• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

לכבוד עשור לבלוג סינמסקופ ועשרים למודפס: תנו לפרינט למות בכבוד

5 בינואר 2016 מאת אורון שמיר

מוקדם יותר היום פירסם עופר טקסט רומנטי אך מפוכח, ולבטח הרבה יותר מאוזן ממה שאכתוב בהמשך, שהוא חלק ראשון במחווה שלנו ל"סינמסקופ" של יאיר רוה. השבוע חוגג הבלוג הנודע עשור של פעילות, ולו היה שורד המדור המודפס היו לנו גם חגיגות ה-20. רוה ביקש אותנו להשתתף במה שהוא מכנה "בלוג-א-תון", מעין אסופת מאמרים וירטואלית על כתיבה ביקורתית על קולנוע בתפר שבין עידן הדפוס לדיגיטל. כמובן שנעתרתי מיד, גם כגולש של הבלוג מאז ימיו הראשונים, ואפילו כקורא של המדור ב"פנאי פלוס" עוד לפני שידעתי בכלל מה המשמעות של המילה "סינמסקופ" (בראשי קראתי את זה "סינמה-סקוּפ", יענו סקופים מעולם הקולנוע). מחר בערב (6.1 ב-18:00 למבכרי הספרות) יהיה לי הכבוד והעונג לשבת לדיון חי ולא-וירטואלי בסינמטק תל-אביב עם כמה מהמורים-ללא-ידיעתם שלי לקולנוע: תומר קמרלינג מ"בלייזר" (והמחליף של רוה בפנאי פלוס) שבעצם לימד אותי מושגי יסוד כמו "What If", דורון פישלר מ"עין הדג" לו החמאתי על תרומתו לא פעם, שותפי לדרך אור סיגולי (שגם עליו כבר התפייטתי), וכמובן חתן השמחה בכבודו ובעצמו, והאיש שללא ספק עיצב במילותיו את השקפותיי הראשונות על קולנוע – יאיר רוה. אצלו גם יש כרטיסים לאירוע, אגב. ואם כל ההקדמה הזו הייתה סכרינית מדי, אני הולך להתיז עכשיו קצת דם, או דיו, מכל הדבר הזה שמכונה "פרינט". בהנחה שנשאר שם משהו.

מאז שאני חלק מהעולם המוזר והערטילאי הזה שנקרא ״העיתונות הישראלית״, אני שומע בערך פעם בשבוע על ״מות הפרינט״. זה יכול להגיע כשקורה משהו באמת מהותי (״הארץ״ עוברים לחומת תשלום באתר שלהם) או סתם כי אחד העיתונים הגדולים שוב פישל, אפילו אם סתם בכותרת או בהגהה. לעיתים התדירות מתגברת לפעם ביום, ואם להיות לגמרי כן, יכול להיות שזה התחיל מוקדם יותר מספטמבר 2006, התאריך בו הפכתי למבקר קולנוע בעצמי. בהתחלה, בכל פעם שנשמעה ההודעה הדרמטית, התייחסתי לתוכנה באותו האופן שבו עשה זאת המודיע התורן – הרכנת ראש מלווה בתחושת נוסטלגיה וידיעה ששום דבר כבר לא יהיה טוב כשהיה. למרות שלא ברור לי לגמרי איך אפשר להתרפק על משהו שאין לי באמת סנטימנט או היכרות עמוקה עימו, בטח לא מהצד הפעיל. עשיתי זאת כי לא ידעתי אחרת, כלומר לא ממש הייתה לי דעה על האם מות הפרינט הוא אכן דבר טרגי מעצם היותו מוות, כלומר סיום בלתי הפיך. אבל ככל שחלפו השנים הבחנתי שהשמועות על מותה של העיתונות המודפסת תמיד היו מוקדמות, וימשיכו להיות מוקדמות בכל פעם שעוד חוכמולוג ישמיע אותן (כנ״ל לגבי ״מות הקולנוע״, אגב). יתרה מזאת, התחלתי לשאול את עצמי בכל פעם האם זה באמת דבר נורא כל-כך שהפרינט מת, בהנחה שהפעם באמת עצרו את מכונות הדפוס לבלי שוב והוא אכן חדל להיות. התשובה שנתתי לעצמי הלכה והקצינה, עד לעמדה הנוכחית שלי – שימות כבר הפרינט הזה ויעזוב אותנו בשקט, או יותר נכון – שנעזוב אנחנו אותו בשלווה.

