• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

סרטים חדשים: ״משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק שני״, ״הסוד שבעיניים״, ״שעה של שקט״, ״להתאהב בביאטריס״, ״סודות הותיקן״

18 בנובמבר 2015 מאת אורון שמיר

חמישה סרטים חדשים עולים לאקרנים בסופש זה, שהוא גם, כזכור, הסופש של פסטיבל קולנוע בערבה. אני שב ומזכיר זאת משום ש״לב רחב״, הסרט האיסלנדי המקסים שהוצג לראשונה בפסטיבל ירושלים, יוקרן בקולנוע לב בטרום-בכורה השבוע במקביל להצגתו המחודשת בפסטיבל הסרטים שבערבה, הפעם בנוכחות הבמאי דאגור קארי. אבל את ההתייחסות אליו במדור זה אדחה לשבוע הבא, אז יעלה רשמית לאקרנים, ובינתיים נראה שיש לא מעט במה להתמקד בין כה וכה.

״משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק שני״ (The Hunger Games: Mockingjay – Part 2) הוא החלק האחרון והסופי, יש לקוות, של סדרת הסרטים שהשתוללה בבתי הקולנוע בשנים האחרונות וכללה גל חיקויים שרק להיזכר בו עושה לי רע. ג׳ניפר לורנס שבה בפעם האחרונה לדמותה של קטניס אברדין, מנהיגת המרד בקפיטול המרושע ובמשחקי הרעב הרצחניים שלו. גלריית השחקנים המרשימה שבה אף היא, הבמאי פרנסיס לורנס שלקח פיקוד מאז הסרט השני חוזר גם הוא, ואנחנו שמלווים את סדרת הסרטים מראשיתה נסקר גם כאן וגם בעכבר העיר.

״הסוד שבעיניים״ (The Secret in Their Eyes) לא סתם נשמע מוכר – מדובר ברימייק אמריקאי לזוכה האוסקר הארגנטינאי מ-2009. את הקאסט דובר הספרדית החליפו צ׳וואטל אג׳יופור, ג׳וליה רוברטס וניקול קידמן, כציר המרכזי של עלילת הפשע והנקמה ארוכת השנים. השלושה מגלמים צוות חקירות שלתדהמתו מגלה כי הגופה באחת התעלומות שלהם שייכת לבתה הצעירה של אחת מהם, מה שמוביל למצוד ארוך אחר הרוצח וניסיון להרשעתו. בילי ריי ("הפירצה") ביים וכתב מחדש את סרטו של חואן חוזה קמפנלה. אור כתב עליו לבלוג.

״שעה של שקט״ (Une Heure de Tranquillité), סרטו של פטריס לקונט ("הנערה על הגשר", "זרים אינטימיים") עוקב אחר אדון מבוגר בגילומו של כריסטיאן קלבייה, המוצא לאחר שנים של חיפושים תקליט ג'אז נדיר. כל רצונו הוא שעה להאזין בנחת לאוצר שמצא, אבל הפרעות והפתעות מונעות ממנו פעם אחר פעם את מבוקשו. עופר כתב על הקומדיה הזו לקראת פסטיבל ״או לה לה!״ שבמסגרתו הוקרן בקיץ האחרון, וכעת הגיע זמנו להקרנות מסחריות.

״להתאהב בביאטריס״ (The Longest Week), השיא השבועי בחוסר קשר בין השם העברי והלועזי, מציג את ג'ייסון בייטמן בתפקיד יורש עצר של אימפריית מלונאות החי ומתגורר על חשבון הוריו בגיל כבר-לא-צעיר. בשבוע אחד, כפי שמרמזת הכותרת האנגלית, הוא מפונה אל הרחוב ומנושל מן הירושה, מוצא מפלט אצל חברו (בילי קרדופ) ומתאהב בחברה של החבר (אוליביה וויילד), כפי שמכריזה הכותרת העברית. סרטו הראשון באורך מלא של פיטר גלנז.

״סודות הותיקן״ (The Vatican Tapes) הוא סרט אימה מסוג גירוש שדים, מה שנשמע כמו משימה לאור – ואני בטוח שהוא יעמוד בה בגבורה. ממש כמו שהכומר שבמרכז העלילה, בגילומו של מייקל פניה, צריך לעמוד בפני המשימה של גירוש שד רב-עוצמה מגופה של צעירה חסרת מזל (אוליביה טיילור דאדלי). כשמתגלים מימדי העוצמה של אותו כח שטני, הוותיקן מתערב במלחמה בין הטוב לרע. מארק נבלדיין, חצי מהצמד טיילור את נבלדיין שאחראים על "קראנק" ו"גיימר", ביים לראשונה לבדו.

פלוס – אנימציה ומקררים

אנימדוק – סדנת פיתוח סרטים דוקומנטריים המשלבים אנימציה, עדיין מחפשת מנטורים. כלומר אנימטורים (אנימנטורים?) שידריכו ויסייעו ליוצרים דוקומנטריים במלאכת ההנפשה של חלקים בסרטיהם, שיתוף פעולה שנעשה רווח בקולנוע העולמי והישראלי בשנים האחרונות. הגשת המועמדות מסתיימת בסופש, פרטים נוספים אצל קו-פרו, מיוזמי הסדנה. כל הכתוב לעיל רלוונטי גם בלשון נקבה, כמובן.

דייויד פינצ'ר – במאי שידוע בתשומת הלב הפדנטית שלו לפרטים, משתמש במקררים בכל סרטיו כדי להגיד משהו על הדמויות או כחלק אינטגרלי בסיפור. או לפחות כך טוען הווידאו הזה של ״דה פילם קרנט״, המקבץ ומבאר את השימושים של הבמאי בחפץ הביתי המוכר. אני לא בטוח אם זו תיאוריה מופרכת מדי, ובטח שלא מסכים עם ההשוואה להופעת-אורח של היצ׳קוק בסרטיו, אבל לדעתי זו לגמרי סיבה לחבב את פינצ׳ר ובהחלט שווה כמה דקות צפייה מזמנכם או זמנכן.

תגובות

  1. עידו הגיב:

    הניסוח שלו מבלבל, אבל הוא דווקא מסכים איתך שההשוואה להיצ'קוק היא לא ממש במקום (הוא אומר the point isn't that…)
    תודה על הסרטון.

השאר תגובה