• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

״המדריך לסינגלס״, סקירה מיוחדת (אבל לא בדיוק לכבוד יום האהבה)

14 בפברואר 2016 מאת אורון שמיר

היום חל החג הקפיטליסטי הכי פחות חביב עליי – ולנטיינז דיי, יום האהבה במסורת הנוצרית שנחגג בישראל למרות שכבר יש לנו את ט״ו באב. חלק מן המרצ׳נדייז הנלווה של החג הן קומדיות רומנטיות תוצרת הוליווד, מה שהוליד את טקס הצפייה הזוגית בסרטים מסוג זה. אני ממש לא הולך להכפיש ז׳אנר שלם, אבל ספציפית לגבי הסרטים המוגדרים כקומדיות רומנטיות שהונדסו במיוחד ליום האהבה הנוצרי, ולכן תמיד יוצאים סביב תאריך זה, אכפיש ועוד איך – בדרך כלל הם הנוראים מכל בבינוניות שלהם ובחוסר הקשר בינם לבין איך שאני תופס את הנושאים שמעסיקים אותם. השנה, לכבוד הסופש שמקדים את יום האהבה עלה לאקרנים רק סרט אחד שאפשר להגדירו כמתאים במיוחד לתאריך, אלא אם תאמינו לפרסומים ההיתוליים של ״דדפול״. הסרט הזה מתהדר בשם העברי ״המדריך לסינגלס״ (How to be a Single) שגרם לי לתהות האם מישהו תלש דפים מן המילון שבעזרתו מתרגמים מפיצי הסרטים את הכותרים שהם מייבאים ארצה, אחרת קשה לי להסביר איך הם מפשלים דווקא בדברים הפשוטים. הרי זה לא שהמילה ״רווק״ על הטיותיה השונות הוצאה משימוש על פי חוק, עד כמה שידוע לי. כדי להצדיק את הטמטום המתמשך הזה בגוף הסרט עצמו, בכל פעם שדמות כלשהי אומרת שהיא רווקה או מדברת על רווקות, התרגום ממשיך עם ״אני סינגלית״, כאילו שמדובר על מוזיקאית שהוציאה שיר חדש לרדיו. בשלב מסויים אני מוכן להישבע שדיברו גם על סינגולריות, אבל יכול להיות שזה היה רק הדמיון שלי.

הצוות שאחראי לסרט הוא קיבוץ דביק במיוחד של יוצרי קומדיות רומנטיות במשקל נוצה. הבמאי הוא כריסטיאן דיטר הגרמני, שיצר במולדתו את ״צרפתית למתחילים״, לפני שנה-שנתיים התקדם להפקה גרמנית-בריטית דוברת אנגלית בשם ״באהבה, רוזי״ והשנה כבר הופקד על הסרט האמריקאי הנ״ל. התסריטאים הם מארק סילברסטין ואבי קוהן, החתומים בעבר הרחוק על ״אף פעם לא התנשקה״, אבל בשנים האחרונות על סרטי האנסמבל ״הוא פשוט לא בקטע שלך״, ״יום האהבה״ (אני תמיד בעד כנות) וגם על ״לא תשכח״. חברה אליהם תסריטאית נוספת, דיינה פוקס, שכתבה את ״הדייט שלי לחתונה״, ״מה שקורה בווגאס״ ו״טיפול זוגי״. השלושה עיבדו למסך את ספרה של ליז טוצ׳ילו, שגם כתבה את הספר עליו מבוסס ״לא בקטע שלך״. הסיבה להפצצת השמות בפסקה הזו היא שאם ראיתן או ראיתם אפילו אחד מהסרטים שהוזכרו בפסקה זו, יש בכך מספיק כדי לתת מושג לגבי אופיו של הסרט החדש שבו רציתי לדון. אבל ״המדריך לסינגלס״ בכל זאת תפס אותי לא מוכן, לפחות במישור אחד – ידעתי מראש שאני לא קהל היעד, אבל לא האמנתי שממש יהיו לי בעיות בהבנה רק בגלל היותי זכר.

