון בתפקיד כפול ולבוש להפליא), ולמצוא מה קרה לכוכב הגדול של האולפן (ג'ורג' קלוני), שנחטף באמצע צילומי אפוס על תקופת ישו, בידי קבוצת תסריטאים שדורשת רווחים מהאולפנים על עבודתם. תוך כדי הוא מתחבט בהצעת עבודה שהוצעה לו מחוץ לעולם הסרטים, ולתמרן בין משפחתו והבוסים הגדולים בניו יורק.

באופן כללי…

אורון:
"יחי הקיסר!" גרם לי למשהו שתמיד קורה לי עם הסרטים של האחים כהן – אני נהנה מהם, אבל לא כמו שציפיתי. כלומר, הייתי בטוח שהוא יהיה משהו אחד, כשצפיתי בו אמרתי לעצמי "יופי, הבנתי מה אתם עושים", אז הכל השתנה, ובסופו הפך למשהו קצת אחר. בעיני זה סרט על קולנוע כדת וכחגיגה, אז מאוד קשה לא ליהנות ממנו אם אתה אוהב קולנוע בצורה הזו.

עופר:
אני אצטרך לצפות בסרט פעם נוספת כדי להבין את כל המכלול שלו, ולא בטוח האם בזמן שיחלוף הוא יגדל בראשי, או יאבד מעוצמתו, אבל לי זה היה פשוט תענוג גדול לצפות בזה. כמו דייט ראשון עם בחורה מלהיבה.

אור:
אני גם מאוד אהבתי, אבל אני קצת יותר מסויג מכם. נהנתי מכל סצנה ומכל רגע, להוציא כמה (אני חושב שטילדה סווינטון היייתה מאוד חלשה). אבל מעבר לזה שהיה לי מאוד כיף והעובדה שכל דבר בתסריט הזה מבריק, אני לא יודע כמה קהל רגיל יוכל ליהנות ממנו. קשה לפטור זאת רק כסתם רצף מצוין של סצנות, כי הן כן מתחברות אחת לשנייה, יש מבנה, והכל נורא מדויק, אבל הוא מיועד לאנשים שמכירים את ההיסטוריה של הוליווד, ואני לא בטוח שאני יכול להמליץ עליו לכל השאר.

עופר:
האחים כהן לרוב לא מצליחים לגעת בקבוצה מאוד גדולה של קהל, חוץ מאולי "אומץ אמיתי" ו"ארץ קשוחה". גם את "אחי, איפה אתה" אנשים לא לגמרי הבינו. ב"יחי הקיסר!" יש הרבה רבדים, אבל אנשים לא חייבים לדעת מי אלו ג'ין קלי ואסתר וויליאמס בהכרח כדי ליהנות. אני חושב שזה נותן עוד דרגה של הנאה, אבל זה גם יעבוד אם לא שוחים בחומר.

אורון:
מה שאני הכי אהבתי בסרט זו העלילה, וכמה קל וכיף לעקוב אחריה. אני חושב שקהל יכול להתחבר לזה בקלות.

אור:
פה אני לא מסכים, כי אני חושב שהעלילה כעלילה קלאסית לא ממש מספקת. כמובן שזה מכוון ושזו אחת הסיבות שאנחנו אוהבים את האחים כהן, כי הם שוברים לנו את המוכר והצפוי, אבל קשה לומר שהיא קלה במובן הרגיל של המילה. מצד שני, זו שאלה שאני לא יכול לענות עליה. אני כן מגיע עם המטען הזה של הכרת העולם בו הסרט מתרחש, אז אני לא באמת יודע איך אנשים אחרים יגיבו.

הוליווד נגד המציאות

עופר:
הבעיה שלי עם התסריט הייתה שחוץ מהגיבור הראשי, אין ממש דמויות עם יותר מאלמנט אחד. על פניו, לפחות. מצד שני, מה שהסרט עושה עם הרבה מהדמויות מתייחס לעניין של ציפיות ושבירתן. הוא מציג תבנית ז'אנרית, תבנית של הוליווד שמייצרת מוצר, אבל המוצר מכסה על משהו אחר, והדברים אינם כמו כשהם נראים. כמו הדמות של הובי דויל (אלדן ארנרייך), הוא הכוכב המטומטם, ואנחנו מתייחסים אליו כמטומטם, ופתאום הוא חכם למדי בדברים מסוימים. הוא פותר את התעלומה, הוא הבלש. גם השימוש בקול שבו סקרלט ג'והנסן מדברת בסרט, זה לא הקול שאתה מצפה ממנה אחרי ריקוד מימי.

