אימת החודש – ינואר 2016: "התופת הירוקה", "יללה", "קריפ", "המכשפה"

פינת האימה של סריטה פותחת שנה חדשה, ואני מקווה שיהיו בה כמה דברים מסעירים. אני מתכנן איזשהו פרוייקט לקראת חגיגת יום ההולדת השלישי של אימת החודש בחודש מרץ, ומקווה מאוד שזה ייצא לפועל. עד אז נמשיך עם המתכונת הרגילה של סקירות על כמה מסרטי האימה שאני נתקל בהם כל חודש.

כמו בכל שנה, ינואר עדיין שלב של השלמות מהשנה שחלפה, ולמרבה הצער לרוב לא תמיד בהשלמות טובות במיוחד. אז כן, מדובר בשאריות, אבל גם אם הצלחותיהן מוטלות בספק, עדיין כדאי להכיר אותן. בגלל זה, החלטתי להוסיף גם סרט אחד משנה שעברה, ולא סתם סרט אלא זה שסיים את השנה כמנצח, ואותו הכתרתי כסרט האימה הטוב של 2015. הוא מעולם לא קיבל פסקאות משלו בבלוג, ואין ספק שזה משהו שצריך לתקן.

אז ברוכה הבאה, 2016. הלוואי שתפחידי אותנו יותר בקולנוע ופחות במציאות.

"התופת הירוקה" – The Green Inferno

רוב העולם נחשף לסרט הזה רק במהלך 2015, אבל אלו שעוקבים אחרי סרטי האימה שמעו עליו עוד לפני שנתיים וחצי, כאשר הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו, ומשם עבר לסיטג'ס. במאי הסרט, אלי רות', הוא כבר דמות מוכרת וידועה בעולם האימה מאז סרט הביכורים שלו "קדחת הבקתה" בשנת 2002. שלוש שנים לאחר מכן הטביע את חותמו עם סרט האימה המטופש "הוסטל", שיחד עם "המסור", קיבע את "פורנו העינויים" כתת-ז'אנר הכי טרנדי בתחום.
למעשה, לרות' יש רק חמישה סרטים כבמאי (האחרון שבהם, "דפיקה בדלת", הוקרן בארץ וקיבל ממני את התואר הנכסף "הסרט הגרוע ביותר שהוקרן בישראל במהלך השנה" בפודקאסט הבונוס שהקלטתי עם אורון ועופר), אבל הוא בכל הפך לאישיות בעיקר בזכות חברותו הקרובה עם קוונטין טרנטינו ועבודותיו כשחקן וכמפיק, גם אם לפעמים לא עשה דבר מלבד להשאיל את שמו לפוסטר.

ראיתי את כל סרטיו של רות' מלבד סרט ההמשך ל"הוסטל" שיצא בשנת 2007, ולכן אין לי שום בעיה להגיד בקול רם שמדובר בבמאי גרוע. החיבה שלי אל "קדחת הבקתה" כבר הצליחה להימחק לגמרי מתודעתי בזכות עבודותיו מאז. אני מבין מה הקטע שלו ומה הוא מנסה לעשות, אבל סרטיו תמיד נשארים ברמת הרעיון החביב שמבוצע באופן חיוור ולא מעניין.
"דפיקה בדלת" (Knock Knock) הוא ללא ספק התחתית, אבל "התופת הירוקה" ממש לא עוזר למאזן השלילי.

"התופת הירוקה" צולם בסוף 2012, וכאמור נחשף לראשונה לקראת סוף 2013. הוא גם היה אמור לצאת לקולנוע בתחילת 2014, אבל חברת ההפצה נקלעה לקשיים ומשכה את הסרט. בסופו של דבר הוא הופץ בארה"ב רק במהלך השנה החולפת, זכה לביקורות די שליליות ובקושי החזיר את ההשקעה. מה שהוא כן הצליח לנבא הוא את טרנד הקניבלים שפשה בז'אנר לאחרונה, עם סרטים כמו "Ghoul", "המבורגר אמריקאי", "סוני", "אנחנו מה שאנחנו", סדרת המופת "חניבעל", וכמובן המערבון הנפלא "Bone Tomahawk".
הסרט מספר על קבוצת סטודנטים אקטיביסטים שנוסעים לפרו כדי למחות נגד הרס יערות הגשם על ידי עסקנים, ונופלים קורבן לשבט ילידים קניבלי אכזרי, וכמובן שהסרט מהדהד למעשיית הקניבלים הקולנועית המוכרת ביותר, "שואת הקניבלים" של רוג'רו דאודטו משנת 1980, סרט שלא אראה לעולם.

