״ערכו של אדם״, סקירה

סרטו החדש של הבמאי הצרפתי סטפן בריזה, שנקרא בישראל ״ערכו של אדם״, עוסק בסבל של האדם הקטן והטוב הנרמס בידי כוחות השוק, באופן אשר נוגע בין היתר לשמות השונים של הסרט במדינות בהן הוא מוקרן. כמעט בכל מקום בעולם כותרת הסרט דומה לכותרת העברית, אולם במולדתו הוא נקרא ״La Loi Du Marché״, כלומר ״חוק השוק״. שני השמות, גם הצרפתי וגם ״The Measure of a Man״, הם שמות רשמיים שבהם הוצג הסרט בפסטיבל קאן. דומני כי היוצרים בחרו בהם משום שמשחק המילים לא יכול להיות מתורגם לכל שפה, ולכן שני השמות נבדלים בנקודת מבט: האם המוקד הוא במערכת הרומסת את האדם, או בגיבור הבודד הדורש יחס וכבוד. יש לציין כי גם בסרט, הגישה אינה אחידה – ברגעיו המעניינים יותר, הדגש הוא לאו דווקא על הגיבור הפרטי של הסיפור, אלא על המכלול האנושי אשר הוא מהווה חלק ממנו.

אבל גם בתאור הפרט וגם בתאור הכלל, הסרט הוא קודם כל סרט חברתי. ככזה, הוא משתייך לז'אנר הסרטים החברתיים, שהוא ז'אנר מאובחן לא פחות מסרטי קומיקס, למשל. באופן ספציפי, הוא ז'אנר שהקלישאות החוזרות בו הופכת להרבה יותר נפוצות, לעיתים באופן ממש מייגע, ודומה כי בריזה דאג לסמן וי ליד סממנים רבים של הז'אנר בפרט ושל הקולנוע האמנותי בכלל: מצלמת כתף המדגישה את הרעד, סצנה בה הגיבור מתחנן להיות מועסק, חוסר ההתאמה של הגיבור לעולם העכשווי, מבט רגעי גם על דמויות אחרות שאולי סובלות יותר. כל הקלישאות בסרט אמורת לעמוד על מנת לייצר אותנטיות. לפיכך, אחד מן ההישגים של הסרט הוא שבכל זאת יש בו רגעים אשר מרגישים אותנטיים. עם זאת, ישנם גם הרבה רגעים בהם הניסיון לתת דגש לדמויות שבשולי החברה וגם לרגש בשל הסיפור האישי, מרגיש מלאכותי.

המלאכתיות הזו נובעת לא רק מכך שמוצג לנו גיבור שפוטר בגיל 50 ולא מצליח לשוב לשוק העבודה או לשרוד כלכלית, אלא גם שהבן של אותו גיבור סובל מנכות קשה הדורשת טיפול מיוחד. לכאורה, זהו עוד אתגר בפני הגיבור, אבל לפרקים ההרגשה היא של צפייה במסחטת דמעות. חבל, כי בסופו של דבר יש בסרט לא מעט רגעים בהם הוא כן מצליח לרגש, אך במקרה שלי אני חש כי זה קרה דווקא כשהסרט פחות התאמץ, ופשוט תיאר אינטרקציה פשוטה בין בני אדם. לא ראיון עבודה או מפגש עם נציגי לשכת התעסוקה או הבנק, מפגשים בהם ברור לנו מראש כי לגיבור אין שום סיכוי.

ההצלחה של הסרט ברגעים הקטנים מחפה על הכשלון שלו ברגעים שאמורים להיות גדולים. גם הרגעים הקטנים בסרט אינם חפים מקלישאות, אבל יש בהם משהו חם יותר, מבט טוב יותר על התפקוד האנושי. חבל רק שיש בסרט כמות רבה מאוד של סצנות שמנסות להעביר "מסר" בגלוי, כאשר המסר תמיד עובד יותר טוב כשהוא מרומז. בריזה ידע זאת ובנה תסריט שמודע לכוח של רגעים קטנים ובעיקר לבמבנה הפרגמנטרי של העלילה: הסרט אמנם מספר סיפור שמתקדם עם הזמן, אבל דומה כי הוא מורכב לרוב מרגעים בודדים, שחלקים רבים בו היו יכולים להיות סרטים קצרים אשר עומדים בפני עצמם ולאו דווקא חלק מסרט ארוך יותר.

