"הביקור", סקירה

בסוף השבוע הקולנועי הזה מתרחש, לגמרי במקרה, אירוע די משעשע. באותו יום יוצאים לבית הקולנוע שלנו שני סרטים שונים לחלוטין זה מזה, כאשר העומדים מאחוריהם הם שניים מהיוצרים הכי משמעותיים ומשפיעים של קולנוע האימה בשנות התשעים.
הראשון הוא ג'ונתן דמי, שממש בתחילת אותו עשור הביא את ז'אנר האימה והמתח לקבלה רחבה במיינסטרים עם זוכה האוסקר המופתי שלו, "שתיקת הכבשים". השני הוא מ. נייט שאמלאן, שכמעט ושיחזר את אותו הישג ממש בתום העשור, ב-1999. "החוש השישי", שהיה סרטו השלישי, הפך לשובר קופות אימתני והועמד לשבעה פרסי אוסקר בהם הסרט, הבימוי, התסריט ושני פרסי משחק.
לימים יתברר ששני הסרטים האלו הם נקודת השיא של שני היוצרים, שמאותו הרגע לא רק שלא שיחזרו את הישגיהם הביקורתיים והקופתיים, אלא נדמה שרק הלכו מדחי אל דחי (לפחות בתחום בימוי סרטי קולנוע עלילתיים), אם כי זה בהחלט עניין של טעם אישי. דמי עצמו, למשל, זכה לעדנה בשנת 2008 עם "רייצ'ל מתחתנת" היפה.
בצירוף מקרים, כאמור, שניהם הביאו לנו יבול חדש באותו הזמן, אך התוצאות מעט מפתיעות. סרטו של דמי הוא "ריקי והפלאש" בכיכובה של מריל סטריפ, שהוא בקלות אחד הסרטים הכי כושלים ומרגיזים שראיתי בחודשים האחרונים, כאשר שאמלאן – במאי שהפך בעצמו לסוג של בדיחה – עשה את "הביקור" (The Visit) לשמו התכנסנו שהוא… ובכן… פחות גרוע. אפילו מהנה בדרכו שלו.

אבל את הסקירה הזו בכלל רציתי להתחיל עם סיפור מעט אישי, שהתרחש לפני שנים רבות רבות (1992) בארץ רחוקה רחוקה (קרית טבעון). אז הייתי בכיתה ד' ויצאתי לא"ש לילה ראשון עם חברי לצופים. שיאה של ההרפתקה המאוחרת והמסעירה הזו היה בסביבות השעה 20:00 בחושך מוחלט, בה הושיבו אותנו שתי המדריכות במורד החורשה שמתחת לעיירתנו המנומנמת, בסמוך למבנה המשחטה הנטוש כבר כמה עשורים. אז, בחסות העלטה, סיפרה לנו אחת המדריכות (מעיין, אם אינני טועה) את הצ'יזבט הראשון ששמעתי בימי חיי.
הרבה פרטים אני לא זוכר ממנו. משהו על פרות, אישיות מסתורית בצללים, כמה קורבנות נעלמים ללא זכר, וצעקה מבהילה בסיום. משהו כזה. זה היה סיפור מאולתר, מעגלי, ודי מצ'וקמק. לעומת זאת, מה שאני כן זוכר בבירור, הוא שבכל תקופת חיי עד כה, לפני או אחרי, לא חוויתי בעתה שכזו. אני מניח שלא היו אלו יותר מעשר דקות, אולי רבע שעה, אבל הן שיתקו את כל מערכות הגוף שלי. ישבתי שם בחרדה, אולי רועד, אבל בו בזמן מרותק, מפחד שהנשימות שלי ימנעו ממני להתרכז בסיפור. זה היה ממכר. אני לעולם לא אשכח את הערב הזה, את הרגע הספציפי הזה, ואולי כל חיבתי לז'אנר האימה נועדה לא רק להוכיח לעצמי שאני אינני אותו ילד פתי ופחדן כשהייתי, אלא גם לנסות לשחזר את אותן דקות האימה הטהורות של ילד בן 9 שנחשף לפחד שלא יכול לפגוע בו באמת, אבל סוגר עליו לחלוטין.