כמו בשאר סרטיו, קל להבין מאיפה רות' מגיע. מדובר בעולם הקולנועי של סרטי הדרייב-אין משנות השבעים, קולנוע טראש נצלני וחסר רחמים, שהאלמנטים הדוחים שלו כבר גובלים בקומדיה. עם זאת, בידיו של רות' זה שוב נשאר בגדר "תראו איזה צחוקים אני עושה". לסרט לוקח המון המון זמן להתניע, המשחק פשוט איום ונורא מההתחלה ועד הסוף (השחקנית הראשית היא לורנזה איזו, אשתו של רות', שגם פידחה בסרטו האחרון), האיפור והדם מלאכותיים ולא מטרידים בכלל, והדמויות – וזה בכלל סימן ההיכר של הקולנוע של רות' – כולן מרגיזות ושנואות. פעמים רבות ייחלתי שפשוט יאכלו אותם ונגמור עם זה כבר.

בכל זאת יש כמה בדיחות חביבות בסרט, כמו מה קורה כאשר שבט קניבלים שלם נכנס להתקף מאנץ', אבל זה ממש לא מצדיק את כל האופרציה מסביב. אני חושב שבשלב הזה אני סיימתי עם אלי רות', למרות שאני בטח כבר אשכח את זה עד סרטו הבא.

"יללה" – Howl

עוד סרט על קבוצת אנשים שנופלת קורבן לאימה בתוך היער מגיע דווקא מבריטניה, ומנסה לעשות אדגר רייט, אבל לא לגמרי מצליח.
"יללה" מספר על נוסעיה של רכבת לילית, אשר נתקעת על הפסים. כאשר הם מנסים לצאת ולנסות לעשות את דרכם חזרה ברגל, הם מגלים שביער הסמוך נמצאת אימה אמיתית שמאוד רוצה לאכול אותם. ואם קניבלים היה טרנד בולט לאחרונה, זה כאין וכאפס לעומת תת-הז'אנר השני שהפך להיות פופולרי לאחרונה – אנשי הזאב. רק באימת החודש בלבד כתבתי על שלושה סרטים בולטים מהשנה האחרונה – "כשהחיות חולמות", "ספרינג" (בערך) ו-"Late Phases" וזה בלי להזכיר עוד לא מעט שנראו במהלך השנתיים האחרונות.

את "יללה" ביים פול הייאט, איש אפקטים ואיפור בהכשרתו ("חייזרים נגד השכונה", "המדרון", "סיטדל" ועוד ועוד), על פי תסריט של מארק האקרבי וניק אוסטלר. ומככב בו אד ספלירס החמוד בתפקיד הראשי ככרטיסן שבוז, שמוצא את עצמו נאלץ להנהיג את קבוצת הזרים דרך הזוועה שנפלה עליהם.
זהו סרט קטן בסופו של דבר, שמנסה לעשות הרבה במעט, וזה אומר לוקיישן מצומצם, צוות קטן של שחקנים, ובחוכמה הוא גם דוחה את חשיפת המפלצת במלואה לשלבים יחסית מאוחרים של הסרט, שזה כנראה הדבר החשוב ביותר בסוג הקולנוע הזה. משהו שלא הרבה יוצרים מצליחים לעשות.
הבעיה היא התסריט, שכושל בעיקר כי הוא מביא גלריית דמויות כל כך מוכרת וכל כך קלישאתית, שזה נראה כמו ייבוא מהמון סרטים אחרים, ולא כל כך מוצלחים, שראינו אין ספור פעמים.
אז מעבר ללוזר החביב שמגלה את יכולת המנהיגות שלו, יש בסרט גם את "הבחורה", "איש העסקים הדושבאג", "המתבגרת המפונקת", "הזקן החכם", "החתיך עם היכולות הטכניות", "השמן המצחיק" ועוד כל מיני. כל אחת מהדמויות האלו נוהגות בדיוק כמו שמצופה ממנה בדיוק ברגעים בהם זה מצופה ממנה, ולכן הבדיחות צפויות והמתח בקושי קיים.