הדבר משרת את הסרט בעיקר בחצי השני שלו, שהוא החצי היותר טוב. לאחר שהגיבור לא מוצא עבודה או יציבות כלכלית בחלק הראשון של הסרט, הוא משיג עבודה כמאבטח בכלבו גדול. כעת, על מנת לשמור על מקום עבודותו, עליו לרגל אחרי אחרים, לקוחות אשר מנסים לגנוב פרטים וגם עובדים אשר עלולים לנצל את קרבתם לקופה לתועלות אישית. יש בכך מהלך מעניין, שכן הגיבור החלש נמצא כעת בעמדת כוח, הופך מן המושפל למשפיל מבלי שאופיו האנושי השתנה. בלי קשר, המעבר למקום העבודה החדש מאפשר לסרט להפנות מבט גם אל מספר דמויות משנה, אשר הפיתוח שלהן מעט מורכב יותר מן הפיתוח של בני משפחתו של הגיבור. גם מבט על קבוצה גדולה של דמויות זו כבר קלישאה, אבל לזכותו של ״ערכו של אדם״ ניתן לומר כי הוא מבצע היטב לא מעט מן הקלישאות, ממש כפי שיש גם סרטי גיבורי-על טובים פה ושם.

מעלה נוספת היא היכולת של הסרט להצליח להצחיק בלא מעט רגעים. זוהי אינה המטרה העיקרית שלו. המטרה הראשונה שלו היא הצגת מסר חברתי, אולם כפי שקורה בלא מעט סרטים פוליטיים, התחושה היא כי יש כאן הטפה למשוכנעים ולא יצירה אשר יכולה באמת לחלול שינוי מהותי. המטרה השנייה היא לרגש בזכות מספר קווי עלילה מלודרמטיים, ובמשימה זו אני חושב כי ההצלחה היא חלקית – יש צופים שיתרגשו מן הסרט כולו או לא יתרגשו כלל. אני מצאתי את עצמי אדיש לפרקים ארוכים אך גם עצוב בלא מעט מקומות. במקומות שבהם הסרט מנסה להצחיק, הוא גם מצליח בעיקר מכיוון שלשחקן הראשי, ונסן לנדון, יש חוש קומי משובח.

לנדון זכה על משחקו בסרט בפרס השחקן הטוב ביותר בקאן, ואין ספק שהוא אחד מן הנכסים העיקריים של הסרט. בעיקר בצרפת, שם הוא כוכב מוכר למדי. אולם, הוא גם אחת מן החולשות של הסרט, שכן עצם ליהוקו הוא סתירה פנימית – הוא מצטיין לא רק בחוש קומי משובח יותר מיתר השחקנים, אלא גם בידיעה רחבה יותר של טכניקות משחק בקאסט שמלבדו כולל בעיקר שחקנים מתחילים או לא מקצועיים. בסרט שבין היתר שואף לריאליזם, ההופעה של לנדון, אשר נוכח בכל סצנה בסרט, פשוט לא משולבת בצורה זורמת. לכן היא בו זמנית מרשימה ולא מתאימה לסיטואציה. אני חש כי הסתירה הזו לא נותבה בסרט למקום מעניין, אשר יכול היה לגאול אותה מן הבעייתיות שבה ואף להפוך את הסרט ליצירה שלמה ומורכבת יותר.

יש ב״ערכו של אדם״ הרבה מאוד חן וכבוד לאדם, כפי שאומרת כותרת הסרט. לכן, קל לי להבין צופים אשר יתלהבו מן הסרט, שכאמור, מכיל מספר סצנות נהדרות, בעיקר בחלקו השני. לעומת זאת, אני גם יכול להבין צופים להם עומס קלישאות הז'אנר יהיה יותר מדי, גם אם הסרט מצליח פה ושם להוסיף להן תחכום. בסופו של דבר, יש בסרט משהו מעורר הערכה וגם רתיעה, סרט של 3 כוכבים – אבל לא כי הוא בסדר, אלא כי הוא משלב בין יתרונות למוגבלות. או במילים אחרות, לחובבי הז'אנר.