במהלך הצפייה ב"הביקור", תוצר נוסף של פס הייצור של ג'ייסון בלום ובית ההפקות שלו, נזכרתי לראשונה מזה הרבה זמן באותו א"ש לילה ובגלל זה גם בזבזתי את זמנכם בלהקשיב לו. זה לא היה בגלל שהשפעת סרטו של שאמאלן הייתה זהה לאפקט של אותה חווית ילדות (די רחוק מזה, אפשר לומר) אלא בגלל שהאופן שבו "הביקור" נפרש לפנינו מזכיר צ'יזבט מאולתר ומפוזר של מדריך בתנועת נוער, המנסה שוב ושוב לסחוט תגובה מנתיניו הקטנטנים. הוא עושה זאת בעזרת רפטטיביות, הסתרה יותר מאשר גילוי, מינימום תחכום, אבל כן, בשבילי הוא היה בכל זאת מהנה בדרכו הילדותית.

"הביקור" (אין חשש לספויילרים. נשבע) מספר על שני ילדים, אח ואחות, שחיים עם אימם החד-הורית והאוהבת. הילדה שואפת להיות דוקומנטריסטית, והבן רוצה להיות ראפר מגניב. העלילה מתחילה כאשר השניים מתכננים לנסוע לסבם וסבתם אותם מעולם לא הכירו. הסיבה לנתק היא שאימם חתכה את הקשר עם הוריה לאחר שלא אישרו את הרומן שהיה לה בצעירותה, והיא עזבה את הבית מבלי להביט לאחור. למרבה התסכול, הם צדקו, כי אותו גבר חלומות העניק לה אמנם שני ילדים, אך גם נטש אותה לטובת אישה אחרת.
על אף שאימם לא לגמרי משתגעת על הרעיון, יוצאים השניים להתארח אצל הזוג המבוגר והנחמד בבית החווה המבודד והמושלג שלהם, ובכך אולי לאחד שוב את המשפחה. אבל לא עובר יותר מדי זמן עד ששני הילדים עדים לכמה התנהגויות מאוד מוזרות של סבם וסבתם, והם חשים שהם עומדים בפני סכנה של ממש.

כל הסרט מובא דרך מצלמתה של האחות הבכורה, אבל אל תטעו לחשוב שמדובר בסרט פאונד-פוטג', לפחות לא על פי ההגדרות המוכרות. "פאונד-פוטג'" הוא, מיותר לציין, חומר שנמצא לאחר מעשה ושודך יחד. מה שאנחנו רואים פה הוא מוקומנטרי, או לפחות ראף-קאט של סרט תיעודי מומצא.
עם זאת, חטאי האמינות של הפאונד-פוטג' נוכחים גם בסרט הזה. למשל, המצלמה שפועלת כל הלילה סתם ללא סיבה, סוללות שלא נגמרות, ועמידות מדהימה של המצלמה הביתית למים, לכלוך ונפילות.

הסרט בנוי על שלוש מערכות מאוד פשוטות. הראשונה היא זו של הצגת הדמויות, הכרת ההיסטוריה שלהן ומיקומן בסיטואציה מוזרה. השנייה, והעיקרית, מתחילה כאשר דברים הופכים למוזרים, ובה מתרחשים מיני אירועים מקפיצים, מצחיקים ומטופשים בזה אחר זה, מבלי שלגמרי שנוכל להבין מה בדיוק קורה.
במערכה השלישית הסרט מתנתק ממבנה הצ'יזבט לטובת מבנה קולנועי. הצ'יזבט מסתיים בפאנץ' כלשהו (השחוק והידוע ביותר הוא משהו בסגנון "פגשת את אמא שלי אתמול? אבל היא מתה כבר ארבעים שנה!"), אבל בסרט, הפאנץ' רק מוביל למערכה השלישית.
אני מאמין שרובכם תוכלו לזהות את הטוויסט משלב די מוקדם. הוא באמת לא המתוחכם ביותר שראינו לאחרונה. אני חשבתי שהסרט הולך בכיוון אחר, ולכן אתוודה במבוכה שלאותו טוויסט הייתה איזושהי השפעה עלי. זה בהחלט עזר להנאה הכללית – והמאוד מסויגת שלי – מהסרט הזה.

