• תמכו בסריטה ועזרו לממן את פעילות הבלוג
  • אוסקר 2016/17: הימורי הזוכים
  • אימת החודש - פברואר 2017
  • ״ג׳ון וויק 2״, סקירה
  • ״החומה הגדולה״, סקירה
  • נשות המאה ה-20
  • ג'קי
  • סרטים חדשים: ״ג׳קי״ ו״נשות המאה ה-20״
  • פרויקט זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק שלישי
  • בעקבות ״או.ג׳יי.: תוצרת אמריקה״ - עוד ״30 על 30״
  • סלולרי
  • ״מעבר להרים ולגבעות״, ניתוח
  • כישלונות נהדרים: ״אחד מהלב״ של קופולה
  • ״הולדתה של אומה״, הסרט שהיה אמור לככב באוסקר
  • מאחורי המספרים
  • ״המקום בינינו״, סקירה
  • ספליט
  • כל המועמדים לפרסי האוסקר ה-89
  • ״טרומן - חברים עד הסוף״, סקירה
  • ״חי את הלילה״, סקירה
  • ״לב שקט מאוד״, סקירה
  • אור ירח

לכבוד עשור לבלוג סינמסקופ ועשרים למדור המודפס: ערגה לפרינט

5 בינואר 2016 מאת עופר ליברגל

השבוע חוגג ״סינמסקופ״, בלוג הקולנוע של יאיר רוה, עשור של פעילות אינטרנטית. זאת בעוד המדור המודפס נולד לפני 20 שנה, וחדל מלהתקיים אשתקד. לכבוד המאורע ביקש רוה ליצור אסופת מאמרים מכמה כותבים שונים, תחת הכותרת של המעבר מהעולם האנלוגי לדיגיטלי, בדגש על ביקורת הקולנוע. השיח יהפוך מווירטואלי לממשי ביום רביעי ה-6.1 בשעה 18:00 בסינמטק תל-אביב, אז יעלו לבמה חבריי לבלוג, אור סיגולי ואורון שמיר, לדיון עם יאיר רוה, תומר קמרלינג (בלייזר ופנאי פלוס) ודורון פישלר (עין הדג ועוד). לאחר מכן יוקרן ״מציצים״ של אורי זוהר, מהסרטים הבודדים שצולמו בישראל בפורמט סינמסקופי, בעותק שהוא הכלאה בין העידנים השונים – גרסה דיגיטלית משוחזרת המבקשת לשמר את יחס המסך של הפרינט המקורי.

טקסט זה הוא תרומתי האישית והרומנטית (מדי) לדיון, כאשר אני מתעכב על קסם מסויים שפג, קסם שכנראה מעולם לא היה מעוגן במציאות. אבל טבען של תשוקות הוא היעדר היגיון. מכל מבחינה הגיונית, עליי להלל את העולם הווירטואלי הכבר לא מאוד חדש. אבל אני תמיד מרגיש זר לתקופה בה אני כותב, ובמילים הבאות אנסה להסביר את אותה תחושה מוזרה.

ככותב על קולנוע, אני יליד של עידן האינטרנט. בלי החופש אשר מאפשרת הרשת, ייתכן ולעולם לא הייתי מנסה להיכנס למלאכת פרסום ביקורות קולנוע, מלאכה אשר מגיל צעיר ראיתי בה משהו נשגב, משהו שרק מספר מצומצם של אנשים מובחרים יכולים לעסוק בו מעל גבי עיתון, אנשים מובחרים שהשיגו את משרתם בזכות ידע עצום ויכולת ניסוח חדה. נצרתי בלבבי את כולם, כל מי שנתן לסרט ציון על במה מודפסת זו או אחרת. גם לאחר שגדלתי והבחנתי שגם בין הכותבים בעיתון יש כאלו שכתיבתם והבנתם לא מטילה עליי צל ענק, סביר להניח כי הייתי חרד לנסות למצוא זירה לכתיבתי. אבל האינטרנט פשוט היה שם והמילים פשוט יצאו ממני – כל אחד יכול לכתוב ברשת. זוהי ברכה נפלאה וקללה איומה, בצלה גם נולדה כתיבתי. לשמחתי, יחסית במהירות הזמין אותי אורון לכתוב בבלוג זה, וכך בכל זאת הכתיבה שלי עוברת גם בקרה מסוימת וגם נבחרה כי לפחות אדם אחד חשב שיש ייחוד בדברים אשר אני כותב. רק עולם האינטרנט איפשר את המפגש בינינו. למעשה, כל הנתיבים בהם חיי פוסעים כעת עוצבו בעקבות האפשרויות שיש ברשת, ולא רק בתחום הכתיבה.