משהו שכן אפשר להגיד בזכות הסרט הוא עיצוב המפלצת. אין ספק שמחלקת האיפור והאפקטים הורכבה מאנשים כישרוניים מאוד, שבתוך מסגרת מוכרת למדי הצליחו לברוא יצורים מאוד מטרידים, כאלה שגם אחרי שנחשפו במלואם עדיין מעוררים צמרמורת. בעיני זו הצלחה מאוד לא מבוטלת, שראויה לשבחים. מה חבל שזה מתבזבז על סרט שיכל להיות הרבה יותר טוב, אם רק הכתיבה שלו הייתה פחות עצלנית.

"קריפ" – Creep

סרט הפואנד-פוטג' של פטריק ברייס עשה סיבוב פסטיבלים מרשים מאוד בשנת 2014, מ-SXSW, דרך לוקרנו, סיטג'ס ובוסאן. זה למעשה תוצר של שני אנשים, ברייס, שהשנה ביים את קומדיית האינדי הפרובוקטיבית "נשארים ללילה" (The Overnight) , וקיסר האינדי האהוב מארק דופלאס. יחד הם כתבו את התסריט ושניהם מככבים בו.
הסרט כולו מובא ממצלמתו של אהרון (ברייס), מין קולנוען להשכרה, שמקבל הצעה מבחור חביב (דופלאס) אשר במוחו התגלה גידול ממאיר, לבוא ולתעד אותו על מנת להשאיר אחריו משהו לבנו הקטן שטרם נולד. כל אדם עם עיניים יכול להבין שיש משהו לא בסדר בבחור כבר בהתחלה, ותוך כמה שעות נגלה יחד עם אהרון שזה אפילו יותר אפל ממה שתיארנו לעצמנו.

"קריפ" הוא שעה וקצת של הפחדות מסדרון. זה הכל. ובאמת שאני לא מזלזל בזה, גם להקפיץ את הקהל זה משהו שצריך לדעת איך לעשות, ולסרט הזה יש איזה שתיים-שלוש הבהלות ראויות (ומסכת הזאב הכי מקריפה שאני זוכר), אבל כדי להשיג את האפקט הדרוש, הסרט ויתר על כל דבר שקשור להיגיון סביר, אפילו זה המפוקפק של סרטי האימה.
כמובן שהמצלמה פועלת כל הזמן למרות שאין שום סיבה או צורך, וברור שהדמויות מתנהלות בטמטום שלא יתואר רק כדי להשאיר את המתח. כך למשל הגיבור חושש שסטוקר קיצוני אורב לו מחוץ לבית, ולכן יוצא באישון לילה החוצה (עם המצלמה, כמובן) כדי לברר מה קורה. בשלב הזה של חיי אני פשוט לא מסוגל לקבל את זה בסלחנות.
מסיבה כלשהי, אולי כי הסרט היה קצר מדי אבל אין לי באמת מושג, אחרי הקפצה מיותרת שאמורה לסגור אותו, הוא מגדיל את הבעייתיות וממשיך למין אפילוג שלגמרי בוגד בבניית הדמות הגם ככה מעורערת שמגלם דופלאס, ואת כל מה שהסרט יכל להגיד על אובססיה, בדידות, צורך בהכרה וחיבה, הוא זורק לאסלה.

דופלאס, כהרגלו, מעולה. וברייס נראה מצויין. זה לגמרי מקל על הצפייה, אבל קשה לומר שזה מספיק כדי להפוך את "קריפ" לסרט שאיננו מיותר, ולעיתים אפילו מרגיז.

סליחה, מיכאל. באמת שניסיתי.

