סרטים חדשים: ״טד 2״, ״אסטריקס באחוזת האלים״, ״אברלי״

שלושה סרטים חדשים בלבד עולים השבוע לאקרנים, ומסמלים בעיניי דעיכה קלה בתנופה הרגילה של עונת הקיץ בבתי הקולנוע. אפשר גם לשפוט אותם בתור קומדיה וולגרית, סרט ילדים מונפש ואקשיונר טראש – ואז אנחנו דווקא בסדר. כדי לעבות את המדור השבועי, קיבצתי כמה ידיעות שהצטברו על שולחן הבלוג וניסיתי לקשור ביניהן, ולא שכחתי להזמין אתכם ואתכן לסדרת מפגשי קולנוע קיצית שאני עורך בבית אבי חי בירושלים.

״טד 2״ (Ted 2) מגיע אלינו שלוש שנים אחרי הסרט הראשון בבימויו ובדיבובו של סת׳ מקפרלן, אודות הדובון המקלל וחברו האנושי המגולם בידי מארק וולברג. הפעם היצור הפרוותי וזוגתו בת האדם (ג׳סיקה בארת׳) להביא צאצא לעולם, מה שמוביל את טד לסאגה משפטית בה יצטרך להוכיח את אנושיותו. גם הפעם נעזר מקפרלן בשירותם של הכותבים וולסלי וויילד ואלק סולקין, כאשר הקאסט כולל בין היתר את אמנדה סייפריד, ג׳ובני ריביסי, ומורגן פרימן. אור נשלח אל חזית הצחוקים כדי לדווח.

״אסטריקס באחוזת האלים״ (Astérix: Le domaine des dieux) הוא הסרט הראשון שמגיע אל מסכי הקולנוע בישראל הסוקר את עלילות הגאלי המפורסם בהיסטוריה, או לפחות בתרבות הפופ. את העיבודים המצולמים, בהם ז׳ראר דפארדיה מגלם את אובליקס כבד הגוף, לא זכינו לראות מתורגמים או אפילו מדובבים לעברית, כך שהקרנת הסרט החדש והמונפש בדיבוב הפרנקופוני המקורי היא סיבה למסיבה. יש גם גרסה תלת-מימדית ומדובבת לעברית, לחובבי הריגושים. לואי קלישי ואלכסנדר אסטייה אחראים ליצירה הנוכחית, ובה מנסה קיסר להכניע את הגאלים באמצעות הקמת אחוזה מפוארת ומושכת קהל לצד הכפר של אויביו המרים, במטרה לספוג אותם פנימה אל התרבות הרומית.

״אברלי״ (Everly) מעמת את סלמה הייאק עם שורה של מתנקשים ומתנקשות שפוקדים את ביתה. הסיבה – סוג של מתנת פרידה מהאקס שלה, מאפיונר בכיר, שרק מתקשר מדי פעם כדי לוודא האם היא שרדה עוד גל של שכירי חרב. אני יכול רק להניח שזהו סוג של ניסיון לשלב בין ״להרוג את ביל״ ו״לחסל את האס״, אבל גם תיתכן סקירה שתבהיר את הערפל. ג׳ו לינץ׳ (״אבירי הכסאח״) ביים, על פי תסריט הביכורים של ייל האנון.

פלוס – כמה ידיעות תעשייה ומספר ענייני ירושלים

ירושלים 1 – בית אבי חי הירושלמים והמקסימים שבו והזמינו אותי לערוך אצלם סדרת הקרנות והרצאות ישראלית, הפעם בגוון קיצי ותחת הכותרת ״שוברי קופות כחול לבן״. זה מתחיל ביום רביעי ויימשך פעם בשבוע לאורך חודש יולי, בסדרת מפגשים וצפייה בסרטים ישראליים שהגיעו למאות אלפי צופים והגדירו מחדש את המושג ״בלוקבאסטר״ במונחים מקומיים, כל אחד בדרכו. הכל חינם ותחת כיפת השמיים, אז הפעם אני מאמין שיהיה מקום פנוי, ובכל מקרה אפשר לשמור כרטיס שלושה ימים לפני כל אירוע. נתחיל עם ״זוהי סדום״ ולאחריו שיחה עם מולי שגב (״ארץ נהדרת״), בשבוע שלאחר מכן יעלו לבירה טליה לביא ו״אפס ביחסי אנוש״ שלה, והגרנד פינאלה יהיה הבלוקבאסטר הצברי הראשון, ״סאלח שבתי״ של אפרים קישון, ואחריו שיחה עם בנו, ד״ר רפי קישון. מבטיח לנסות ולהעמיק למרות ובגלל הסרטים הפופולריים והנושא של פופולריות בכלל.

ירושלים 2 – העיר שתעלה על ראש שמחתינו החל מהשבוע הבא בזכות הפסטיבל שלה, הציגה שורה של בשורות משמחות הודות למיזם לקולנוע וטלוויזיה. ראשית, תחום האנימציה שוב מנסה לתפוס תאוצה בעיר, הפעם עם השקעה של אולפני וולט דיסני בסדרת אנימציה בשם ״Polarizers״ של עודד תורג׳מן. בנוסף יפיקו שני אנשי דיסני ותיקים, בארי קוק ואיאן מקיי, קו-פרודוקציה אמריקאית-ירושלמית שתיצור סרט אנימציה תלת-מימדי בשם ״Kong״. מבחינה כספית מדובר בחדשות גדולות, אבל אותי ריגשה הרבה יותר ההשקעה בחמישה (!) פיצ׳רים מונפשים כחול-לבן: ״אגדת חורבן״ של גידי דר ודוד פולונסקי (״ואלס עם באשיר״) אודות המרד היהודי ברומאים, ״ארמון החול״ של תומר שריג ונועם משולם, ״להיות שלמה״ של חנן קמינסקי החלוצי, ״מלך החגיגת״ של אורי מרנץ ו״מעלה קרחות״, גם הוא של משולם, הפעם בשיתוף התסריטאים ליסה קאופמן ושמואל שטראוס. על  שני הפרוייקטים האחרונים אני שומע כבר שנים ארוכות כתקועים, הלוואי שישתחררו ויפרחו, כמו גם יתר הסרטים שהוזכרו לעיל. מה שכן, קצת מוקדם בעיניי לקרוא לירושלים ״אימפריית אנימציה״ כפי שקראתי בפרסומים שונים של הידיעה הזו, בלי שפריים אחד צוייר. סבלנות.