הסרט מטפל בנושא אחד, שלבים שונים בחיי רווקוּת, בעזרת כמה דמויות שונות. הראשית מגולמת בידי דקוטה ג׳ונסון, שחששתי כי ״חמישים גוונים של אפור״ הרס אותה לחלוטין, אבל לאחר הצפייה גם בסרט הזה הבנתי שההיפך הוא הנכון. ג׳ונסון מנסה לגלם בחורה צעירה ומאוד לא סגורה על עצמה, שבסיום הקולג׳ מודיעה לחבר שלה (ניקולס בראון) כי היא מעוניינת בפסק זמן לטובת חיפוש עצמי. היא עוברת לניו יורק ומתנחלת אצל אחותה (לזלי מאן), רופאה מיילדת שממש לא מתחברת לקונספט הזה של לידה בעצמה. כלומר, ככה מנסים להציג את הדמות שלה, אבל תוך סצנה ורבע היא פתאום ״מתפכחת״ ומחליטה להביא לעולם ילד עכשיו ומיד בעזרת תרומת זרע. זה קורה בדיוק כשהיא מתחילה מערכת יחסים לא מחייבת עם בחור צעיר (ג׳ייק לייסי), אבל אין סיכוי שהוא ישים לב שהיא נושאת חיים ברחמה. זה לא כאילו יש סממנים חיצוניים לכך. בטח לא כאלה שרופאה מיילדת יכולה לחזות מראש או לדעת על קיומם.

בינתיים, הגיבורה שלנו מתחילה את תהליך החיפוש העצמי במיטות של גברים, בעידוד חברתה החדשה וההוללת (רבל ווילסון הקורעת). אחד מהם הוא אב ואיש עסקים מצליח (דיימון ווייאנס ג׳וניור) והאחר הוא ברמן שלא מסוגל או רוצה להתחייב (אנדרס הולם). בפאב של אותו מוזג רודף שמלות יושבת דרך קבע הדמות הנשית הרביעית בסרט, לחוצת חתונה שמחפשת את האחד בעזרת טבלאות ונוסחאות (אליסון ברי). כל הדמויות נקשרות בקשרים רומנטיים ואחרים, במטרה להציג איזה מן פסיפס של החיים הזוגיים והאי-זוגיים בניו יורק של ימינו. או אולי לומר משהו על מקומה של האהבה המונוגמית במאה ה-21 אם ממש נרצה להעמיק, הרי גם אם הסרט משנה את דעתו יחד עם הגיבורה שלו מדי פעם. ולא שיש לי בעיה עם זה.

03610H2BS.DNG

אז מה הבעיה שלי? עם הסרט, כלומר. הבעיה המרכזית היא שלא הצלחתי להתחבר או להזדהות עם אף אחת מן הדמויות. לא הנשיות הראשיות שהתקשתי מאוד להבין את מניעיהן, פעולותיהן והתהליך שהן עוברות, ובטח שלא עם הדמויות הגבריות שמעוצבות בשטחיות מרגיזה. כזו שמתרעמים עליה כשהיא מאפיינת דמויות משנה נשיות בסרטים בהם גברים משחקים תפקיד מרכזי. חששתי שפשוט מדובר בבעיה מגדרית, כלומר שקהל נשי התחבר לסרט באופן שונה ממני ולכן אולי הצליח להפיק ממנו הנאה. לכן, החלטתי לבדוק את הנושא עם מבקרת הקולנוע שלצידה אני רואה סרטים בשנה האחרונה, וגם עם קולגות נוספות. הדעות שלהן ישולבו בהמשך, ובין לבין אנסה להפריע עם תובנות משלי שהיו אמורות להיות הסקירה המקורית לסרט הזה. משום מה יש לי הרגשה שיוצריו התעמקו בו הרבה פחות.

הרגע הראשון שבו הושלכתי החוצה מהסרט בברוטאליות הגיע תוך מספר דקות. לאחר מונטאז׳ היכרות עם הנפשות הפועלות, מגיעה הסצנה בה הגיבורה מנסה להסביר לבחורצ׳יק שהיה החבר שלה לאורך כל הקולג׳ שהיא צריכה קצת זמן לבד. הוא תוהה למה, והיא לא ממש יודעת להסביר. הוא מקבל את זה. היא עוברת לניו יורק לצלילי שיר נוראי במיוחד. אבל אני נותרתי שם, בחדר שבמעונות, בסצנה ההיא, וניסיתי להבין מה לעזאזל ראיתי ובאיזה עולם זו נקודת יציאה לדרך של מסע של דמות. שחררתי וקיוויתי שהתהליך שהיא תעבור במהלך הסרט יבהיר לי כצופה ולה כדמות בסרט למה היא התכוונה, אבל בסיום הצפייה, לקרוא למה שהיא עברה תהליך פנימי יהיה חתיכת מתיחת גבולות. הדבר נכון בעיניי לרוב הדמויות, שמשנות תפיסות עולם או התנהגות בהסתמך על רגע מכונן כזה או אחר, אבל שוכחות הכל בסצנה הבא וחוזר חלילה.