כיליד שנות השמונים, לא באמת הייתה לי הפריבלגיה להתעדכן בזמן אמת מכל מקום בעולם בנעשה בו, אבל זה גם לא ממש עניין אותי. את החדשות שלי הייתי צורך מאנשים, ואת התרבות – מדעות שקראתי במגזיני תרבות, או ממש ישירות מהיכליה בעזרת חיווי דעה עצמי. אף פעם לא קראתי עיתונים, אולי רק בסופי שבוע, וגם זו הייתה התניה חברתית יותר מכל דבר אחר. מגזינים וירחונים דווקא כן עניינו אותי, אבל לא ברמת הדבקות בטקס שבועי או חודשי, אלא מתי שמזדמן. כשנולדה רשת האינטרנט שהלכה והתפתחה מהר ממני, שמחתי על האפשרות לקרוא טקסטים על צג המחשב. אף פעם לא הבנתי את הטענה שטקסטים ארוכים אי אפשר לקרוא במחשב. הרי עיתון אינו ספר – הכל שם צפוף, מרוח, מצ׳וקמק, מתכלה תוך כדי קריאה כמעט. איך זה בדיוק נוח יותר לקריאה מאשר צג בוהק תמיד, הכולל אפשרות לגודל משתנה של אותיות כראות עיניך, מילולית?

העידן הדיגיטלי של אמצע שנות האלפיים איפשר לי להפוך לחלק ממגזין תרבות, גם אם בתחילה רק מהפן המקוון שלו. אל עכבר העיר הגעתי בדיוק כשהושק האתר שלו במקביל לגרסה המודפסת והעדיין-פופולארית. חששתי מראיון עבודה, בהיותי בחור בן 21 ללא ניסיון, ביישן שמעדיף להסתתר מאחורי מקלדת ומתמלא אומץ רק אל מול מסמך ריק ושמתנסח בכתב טוב יותר מאשר בעל-פה, ובאופן כללי שספק אם הוא מבין משהו מהחיים שלו (הספק נותר, אבל למדתי להסתירו עם השנים). אלא שבזכות העידן הדיגיטלי כלל לא פגשתי את העורכת שלי, שהייתה עבורי בתחילה מעין מעסיק בסגנון צ׳ארלי (זה מהמלאכיות), ששולחת אותי למשימות חשאיות של דיווח מעורף האוייב. זאת גם הזדמנות להודות למיכל דותן על שהאמינה בי כל-כך ולימדה אותי איך לכתוב ולחשוב כמו מבקר קולנוע. בכל מקרה, העניין הוא שאם הייתי צריך להגיע למערכת בכל בוקר, כפי שעשיתי בהמשך כעורך, אני בכלל לא בטוח שהייתי נשאר בתחום.

הדפסה של עיתון או מגזין, יומי או שבועי או חודשי או שנתי, היא בלאגן הרבה יותר גדול מאשר ניהול אתר אינטרנט, אדיר מימדים ככל שיהיה. יש המון מחלקות שכלל לא קיימות בגרסת האונליין, מה שאולי נכון גם להיפך במקרה של קונצרן תקשורת, אבל לא לכל מערכת. בלוג, לדוגמה, הוא משהו שלא יכול באמת להתקיים באופן מודפס. ואל תגידו לי פנזינים, כי גם הם דורשים הגהה, עימוד, תמונות ברזולוציה מסויימת, והעניין הטכני הזה של חומרי גלם ומכונות הדפסה. אין בהם אפשרות פשוט לפתוח מחשב, לתקתק קצת, ולשלוח לאוויר העולם. אמנם עם תמונות מגוגל ושגיאות הקלדה, אבל גם עם לינקים וחלונות יוטיוב שרלוונטיים כל-כך לעולם של ימינו, ובעיקר עם אותו אינטגריטי עיתונאי שמנחה (או לא) את הכותב. בין אם זה לבדוק את העובדות או להפריד בינן לבין דעתו, שהיא שלו ואך ורק שלו ולא אמורה לייצג שום דבר, ובמקרה של ביקורת תרבות גם בטח לא להיות אובייקטיבית.