אור:
כמו שהאולפן משנה לדויל את התדמית בהתחלה משחקן מערבונים לשחקן רציני, ככה "יחי הקיסר!" עצמו משנה אותה גם. בהקשר של ג'והנסן, אני חשבתי הרבה על "מי הפליל את רוג'ר רביט" והתינוק שפותח את הסרט של זמקיס. גם שם אנחנו רואים אותו בסצנה שלו, משחק תפקיד, ואז אחרי הקאט אנחנו מגלים שזו דמות גסה הרבה יותר.

עופר:
אבל גם מתחת לגסות שלה יש שכבה עדינה. היא בסך הכל רוצה גבר שהיא תוכל לסמוך עליו ויהיה בן אדם, והיא אכן מוצאת גבר שהוא בן אדם.

אורון:
העניין עם ג'והנסן נורא מתחבר לי לכל גישת הסרט לסוג של הוליווד שהכהנים מציגים. זו אמנם הוליווד בדיונית, למרות שאנחנו יכולים להסכים שקפיטול הם MGM, גם בגלל מניקס.
אני מצאתי את הגישה הזו אמביוולנטית. זה מה שהיה מבריק בעיני. מצד אחד היא מתרפקת (מראים לנו את הנאמברים בשלמותם ומצלמים אותם בסגנון המקורי), מצד שני מאוד מרגישים את האולפן. למשל אצל ג'והנסן, עוד לפני שאנחנו שומעים אותה, היא יוצאת מהמים כמו בתולת ים והנאמבר מסביבה מאוד יפה, אבל שנייה לפני שהיא עושה את הצלילה הגדולה שלה, היא נותנת מבט קטן כזה למצלמה של "הלוואי שהטייק הזה ייצא טוב, אני לא יכולה לעשות את החרא הזה יותר". מאוד אהבתי את הגישה המצדיעה-מצליפה הזאת. כאילו עד כמה שהאנשים בהוליווד בעייתיים, הם עדיין מצליחים לעשות סרטים שאנשים יבואו לראות. זה מין נס כזה שהסרט מראה.

עופר:
הסיפור של ג'והנסן שמאמצת את התינוק שלה מבוסס על לורטה יאנג, בזמן שקלארק גייבל שהיה "אבי תינוקה" הוא גם השחקן שניסה להסתיר את עברו כנער ליווי לגברים. יש כל מיני חיבורים משונים בסרט הזה. עוד דבר שהכהנים אמרו על סיקוונס "אסתר וויליאמס" עם ג'והנסון, זה שהם צילמו את הסרט בבריכה בה צילמו את הסרטים המקוריים, אבל הם לא לגמרי הצליחו להבין איך בעצם צילמו אותם אז, בזמן אמת.

אורון:
והם עדיין מצליחים לשחזר את זה אחד לאחד, וזה כל כך יפה. למרות שהנאמבר האהוב עלי הוא של צ'נינג טייטום.

אור:
לגמרי.

עופר:
כן, הוא גם חושף את התת מודע של המיוזיקל, ואת כל ההומו-אירוטיות שהייתה נוכחת במיוזיקלים הקלאסיים, במיוחד אלו של המלחים עם ג'ין קלי ופרנק סינטרה. גם שם יש שירים על מהי מיניות גברית. כמוהו, גם קטעי הבריכה הם נורא חד-מיניים בדרך בה השחקנים נוגעים אחד בשני. נאמברים רק של נשים ונאמברים רק של גברים. בהרבה סרטים הוליוודים ככה זה נראה.

אורון:
אם לנסח את זה במשפט – הסרט הזה הוא תת מודע של הוליווד. בגלל זה הוא חצי חלום חצי אמת. הוא עוסק בכל הדברים שבעבעו בהוליווד הקלאסית, מתחת לפני השטח וכולם ידעו עליהם. שחקנים ששוכבים עם במאים (בשונה משחקניות ששוכבות עם במאים), הריונות לא רצויים שצריך להסתיר, אולפנים שתופרים לכוכבים שלהם עם מי לצאת ולמה…

עופר:
…ומדליפים את זה לכתבי רכילות.