האפקטיביות המבהילה של "הביקור" מגיעה דרך האופנים הכי נמוכים. קרי, שיטוט במסדרונות אפלים, הקפצות מתחתית הפריים והעמדת המצלמה כחוצצת בין הדמויות בפני המתרחש, מה שהופך אותנו לפיתיון ומגן אנושי מבלי שתהיה לנו איזושהי מילה בנושא. זה מרגיז, זה שחוק, אבל קשה להתווכח שמדי פעם זה גם עובד מצוין. סצנה אחת מתחת למרפסת עובדת נהדר במיוחד.
כמו המבע הקולנועי, גם בתסריט אין טיפת תחכום. כמה מהדמויות מקבלות איפיונים חסרי פשר (האח הקטן סובל מהיפוכונדריה שלא תורמת לדבר, לדוגמא), ההומור שלו תלוש גם הוא (בשלב כלשהו מחליט האח שבמקום לקלל הוא יפלוט שמות של כוכבות פופ. זה לא באמת מצחיק) ורוב המערכה השנייה היא למעשה אותה סיטואציה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. הגיבורים נכנסים למקומות מפחידים כי ככה הבמאי אמר להם, קורה משהו מלחיץ, ישנו הסבר מוזר ולא מתקבל על הדעת, וחוזר חלילה.

כפיצוי לאלו אפשר לציין את המשחק. לגבי הילדים אני מניח שלא יהיה קונצנזוס. אני מצאתי את שני השחקנים, אוליביה דה-ג'ונג ואד אוקסנבול, בלתי נסבלים כמעט רוב הזמן, אבל אני בטוח שיהיו כאלה שיחשבו אחרת.
לעומתם, הופעתם של השחקנים המבוגרים שדרגו לי את הסרט לחלוטין. את הסבא מגלם השחקן העסוק והמצוין פיטר מקרובי, כאשר הסבתא היא שחקנית התיאטרון עטורת הפרסים דיאנה דאנגן, והיא פשוט מעולה. כמובן שהופעתה ודמותה הזכירו לי את "ההשתלטות על דבורה לוגן" שאוכל את הסרט הזה בכל אספקט שיש, אבל היא עוזרת לסרט באופן קריטי.
את האמא מגלמת אחת השחקניות האהובות עלי לאחרונה, קת'רין האן, שכבר הזכרתי מספר פעמים השנה. היא השתתפה בשני סרטים לא טובים, והייתה לאחד הדברים המצטיינים ביותר בשניהם. הראשון היה תפקידה המצוין בקומדיה האיומה "מצחיקה שכזאת", והשני היה לסצנה אחת כיפית ב"בחזרה למחר" המקרטע. אפילו בסרט הזה היא מצליחה להוציא קשת של רגשות והבעות שמייצרות דמות טובה מאוד.

אין ספק שקשה להמליץ בפה מלא על "הביקור", אבל מעבר לשמחה הכללית שמאפשרת לנו לראות סרט אימה על המסך הגדול, ולא רק בהקרנה חד שבועית בסינמה סיטי בשעות שאינן סבירות, הוא בסופו של דבר צ'יזבט נחמד, אפקטיבי לעיתים, קצת מקפיץ ובעיקר מהנה. וחוץ מזה, יש בו את קריאת ה"יאצי!" המוצלחת ביותר בתולדות הקולנוע. שלוש שניות ששברו אותי מצחוק ולגמרי מצדיקות את כל מה שבא לפניו ואחריו.