בעולם הכתיבה באינטרנט שום דבר לא באמת סופי, הכל משתנה וזורם תדיר, ואת ההתעסקות האינסופית בטקסט אפשר גם לעשות אחרי שפורסם. כלומר, בהנחה שבכלל רוצים בכך, הרי כל המטרה בכתיבת דעות היא לתת דרור למחשבות ולהפכן למילים, בין אם על מסכים מרצדים או דפים מצהיבים. תיקון שגיאות בטקסט שכבר פורסם? בלחיצת כפתור כמו שאומרים, במקום שיישארו מודפסות לנצח. אבל משום מה יוצא שעולם התוכן הווירטואלי עדיין שואב מקודמו, או שאולי מתקשה להיפרד מהפיגומים וגלגלי העזר. הרי אין שום צורך בכותרות שהן משחקי מילים מטופשים באתר אינטרנט, אלא דווקא בכותרת אינפורמטיבית ככל הניתן, או מפתה, במידה וקליקים וטראפיק הם אלוהיכם. אז מה הן עדיין עושות איתנו ואיך זה שהן עדיין כאן? בדיוק בגלל שהפרינט לא מת, לא באמת. הוא פשוט חי חיים לא משהו בכלל.

האמת היא שיהיה זה לא הגון להסתיר את העובדה שבהחלט אחזה בי התרגשות בפעם הראשונה שהודפסתי. הרי רצה הגורל ועשיתי את המסלול ההפוך, מ״להיבחר״ לכתיבה באינטרנט חיכיתי לרגע שבו מילותיי יצרבו בנייר, חשבתי שיש בכך משהו נעלה יותר. ואיזה מורא גדול נפל עליי בפעם הראשונה שידעתי שהולכים להדפיס את מילותיי בעיתון. אני חושב שקראתי את הטקסט עשרות פעמים לפני שליחה, למרות שידעתי כי הולכים לשכתב לי את הצורה. גם כאשר נדרשתי לכתוב שבוע אחר שבוע לעכבר העיר המודפס (שינוח על משכבו בשלום), ועוד בזמן משרת עריכה אצל אחיו המקוון, גם אז לא הקלתי ראש בטקסטים שלי מעולם. היום אני מבין שזה אך ורק מכיוון שזה אני, זה לא בגלל הפרינט. הרי חרדת הקודש מפני המילה הכתובה כבר לא קיימת בעיתונים ובמגזינים היום – תפתחו אחד, איזה שתרצו, ומיד תיווכחו בכך.

אולי זה רק אני, אבל כמעט כל ניסיון שלי לצרוך עיתונות מודפסת היום מסתיים תוך כמה דקות בהשבת הנייר המבוזבז חזרה למקום שבו מצאתי אותו. מצב העיתונות וחוסר היכולת לעצור את הזמן או להתחרות ברשת, הוביל לאותם תחלואים שהמקטרגים מתלוננים עליהם לגבי בלוגים או אתרי אינטרנט – כתיבה ירודה ורדודה, שגיאות מכל הסוגים והמינים, תוכן שיווקי במסווה של כתיבה עיתונאית, ובעצם גם יותר פרסומות מתוכן. אפילו אם הן לא קופצות ומרקדות בדפדפן אלא רק בדפדוף. ברור לי שזה נובע מכך שהמצב הכלכלי הקשה לא מאפשר להעסיק אנשי מקצוע ראויים לשמם, אבל אם כל מה שרע באינטרנט כבר הדביק את הפרינט, מה בעצם כל-כך נשגב ונכסף בו? ואם גם ההיפך הוא הנכון, והפרינט הדביק מבעוד מועד את האינטרנט במחלותיו שלו, למה לא לעשות לו המתת חסד והלוויה מכובדת? מה נותר מאותו מונח מקודש שמסרב למות, מלבד החדשות של אתמול המודפסות ברוב הדר וחשיבות? מזמן הוא מת, המונח שאליו מתכוונים כשאומרים ״פרינט״. אולי לפחות נקבור אותו כמו שצריך?