אורון:
המון בחישות בקלחת ועניינים של סודות שנחשפים ובעיות לפתור, ובעיקר מין מאבק דתי כזה, או אידיאולוגי, של קפטיליזם נגד קומוניזם.

אור:
אני לא יודע אם תת מודע זה המונח הנכון. לא כל כך "תת".

אורון:
בהוליווד הקלאסית אלה דברים שלא היו מדוברים.

אור:
זה מתחת לשטיח, לא תת מודע. זה לא איד.

עופר:
הוליווד הקלאסית ידעה שהיא עושה סרטים על סקס.

אורון:
הסיבה שאמרתי "תת מודע" זה בגלל כל העניין הבדיוני שדרכו הסרט מערבב תקופות, זמנים, שמות. מי שינסה למקם את הסרט הזה בטיים-ליין אמיתי יסתבך.

עופר:
האחים כהן אמרו 51-52. למרות ש"בן חור" זה 1959, ויש התייחסות גם לזה.

אור:
אהבתי את זה שאין הבדל בין העולם האמיתי ב"יחי הקיסר!" והעולם של הסרטים. בסופו של דבר הז'אנרים זולגים גם למציאות. כמו שבכמה אולפנים מקבילים מצטלמים סרטים שונים, גם הסרט פונה לז'אנרים אחרים, בין אם זה סרטי ריגול או פילם נואר.
זו עבודה נורא מרשימה של כולם, של המעצבים, של דיקנס הצלם. הסרט עצמו הופך להיות הז'אנר עליו הוא מדבר.

עופר:
כמו בז'אנר הקומדיה הרומנטית שיש בסרט. שם זה יותר מתוחכם, כי הדמויות של "העולם האמיתי" בעצם משחקות את התפקיד שהאולפן אמר להם לעשות מול הרכילות. ואז יש מערבון ספגטי פתאום.

אורון:
בדיוק. ככה עושים מערבון ספגטי לפני שהמציאו אותו – מערבון מהספגטי.

אור:
אם כי זה לא ז'אנר הוליוודי.

אורון:
זה כאילו חוזה את מערבון הספגטי. וזה בדיוק השלב בו דויל אומר לדייט שלו שהוא חייב לעזוב את הקומדיה הרומנטית הזו לסגנון אחר ועובר למותחן ריגול.

אמונה ואומנות

אור:
הסרט נפתח בצלב, עובר לתא וידוי, ואז הגיבור צופה בדייליז של סרט שנקרא "סיפורו של הצלוב". אותי זה נורא מצחיק ששניים מהבמאים הכי יהודים של הוליווד עושים את זה, ועוד במאים שמזוהים עם תימות יהודיות. ופה הם ממש צוללים פנימה לעולם הנצרות. זה מעניין.

עופר:
העיסוק של הכהנים באמונה לעומת חוסר משמעות בעולם, חוזר בכמה סרטים שלהם. למרות המוצא היהודי שלהם הם לא מקובעים ליהדות כדרך היחידה להסביר את העולם, והם אוהבים סמלים ודימויים חיצוניים. הנצרות והיהדות קרובות מספיק בשביל לעניין אותם.

אור:
אבל פה יש ממש את הסיפור של הצלוב, הגיבור הוא מישהו שסוחב על עצמו את חטאי הוליווד.

עופר:
הצלוב זה גם המשיח והקרבה עצמית.

אורון:
גם ישו היה יהודי!

עופר:
אפשר להגיד שגם לואין דייויס הוא סוג של ישו כושל. גם ליבובסקי.

אורון:
את ישו אפשר לתפור על כל דבר. הכהנים מתעסקים בדת כי זה מה שמעניין אותם – מה מפעיל אנשים ובשם מה הם פועלים.

עופר:
יכול להיות שזה מעניין אותם כי מבחינתם אין תכלית לעולם, ודת זו אופציה לתכלית. גם המרקסיזם שמופיע בסרט זו אופציה לתכלית, או ניאו-מרקסיזם.

אורון:
הפעם הם מתעסקים בישו כרפרנס, כסיפור, כמשהו לשאוב ממנו אלמנטים. למשל, יש מישהי שהיא בתולה – בתולת ים, זאת אומרת – שלא יודעים מי הכניס אותה להיריון. כמו שבסרט-שבתוך-הסרט הסיפור של ישו מובא מנוקדת מבט אחרת, אז גם הסרט שלהם מספר על ישו דרך מישהו שנושא עליו את חטאי הוליווד, או כל רפרנס אחר.