ירושלים 3 – במקביל, הודיע המיזם על תמיכתו בפרוייקטים לחצי השני של השנה הנוכחית ואילך. צפו בעתיד הרחוק לסרטים חדשים של ערן קולירין ואבי נשר, שיקראו ״מעבר להרים ולגבעות״ ו״חטאים״, בהתאמה. עודד דוידוף שיחק אותה פעמיים – גם סרט בבימויו זכה לתמיכה, ״סמטת השקדיות״ שמו, וגם סדרה בשם ״אטלנטיקה״. סדרה נוספת שתזכה לתמיכה היא ״השבאבניקים״ של אלירן מלכה, יחד עם הצטרפות מאוחרת לתמיכה בסרטם המדובר של האחים פז, ״ג׳רוזלם״, עכשיו כשהוא כבר גמור. אבל מוטב מאוחר מלעולם לא.

קול קוראת – עמותת נשים בתמונה, המוכרת אולי מן הפסטיבל לסרטי נשים, חברה אל מספר גופי תמיכה ותעניק חמישה מענקי פיתוח תסריט לנשים בלבד, עבור סרט עלילתי באורך מלא. כמו בידיעה הקודמת-קודמת, גם כאן מדהים אותי המספר חמש, במיוחד אם לוקחים בחשבון שיוזמה זו של העמותה בדרך כלל הספיקה למענק אחד או שניים, שעבר זכו בו אפרת כורם (״בן זקן״), לירון בן-שלוש (״את לי לילה״) ויעל קיים (״ההר״ שנמצא בשלבי סיום). אז אם את, ולא אתה, בוגרת מסלול מוסד ללימודי קולנוע ו/או ביימת סרט קצר שהוקרן בפומבי – יש לך עד יום רביעי הבא, ה-1.7, כדי להגיש בקשה.

״גאליס 2״ – החל להצטלם אתמול במטרה לצאת לבתי הקולנוע בקיץ 2016. אחרי ההצלחה של הסרט הראשון, עם כרבע מיליון כרטיסים שמכר, היה זה ברור שההמשכון בדרך, אבל זו לא הזריזות הראויה לשבח שגורמת לי לדווח על כך. הזכות הזו שמורה לאנשי הצוות שנשכרו להרים את הפרויקט, שימו לב היטב: את התסריט כתבה שירלי מושיוף, שקנתה את עולמה השנה עם הסדרה ״איש חשוב מאוד״ אחרי לא מעט שנות פעילות. את הסרט יביים לא אחר מאשר אסף קורמן, העורך של כמה מהסרטים הקיצוניים של הקולנוע הישראלי החדש (״הנותנת״, ״מי מפחד מהזאב הרע״) והבמאי של ״את לי לילה״ המרגש. קורמן גם ערך את הסדרה של מושיוף, ומכאן החיבור, אבל תודו שזה לא בדיוק הצמד הראשון שעולה לראש כשחושבים על מותג לילדים ולנוער כמו ״גאליס״. עם זאת, אני דווקא ממש בעד המהלך הזה, שכן יכול להיות שהוא יהיה נקודת פתיחה לפן חדש ומקצועי במקום המוזר הזה שמכונה ״תעשיית הקולנוע בישראל״. כלומר, אם אמן כמו קורמן יהיה יכול לעבוד בשיטת סודרברג, סרט מסחרי על כל פרוייקט נשמה, וגם להתפרנס בכבוד – מצידי שיביים בכל שנה סרט נוסף בסדרת ״גאליס״, אם נקבל עוד מהתעוזה של ״את לי לילה״ בשנה עוקבת.

ובינתיים, באופירים – ארבעה סרטים פרשו מלוח ההקרנות של האקדמיה, אז לא נותר לי אלא להסיק שהסירו את מועמדותם. ״הבית האחרון״ של אודי אלוני היה ראשון הפורשים, ממש קצת אחרי שפרסמנו את הרשימה הראשונית. אבל שימו לב מה קרה בשבועות האחרונים – שלושה פורשים נוספים, בסדר אלפביתי מעורר חשד. ״אווה״ של חיים טבקמן, ״איביזה״ של שי כנות, וכעת גם ״אבוללה״ של יוני גבע, כולם חסרים פתאום. אני חושש לשאר הסרטים באות א׳, ומזכיר למה אני מקפיד לקרוא לרשימת המתמודדים ״ראשונית״. כרגע מספר הסרטים העלילתיים באופירים ירד ל-28, הנמוך מזה הרבה זמן אבל עדיין מרשים בכל קנה מידה יחסית למדינה שקשה לומר עליה שהיא בעלת תעשיית קולנוע ממוסדת ומסודרת. או שאולי כבר אפשר לומר זאת בהתחשב בכל הידיעות הקודמות?

"אגדת חורבן״ של גידי דר, באיורו של דוד פולונסקי