כקורא וככותב אימצתי את עידן האינטרנט הלא-מושלם, משימה לא קלה עבור פרפקציוניסט לשעבר. ובכל מקרה, החלטתי כבר מזמן שכל הצפייה והציפייה בפרינט המת-החי, או הגוסס למי שמתעקש לא לקרוא את מצב הסימנים החיוניים, זה ממש לא בשבילי יותר. כיום אני יצור דיגיטלי לחלוטין, כתב היד שלי מזמן לא קיים, די.וי.די. אני קונה רק כדי לקשט את המדף, ואם תנתקו לי את החשמל או ה-Wi-Fi כנראה שאהיה משותק (או לנסות להפעיל הסמארטפון כמודם סלולרי, אם להיות כנים עד הסוף). אבל התיאור הזה נכון גם למשהו כמו חצי עולם, שהוא במקרה גם החצי שמעניין אותי לשמוע מה יש לו להגיד, ואולי להשמיע לו את דעתי שלי. דעה שיש לי תקווה שעדיין תעניין אדם אחד או אחת (מספיק מבחינתי), גם בעידן שבו כבר לא יהיה מבקרי קולנוע כמו פעם, שהרי גם המושג הזה יצטרך לעבור הגדרה מחדש כדי להתאים לזמנים המשתנים. אני מזמין את מי שלא רואה טעם בטיעונים שלי להדפיס את הטקסט הזה במדפסת שלו, ואז לקרוא אותו שוב שחור על גבי נייר לבן. אולי אז יהיה לו פתאום יותר תוקף. או שאולי דווקא חלון יוטיוב אל העבר יעשה את העבודה:

/// הטקסט נכתב כחלק ממחווה לבלוג ומדור ״סינמסקופ״ של יאיר רוה

תגובות

  1. לב הגיב:

    אני נוטה להסכים איתך. עם זאת, יש טיעונים רבים כנגד מעבר תחום ביקורת הקולנוע למדיה הדיגיטלית שכדאי לשים אליהם לב. לחלקם אתם מתייחסים לא מעט, כאן בסריטה. למשל המידיות של ניסוח והבעת הדעה בעידן הדיגיטלי. או הנגישות שהפכה כל צופה שני למבקר קולנוע מטעם עצמו (על הדבש ועל העוקץ כמובן).
    אבל מה שהכי מעסיק אותי הוא האורך של הטקסטים. אני טוען שכותבים (אפילו בלוגרים) שהתחילו את הקריירה שלהם על פלטפורמה מודפסת נוטים לכתיבה מצומצמת וקולעת יותר. יש שיגידו פחות מעמיקה ופורמאלית יותר, תלוי בטעם של הקורא.
    צימצום הוא לא הערך המרכזי בכתיבה (אהם טולסטוי) אבל אני משוכנע שחוסר ההגבלה על תווים ואינצ'ים משנה את עולם הכתיבה הסביב קולנועי, ולא בהכרח לטובה.
    בטוח שיהיה מעניין מחר.

  2. tomerkamer הגיב:

    שמע: המחשבה שהייתה לי איזושהי תרומה שולית להתפתחות של כותב עם איכויות כמו שלך מסבה לי עונג רב, בלבול קל ותחושה מובהקת של זיקנה מופלגת.
    כמו כן, אחלה טקסט.

  3. עינת הגיב:

    מה הכוונה במושג היסוד What if? תוכל להסביר למי שלא יודע?

    1. tomerkamer הגיב:

      "מה היה אילו". סיפורים שנקודת המוצא שלהם אומרת, נכון שבמציאות קרה כך וכך? אז דמיינו מה היה קורה אילו… (שוב, כך וכך)

השאר תגובה