עופר:
זה גם משהו שבהוליווד אהבו לעשות – לספר את הסיפור של ישו דרך דמויות משנה. למשל, "בן חור" ו"הגלימה".

אור:
אני מרגיש שמשהו קצת מתרכך בתפישת העולם שלהם. בעיני האימג' שהכי מאפיין אותה דווקא מגיע מ"פארגו". זו הסצנה בה הנחטפת שראשה ועיניה מכוסים, נמלטת מהאוטו, ומתחילה לרוץ במעגלים וחושבת שהיא בורחת, בזמן ששני החוטפים מביטים עליה וצוחקים. זה כל העולם של האחים כהן בסצנה – אנחנו מסתובבים סביב עצמנו במחשבה שאנחנו עושים משהו, ומי שמסתכל מהצד יכול רק לצחוק.
ועם זאת, ב"יחי הקיסר!" נראה שהם מתחילים למצוא משמעות, סיבה לחיות בעולם הזה ולהיות שמח. יש בסרט הזה משהו מאוד מפויס לדעתי.

עופר:
בשבילי הדימוי שהכי מייצג אותם הוא דווקא בסיום של "פארגו", בו מארג' מדברת עם בעלה על הבול שהוא עיצב, והיא אומרת "אנחנו אנשים טובים, אנחנו אנשים שעובדים ויש לנו את הרגעים הקטנים של ההנאה". אני חושב שהאחים כהן אוהבים אנשים שלמרות כל הטירוף והגרוטסקיות, מנסים לשמור על קיום הגון.
מה שחדש בסרט הזה הוא שהם באמת עוסקים באמונה. ב"יהודי טוב" יש הרבה יהדות אבל אני לא חושב שכל היהודים והרבנים באמת מאמינים, זה בעיקר טקסי. כאן יש דיון באדם שאמונה וכפרה על חטא מנחים אותו ברמה קיצונית. הוא מתוודה על חטאים מינוריים מאוד.

אורון:
הוא מתוודה כל 24 שעות והוא בהוליווד, איפה שעושים חטאים גרועים הרבה יותר כל שעה.

עופר:
הוא גם מטפל בשבעת חטאי המוות, אבל גם יכול לחולל ניסים. רואים את זה בפתיחה, בה הוא מציל שחקנית שנקלעה לצילומים שיכולים להרוס אותה.

אור:
הוא מושיע. מצד שני, יש גם עיצוב דמות בעייתי כי הוא מכה אותה.

אורון:
אבל בסוף הוא גם מכה גבר.

אור:
נכון, אבל עדיין הרגע הזה בהתחלה גורם לך להגיד שיש פה גיבור מפוקפק.

עופר:
זה גיבור שאפשר לסמוך עליו, אבל לא גיבור נחמד. אתה לא רוצה להתעמת מולו.

אורון:
וזה, למשל, חטא שהוא לא מתוודה עליו.

עופר:
הוא מכור לאשלייה שהתעשייה שלו מספקת, שזה משהו שהניאו-מרקסיקסטים יגידו.

אור:
יכול להיות שהוא לא מודע? הוא מתוודה רק על דברים חסרי משמעות, אז השאלה היא האם הוא רואה את הדברים השליליים ומדחיק, או שהוא לגמרי לא מודע למה שהוא עושה?

אורון:
נדמה לי שזה הדיון של הסרט באמונה. כולם מסכימים שברגע שנאמרת המילה "אמונה" בסרט בנקודת מפתח זה התימה של הסרט, נכון?

אור:
זה הפאנץ'.

אורון:
זו המילה שקלוני שוכח, ולא במקרה זו הדמות שלו ששוכחת.

עופר:
הוא זה שהולך בעקבות המרקסיזם, והמרקסיזם מחליף את הדת.

אורון:
זה סרט על אמונה לא דתית, על אמונה במשמעות הישנה, לפני שהדת הפכה למונופוליסטית על אמונה. אמונה בתצורה של איזה כוח או רצון פנימי, שיכול לעוור אותך ויכול להסיר מדרכך מכשולים. כל הדמויות בסרט נורא מאמינות במה שהן עושות, ומוכנות ללכת למקומות מאוד קיצוניים בשביל זה. מניקס מאמין בשיטה ההוליוודית כמשהו מנחה בחיים שלו, ולעומתו יש קומוניסטים שיכולים לבצע חטיפה. הדמויות של טילדה סווינטון באמת מאמינות שיש להן משמעות בעולם, שהקוראים שלהן קוראים את האמת, שהן הקול של האמת.
מצד אחד יש את האמונה ככוח דו כיווני, מצד שני יש את הצד הנשגב של האמונה.