נטליה ירמין, מבקרת הקולנוע של NRG ו״אום כולתורה״, ושותפתי לצפייה ולחיים, נטתה להסכים איתי. שאלתי אם תסכים גם להתנסח בכתב לטובת הסקירה הזו, והנה התוצאה: ״בתור אחת שמאוד מחבבת קומדיות רומנטיות, רבות מהן מטופשות במיוחד, נכנסתי אל "המדריך לסינגלס" בציפיה שהסרט יהיה די גרוע אבל לפחות מהנה. מהר מאוד נכחתי לגלות שהוא רק די גרוע, ובשלל דרכים. אבל האלמנט שהכי הרס את הסרט הוא העובדה הפשוטה ששום דבר לא מתחבר – סיפורה של הדמות הראשית הוא אסופה של רגעים חסרי משמעות שהיא חולקת עם אנשים שונים, שלא ברור למה לנו צריך להיות אכפת מהם (באופן משעשע, או עצוב, דווקא בעלילת המשנה של אחותה יש התפתחות הגיונית יחסית). ישנים סיפורים שמתחילים ומסתיימים ברגע, וכאלה שחוזרים ומופיעים לאורך הסרט אבל לא מתקדמים לשום מקום. יוצרי הסרט ממש מתאמצים למצוא דרמות איפה שהן פשוט לא קיימות. הקונפליקטים שהם ממציאים גם לא אמינים בעליל ולא קשורים לשום דבר, וגם נפתרים בקלות מחשידה ומעצבנת למדי. זה לא רק הכשל הרגשי, זה שסתם לא אכפת לי מה קורה לאליס במסע שלה לקבלה עצמית (אולי שכחתי, ואולי מעולם לא ידעתי, איך זה להיות בת 22 מטומטמת). זה גם הכשל הלוגי – לא ברור בעליל איך שום מהלך בסרט מוביל למהלך הבא. כל זה מגיע לשיא בסופו של הסרט, שגרם לי לתהות אם באמת היינו צריכים לבזבז כמעט שעתיים מהחיים שלנו בשביל להגיע לנקודה הזו. התשובה היא לא״.

בהיעדר עלילה שיש סיבה לעקוב אחריה, בחרתי לנסות להפיק הנאה מהסיטואציות הקומיות והדמויות. בנקודה זו אזכיר שפצצת ההומור האוסטרלית רבל ווילסון משתתפת בסרט כדמות מטופשת לחלוטין, ושוב הצליחה לקרוע אותי מצחוק ללא מאמץ לכאורה. סיקוונס ההגעה שלה לעבודה כולל כמה משימות ״קטנות״ בדרך, או האופן שבו היא מציגה את גיבורת הסרט לעולם הרווקוּת הניו יורקי המבעבע הם מהקטעים היותר מוצלחים ב״המדריך לסינגלס״ בעיניי. חשבתי גם שזה בהחלט מגניב, ואולי כמעט חתרני, שמבין ארבע התפקידים האפשריים של ״סקס והעיר הגדולה״ (לא אסוציאציה שלי אלא משהו שנאמר בדיאלוג), למשבצת של סמנתה זוללת הגברים לוהקה שחקנית גדולת גוף. העובדה ששלוש השחקניות שלצד ווילסון רזות להחריד, אבל נהנות מהרבה פחות אקשן מיני ממנה, יכולה להיקרא כמסר לא שגרתי. או לפחות כך חשבתי עד שקראתי סטטוס פוקח עיניים.

H2BS_10JUNE15_0276.DNG

יעל שוב, מבקרת הקולנוע של ״טיים אאוט״, התייחסה לאלמנט זה בסרט בפרופיל הפייסבוק שלה: ״מעצבן אותי שסרטים מעמידים פנים שהם אומרים משהו אחד בזמן שהם אומרים את היפוכו. זה מעצבן בעיקר כשזה קשור לנשים, ולרוב זה קשור לנשים. מחר עולה בארץ הקומדיה החצי רומנטית ׳המדריך לסינגלס׳. יש בסרט ארבע נשים פנויות, אחת מהן שמנה, בגילומה של האוסטרלית התוססת רבל ווילסון. רובין (הדמות שמגלמת ווילסון) היא הבליינית והמזדיינת שבחבורה, או כך היא טוענת. אך בעוד שלוש הנשים הרזות (כולל זו הזקנה בת ה-43) נראות מתעלסות עם גברים נאים, רובין אף פעם אינה נראית בסצנה מינית, ואף לא זוכה לנשיקה או לחיבוק אחד לרפואה. היא תמיד נראית שיכורה אחרי לילה של סקס סוער לכאורה, המסומן על ידי נוכחותו של גבר עלום שמתעורר בצד השני של הדירה. אבל הם אינם נראים נוגעים זה בזה. וככה "המדריך לסינגלס" מעמיד פנים שהוא עושה מעשה יוצא דופן ומציג גיבורה שמנה שהיא גם מינית, אבל בעצם כך שהוא מסרב להראות לנו את מה שהוא מדבר עליו, הוא שונא נשים שמנות יותר מאשר סרטים שפשוט מתעלמים מהן, כמקובל״.