לכן, אני יותר ויותר עורג לפרינט, כמו געגוע לאב אשר זכיתי להכיר רק בתמונות. כמו ערגה לאישה אשר ראיתי את פניה רק בחטף ותשוקתי אליה לא זוהמה וכבתה עקב היכולת לגעת. בפרינט, כל דבר שנכתב הוא בעל ערך ייחודי, הוא משוכפל ברבים, כמו מטבע. כל דבר אשר מודפס מקבל אישור של עורך אשר צריך למכור עיתון. כל דבר מודפס נותר חקוק, ניתן לגעת בדף העיתון, למשש את כל המילים, לשמור באלבום כתבות אהובות במיוחד. תמיד ניתן להדפיס מן הרשת – אבל זה מרגיש כמו העתקה, כמו זיוף של אותנטיות. מכיוון שאני עוסק בתחום הקולנוע, הערגה לפרינט משולבת בערגה לעידן הפילם, התחושה כי פעם משהו היה זוהר יותר בעידן בו הכל היה אנלוגי. בו הכל דרש יותר מאמץ. בסרט פילם ניתן היה לגעת, היה צורך להוביל אותו ממקום למקום. הקרנה הייתה עסק מורכב יותר מלחיצה על כפתור הפליי.

בימינו, הכל פשוט נוח וקל מדי. לחיצה אחת קטנה ומילים אלו ישוחררו לחלל העולם. לכאורה, אין אפילו צורך שזוג עיניים נוסף יעבור על הכתוב בטרם הפרסום, אין צורך להפעיל את מכונות ההדפסה. אף אחד לא צריך לקום מוקדם בבוקר ולחלק את העיתונים דלת דלת לכל מנוי (הו, כמה אהבתי את צליל נחיתת העיתון על פתח הבית בלילות נעוריי, בהם השקמתי קום על מנת לצפות באירוע ספורט או טקס פרסים מארה"ב). אין צורך להוביל פיזית את גלגלי הסרט מאולם לאולם. לא כל טעות שאני עושה חייבת להישאר חקוקה לעד – הלחיצה על כפתור הפרסום כבר לא מבטלת את האפשרות לערוך, לתקן, או למחוק. הכל נמחק בשל אותה פשטות מבורכת של הימים בהם אנו חיים. הרי עם כל ערגתי לפרינט, איני מנוי לאף עיתון מודפס כיום. הנוחות בסופו של דבר גוברת על כל רומנטיקה.

מובן, לעידן הרשת יש עוד יתרונות וחסרונות רבים. לרוב, כל יתרון הוא גם חסרון – ולהיפך. למשל, הטוקבק, גרסה מיידית של מכתב למערכת בלי צורך בבול. דומני כי אין צורך לסקור את הטיעונים בגנות הטוקבק, והאלימות אשר דומה כי היא תוצר מיידי שלו. אך היכולת להגיב ולדון עם המגיבים מניבה גם לא פעם שיח מעשיר ונפלא. אף כותב אינו יודע הכל ולא פעם דברי התיקון בתגובות מעשירים את הטקסט עצמו ויוצרים זירת דיון אינטראקטיבית. כמוהם גם היכולת לתת קישור לדברי כותבים אחרים, לייצר סוג של מערכת טקסטים מורכבת בין אתרים שונים, כפי שגם טקסט זה מאפשר.

בנקודה זו, אציין כי לאחר שאיתרתי בין דפי עיתונים את התשוקה לכתיבה על קולנוע, חיפשתי גם מקומות ברשת אשר בהם אוכל לחלוק תשוקה זו, בעודי עדיין רך בשנים כמו הרשת. אתרים כמו "הקבינט של ד"ר קליגרי" (שבתקופה שפורסם לא היה לי מושג מדוע נבחר לו השם המוזר הזה) ו"עין הדג" שקיים עד היום, הציעו לי עולם חדש לגמרי של כתיבה על קולנוע, עולם אשר נראה לי במבט ראשון כהתרסה נגד כל מה שהכרתי. אבל היה בהתרסה הזו מין משהו מרתק, וקריאה בהם הרגישה כמו מרד נעורים. את הכתיבה של יאיר רוה קראתי אז בדפוס ושמו היה עבורי שם של מבקר קולנוע איכותי ומנומק היטב. הפתיחה של הגרסה הדיגיטלית של "סינמסקופ" הייתה עבורי החותמת הסופית לכך שהכתיבה באינטרנט יכולה להיות שוות ערך לעיתון המודפס, ומהר מאוד הכניסה לאתר הייתה הדבר הראשון אשר עשיתי כאשר קמתי בבוקר, לפני כל עיון בטקסט מודפס.

print-aint-dead

/// הטקסט נכתב כחלק ממחווה לבלוג ומדור ״סינמסקופ״ של יאיר רוה

Leave a Reply