אור:
העיסוק באמנות כייצוג של האמונה שלך. הקולנוע שם הוא דת, והאדם נותן מקום לאמונה שלו דרך היצירה, לא משנה כמה מפוקפקת היא יכולה להיות.

אורון:
כמו שאמרת, הסרט מתחיל עם ישו הצלוב, האלוהות הרווחת בארה"ב כרגע. משם הוא עובר לרומא, בה הקריין מסביר לנו שהקיסר הוא ייצוג האלוהות עלי אדמות, ולכן הם לא יכולים להאמין בשום דבר אחר. הסרט הולך אחורה ואחורה בדיון שלו מהי אלוהות ומי אלוהים, וממשיך לדיון במיהו אלוהים בתוך תעשיית הקולנוע. האם זה המפיק הכל יכול, האם זה הבמאי ששולט בעולם, בורא אותו וכולם חייבים לעשות בו מה שהוא רוצה, והוא שולט בהם כבובות? בזמן ההתהוות של הסרט, כל פעם יש אלוהים אחר. ולכן האלוהים של כל הדבר, זה הקולנוע. וזה החיים של האחים כהן, זאת הדת של הסרט.

אור:
והם גם צוחקים עליה.

עופר:
כן, הם צוחקים גם על דתות. יש דואליות בסרט, שמתבטאת גם במניקס והסתירות שלו. הוליווד היא סוג של כנסייה, היא דת ממוסדת, וכמו הכנסייה לא בטוח מהן הכוחות שמפעילים אותה. בתוך עצמה לא כולם מודעים למנגנון השולט.

אור:
בסרט הזה מי ששולט בכוח נמצא בניו יורק בכלל.

עופר:
זה הכוח הקפיטליסטי, כמו שם האולפן – "קפיטול", כמו הספר של מארקס, וכמו העיר ברומא.

נפילת האימפריה ההוליוודית

עופר:
הסרט עוסק בתקופה שבה הכוח של האולפנים מתחיל להיסדק. זו התקופה של הקומוניזם, וברגע שהוליווד מוציאה כותבים מוכשרים ואנשים נוספים לרשימה השחורה ומדירה אותם, רואים שלכישרונות יש עמדות משלהם. מה שמעניין באותה תקופה זה שהסוכנים פתאום אומרים לשחקנים שלהם "אל תחתמו עם אולפן לשבע שנים. תחתמו חוזה פר סרט ותבקשו אחוזים"

אור:
אוליביה דה האווילנד עשתה את זה ראשונה, לא?

עופר:
דה האווילנד תבעה את האולפנים על נושא העונש שהיא קיבלה וזמן החוזה שלה. ג'יימס סטוארט היה הראשון שדרש אחוזים מהסרטים. היה תהליך מאוד ארוך עד שהגיעו לתקופה שבמאים יוצאים לצלם סרט עם שחקנים שהם בוחרים, ומצלמים מחוץ לאולפן כמו בבריטניה. שנות החמישים הם העשור האחרון שבו האולפן כביכול שלט בהכל. "יחי הקיסר!" זו מחווה להוליווד הגוססת. מכל בחינה השיא של הוליווד הוא מלחמת העולם השנייה, ופה הסרט מתרחש אחריה, אחרי האירועים שהובילו לנפילה שלה. הכהנים מראים את הפאר, יחד עם הפגמים, העיוורון והאכזריות. הסרט מראה שאנשים מבריקים עשו את הוליווד והצליחו לייצר מעל 50 שנים סרטים בשנה, וידעו לפנות לסוגים שונים של קהל, ליצור דברים שונים.

מניקס נגד ליבובסקי

אור:
הסרט היה כישלון אצל הקהל, והביקורת קרירה אליו. יכול להיות שזה פשוט לא סרט לקהל רחב?

עופר:
זה לא כישלון, הוא החזיר את ההוצאות שלו.