אוקיי, אז עכשיו אני מתבייש גם בדבר שהכי חיבבתי בסרט. ומתחילה לחלחל אצלי התחושה שכולם פשוט לא אהבו אותו. אבל אני יודע שזה לא נכון, כי בהקרנה שבה נכחתי נשמעו צחוקים לא מעטים (כולל שלי, כאמור) והרבה חיוכים נצפו בזמן היציאה מן האולם. אני גם חייב לציין, למקרה שהובן אחרת עד כה, שבשום שלב לא ממש סבלתי (המדד האמיתי שלי לצפייה בסרטים). אולי רק הובכתי בקטעים שבהם דקוטה ג׳ונסון הייתה על המסך. או בסצנות בהן דמויות משנה לא חשובות ניסו לפתע לקבל את הרגע שלהן, שיגאל אותם מן הדו-מימדיות הפונקציונלית שלהן, אבל זה היה כה בוטה עד כי יצר אצלי אפקט הפוך לחלוטין. הנחתי שיש גם מה לחבב בסרט הזה, פשוט לא ממש ידעתי מה. למזלי, הצלחתי למצוא טקסט נוסף שיסביר בדיוק את זה, וגם יגרום לי להרגיש טוב עם זה שצחקתי.

נעמה רק, גם היא מ״טיים אאוט״ ולאחרונה גם קולגה בעכבר העיר, דווקא אהבה את הסרט. היא כתבה עליו טקסט ביקורתי בבלוגה ״אני בסרטים״, שממנו אביא באישורה קטע אחד הנוגע לבחירה המודעת בגוזמאות על מנת להעצים את ההומור ואולי דווקא כן לחבר את הצופה אל המתרחש: ״איכשהו, דווקא בגלל ההגזמה, יש ב“מדריך” יותר אמת. העובדה שכל הדמויות בסרט הן קלישאות שלא הופכות לדמויות עגולות ומורכבות בשום שלב אמורה לסתור את זה, אבל המצבים שהן נמצאות בהם היו מוכרים לי. מהחיים, לא מסרט אחר. אפשר ללגלג או להתעצבן על חוסר האונים של אליס כשהיא מנסה להתמודד עם מוצרי חשמל או עם הריצ'רץ’ האחורי של השמלות שלה, אני דווקא חשבתי שזה מאוד מדויק שאלה הדברים שיחסרו לה. כשהיא מחבקת את האקס ובוכה, היא לא אומרת לו “אתה חכם / יפה / מוכשר / טוב לב / זיון מדהים”, היא אומרת “יש לך כאלה ידיים טובות”. הגזמות דומות: דירת הרווקים הבלתי-אנושית של טום, או הרגע שבו רובין מנסה להיזכר אם היא שכבה עם מישהו היא ממלמלת “אולי רק השתמשתי בזין שלו בתור צעיף”.״

אני מקווה שלא יצאתי פטרוני או משהו דומה בשילוב שלי את דעותיהן של קולגות ממין נקבה בסקירה. פשוט באמת שחשדתי שהפעם, למרות שכרגיל נדמה שיש לי מה להגיד, עדיפה כאן גם חוות דעת נוספת, רצוי נשית. אני לא יודע מי האנשים שמעדיפים לבהות במסך באולם חשוך במקום באהובי ליבם או ליבן ביום האהבה, אבל אולי ״המדריך לסינגלס״ יספק להן ולהם דלק לשיחה של אחר-כך. זה לא הופך אותו לסרט מוצלח במיוחד, אבל זה יותר מאשר מה שרוב הקומדיות הרומנטיות העכשוויות מציעות.

13569H2BS.DNG

/// התמונות באדיבות גלובוס מקס

השאר תגובה