"המכשפה" – The Witch

בסיכום האימה של שנת 2015, "המכשפה", אותו ראיתי בהקרנה מרגשת בפסטיבל אוטופיה, זכה בתואר סרט האימה הטוב ביותר של 2015, הרגע הכי WTF של השנה, מקום שני ברשימת סצנות השנה, ובתארי שחקן ושחקנית השנה. שתבינו כמה אני מחזיק ממנו.

סרטו של רוברט אג'רס (עד כה מעצב אומנותי של סרטים קצרים), הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס 2015, וזכה לתגובות מצוינות, אבל עיקר העניין בו הגיע בזכות טריילר שהפך להיות שיחת הרשת בתחום האימה. כהרגלי, התחמקתי מכל אינפורמציה הקשורה לסרט הזה, ונכנסתי אליו מבלי לדעת כלום, ואני שמח שעשיתי את זה. לכן, כדי לשמר את החוויה הזו גם לכם, לא אנדב שום פרטי אינפורמציה על העלילה של הסרט אלא אכתוב על האלמנטים שבנו אותו והפכו אותו ליצירה כל כך מרשימה ומהנה.

"המכשפה" משחק על הקו שבין מציאות ופנטזיה, באופן שמקשה על הפרדה. הסרט נפתח בסטינג ריאליסטי לחלוטין, אבל בכל רגע שהוא מתקדם קשה מאוד לדעת מה באמת קרה, מה פרי דמיון של אחת הדמויות והאם בכלל אנחנו יכולים להאמין למה שאנחנו רואים. אבל לא רק שזה לא פוגם בחוויה, אלא מעצים אותה במיוחד. אני קראתי את הסרט כמעשיית התבגרות של נערה וגילוי הנשיות שמביא עמו התרגשות גדולה אך גם סכנה אמיתית. ככזה, "המכשפה" הוא אחד מהסרטים הכי מקוריים ומרתקים שנתקלתי בהם על הנושא, וככל שהוא מאבד אחיזה בריאליזם כך הוא הופך להיות מורכב ומסקרן הרבה יותר.

זהו סרטו הראשון של אג'רס, שגם כתב את התסריט. על המצלמה היה אמון ג'רין בלאקשה, המוזיקה היא של מארק קורבן ("קיוב") והעיצוב האומנותי הוא עבודתו של קרייג לת'רופ. אני לא יכול להסביר לכם כמה אני מחכה לסרטים הבאים של החבורה הזו. ארבעתם יחד בנו עולם מהפנט, מאיים, אך גם מוכר שקל להתמצא ולחוש אותו.
אבל האמת היא שהניצחון הגדול של הסרט הוא בתחום המשחק, וזה עוצמתי עוד יותר מכיוון ש"המכשפה" כולו מדובר באנגלית עתיקה, כזו שלא פשוט להבין ללא תרגום. גיבורת הסרט מגולמת על ידי אניה טיילור ג'וי בת ה-18 והיא צולחת את השפה הקשה הזו כמו שחקנית מיומנת מתיאטרון הגלוב. היא מעבירה חרדה, מצוקה ודאגה בצורה יוצאת מן הכלל ואי אפשר להסיר ממנה את העיניים. מי שמגלם את אחיה הצעיר הוא הארווי סקרימשאו, והוא בכלל פנומנלי. הסצנה האחרונה שלו בסרט תשאיר אתכם עם פה פעור.

האמת היא שהשפה לעיתים יוצרת תחושה תיאטרלית מאוד, במיוחד בסצנות הפנים, וככזה הסרט קצת מועד לתוך מה שנראה כמו הצגה מצולמת, אבל אלו הן הבלחות קצרות במיוחד, והן נעלמות כלעומת שהן באות.

הסרט ייצא להפצה מסחרית בארה"ב רק במהלך פברואר, ואני ממש במתח לראות כיצד יתקבל. מי שראה אותו עד כה מפזר שבחים ללא הכרה, ואני מקווה שהוא לא רק יצליח אצל הקהל, אלא גם ייתן השראה ליוצרים נוספים בז'אנר האימה העצמאי וינסו לברוא קולנוע יחודי ומקפיא דם שמייצר סיפורים שמראים את העולם שלנו באופן קצת אחר.