אורון:
מלכתחילה הכהנים לא עושים סרטים כדי לפוצץ את הקופות. יש להם את הקהל שלהם, וככה זה גם עם הביקורות. נראה כאילו מחכים להם בסיבוב שהם ייפלו, אבל סביר להניח שהמבקרים פשוט לא הבינו את הסרט. קראתי ביקורת אחת קוטלת מארה"ב שלא הבינה כלום.

עופר:
למרות שאנחנו לא יודעים עדיין איך הוא יתקבל בארץ, הוא מאוד מזכיר את מה שקרה עם "ביג ליבובסקי" בזמן אמת. "ליבובסקי" היה כישלון מאוד גדול בארה"ב, וגם מבחינת העלילה, ההומור והדמויות, הסרטים האלה מאוד מזכירים זה את זה.

אור:
אני חושב של"ביג ליבובסקי" הייתה עלילה יותר מאופיינת וברורה.

אורון:
באמת? אם עכשיו ניקח מישהו שאהב את "ביג ליבובסקי" וראה אותו כמה פעמים, הוא עדיין לא לגמרי יידע להסביר מה המהלכים של העלילה מההתחלה ועד הסוף.

אור:
נכון, זאת עלילה שיש לה את ההתפזרות שלה, אבל היא כן מתקדמת קדימה, והיא כן מותחת לפעמים ויש בה משהו שלדעתי פחות אפיזודלי מ"יחי הקיסר!".

עופר:
"יחי הקיסר!" באמת יותר מפוזר מביג ליבובסקי, מצד שני, אני אומר את זה רק אחרי צפייה אחת, וגם ב"לביבוסקי" לא היה לי קל לעקוב אחריו בצפייה ראשונה.

Behold

אורון:
הסרט מסתיים במצלמה שעולה למעלה, שם רואים מגדל מים עליו כתוב "behold", והמצלמה ממשיכה למעלה ומגיעה לענן גדול, מאחוריו יש שמש, האור מסנוור את המסך ואז כתוב "נכתב ובוים על ידי אית'ן וג'ואל כהן". זה הרגע היחיד בסרט שבו היה לי לא נעים כי הרגשתי שהבמאים יותר מדי מנכיחים ומחמיאים לעצמם.

עופר:
אני רואה את זה כאילו הם אומרים, יש אלוהים, אבל בכל זאת שואלים מהו האלוהים. זה גם יכול להיות "אני האלוהים של עצמי ואני שולט בגורל שלי".

אורון:
האחים כהן באמת האלוהים של הסרטים של עצמם כי הם כותבים, מביימים, מפיקים ועורכים. אין שום סמכות מעליהם, וזה יחסית נדיר, בטח בהוליווד.

אור:
אבל הסרטים שלהם תמיד מתעסקים בעולם בלי אלוהים, ולכן גם אין חוקיות.

אורון:
אני לא בטוח שהסרטים שלהם מתעסקים בעולם בלי היגיון.

עופר:
לפחות בלי הגיון שאפשר להבין. אתה לא לגמרי יודע למה הדברים קורים, אבל הם קורים וזה כנראה היגיון שנשגב מבחינתך.

אורון:
הם תמיד משאירים ספק.

אור:
ההיגיון שאני מוצא אצלם הוא של שכר וגמול. הדמויות שלהם נענשות, בדרך כלל על היבריס וזו החוקיות לרוב.

עופר:
אם יש ענישה, ואם יש שכר וגמול, אז יש היגיון. כלומר, יש סיבה שלואין דייויס לא מצליח והסיבה היא לואין דייויס. מניקס, לעומתו, עובר מאמונה לאמונה ומהושעה להושעה.

אורון:
אבל הוא גם צריך ישועה בשביל עצמו והוא מחפש אותה בתא וידוי.

עופר:
תוך כדי שהוא מחפש גם חיים אחרים. שם נכנסת חברת התעופה שמציעה לו עבודה. זה יותר קרוב אליו, כי אני לא חושב שהוא באמת אוהב סרטים כל כך, כלומר ליצור.

אור:
זה יותר מחברת תעופה, זה הכלי שהפיל את הפצצה. מהציטוט המפורסם של אופנהיימר, שהמציא את פצצת האטום, "I become Death, the destroyer of worlds". זה גם לשחק אלוהים וגם לשחק את המוות. מניקס בוחר בחיים, ביצירה. זה מה שמחזיר אותי למה שאמרתי בהתחלה על נקודת המוצא המפויסת יותר של האחים כהן. פתאום יש סיבה לחיות.