הקולנוע של כריסטוף הונורה: המשך

לפני שלושה שבועות פרסמתי פה פוסט על הקולנוע של אחד מהמעניינים בבמאי צרפת של השנים האחרונות, כריסטוף הונורה – במאי, תסריטאי, מחזאי וסופר, שמאז תחילת האלף מביים סרטים במגוון סגנונות בממוצע קבוע של כל שנה או שנתיים. לא תמיד סרטיו נורא טובים, כמובן, אבל הוא בכל זאת קול קולנועי שונה שאני עוקב אחריו באדיקות ובהתלהבות.
בתחילת אותה סקירה של כל סרטיו, התוודיתי שחסרים לי למעשה שלושה סרטים מתוך עשרת הסרטים בפילמוגרפיה של הונורה, בהם שני הסרטים הראשונים שביים בשנת 2002, והסרט האחרון שהוקרן בפסטיבל ונציה 2014. מכיוון שכשלו ניסיונותי להשיג את שני הסרטים הראשונים, ואופציה להקרנה של סרטו האחרון לא נראתה באופק, החלטתי בכל זאת לכתוב על הבמאי, לפחות על מה שאני יודע ועל מה שצפיתי כבר.

בעקבות אותו פוסט, חיפש ומצא המגיב גבי עותקים של שני הסרטים הראשונים של הונורה, שנעדרו מהסקירה והעביר לי (ועל כך נתונה לו תודתי הגדולה), ובאופן משעשע למדי, בדיוק באותו שבוע קיבלתי ממקום העבודה שלי סקרינר של סרטו האחרון, "מטאמורפוזה". כך הצלחתי תוך כמה ימים להשלים את כל סרטיו של הונורה מהראשון ועד האחרון, ולכן החלטתי לכתוב את פוסט ההמשך הזה, גם כדי להרגיש שבאמת סיימתי את המלאכה, ובעיקר כי נוצרה תמונה מאוד מעניינת של במאי פורה בעבודותיו הראשונות אל מול האחרונה שרציתי להתעכב עליה לרגע.

מי שפספס או רוצה להתרענן, יכול לקרוא את הפוסט הקודם.

"קרוב לליאו" – Tout contre Leo

סרט הטלוויזיה באורך מלא של הונורה משנת 2002, שנקרא באנגלית Close to Leo או Everything Against Leo, מבוסס על ספר שכתב בעצמו בשנת 1995, ובמרכזו ילד המתמודד עם הגילוי שאחיו הגדול והנערץ חולה במחלת האיידס. את התסריט לא הוא עיבד, אלא אלן דיאס, תחת הקרדיט דיאסטם (Diasteme).
את גיבור הסרט, מרסל הקטן, מגלם יאניס לספרט שהיה בן 13 במהלך הצילומים, ומאז המשיך לשחק באופן רצוף ולאחרונה נצפה בלהיט הצרפתי "שם פרטי". חיפוש תמונות עליו בגוגל הראה שהילד גדל להיות בחור נאה במיוחד, אז ברכות לכל הנוגעים בדבר. את ליאו משחק פייר מנייאר (לא האמן הצרפתי שמת בשנת 1695) שרק לאחרונה חזר לתחום המשחק.

הסרט מחולק לשני חלקים לא שווים, הראשון הוא הגילוי של מרסל במקרה על מחלתו של אחיו, והחוויה שלו כיצד כל המשפחה משקרת לו ומסרבת להכניס אותו לסוד העניינים, דבר מה שגורם לו להרגיש דחוי מתוך התא המשפחתי. החלק השני הוא מין סוף שבוע בפריז של שני האחים, בו כל אחד מהם עובר את תהליך הקבלה וההשלמה, גם אם חלקי, של המצב.
הסרט הזה מעט שונה מרוב סרטיו של הונורה מכיוון שהוא מאוד קלאסי בעשייתו. אין בו תחכומים של פסקול, עריכה או צילום (מלבד שימוש אחד לא ברור בשוט-אייריס) ואין בו רפלקסיביות או קולנוע מודע. זוהי דרמה רגילה, ריאליסטית, אבל גם מרגשת במיוחד שבאמת עשויה נהדר, ומראה שלהונורה יש גם יכולת לעשות סרטים פשוטים ומצטיינים.
העובדה שמדובר בסרט טלוויזיה קצת גרמה לי לפקפק בו בדקותיו הראשונות, אבל בהמשך הסרט נכנסתי אליו לחלוטין, ונהנתי ממנו מאוד.

קצת אכזבה אותי הבחירה להפוך את ליאו הנשא לגיי, כהמשך למוסכמה הקולנועית הרווחת והעצלה שאיידס הוא נחלתם של גייז בלבד, אבל בחלקו השני של הסרט הונורה משתמש בזה באופן מאוד מעניין גם כדי לחקור את דמותו של ליאו, אבל גם לבדוק – באופנים מאוד אמיצים – את המיניות של ליאו ומרסל. הסרט גם כולל לא מעט עירום גברי, וסצנה אחת בוטה יחסית לסרט טלוויזיה, כך שאני לא בטוח ש"קרוב לליאו" היה מלכתחילה מיועד למסך הקטן, וכנראה משהו מנע ממנו הפצה. אבל זו רק תיאוריה שלי.

בהקשר כללי לפילמוגרפיה של הונורה, הסרט סימן את תחילת עבודתו עם הצוות הקבוע שלו, הצלם רמי שברין, העורכת שנטל הימאן והמוזיקאי אלכס בופיין. בקונטקסט תוך-יצירתי, מנייאר יגלם דמות בשם ליאו גם בסרט הבא של הונורה, "שבע-עשרה פעמים ססיל קסאר", ובשלב מסוים מזמרות כמה דמויות בסרט את השיר של בופיין, "לה בסטיל", שהפך להיות אחד הרגעים היפים ביותר ב"שירי אהבה", סרטו הגדול של הונורה שנעשה כחמש שנים לאחר מכן.
גם בנק ההשפעות הקולנועיות על הונורה נוכח פה מאוד, והסרט הזה הוא למעשה טייק מאוד ברור על "400 המלקות", ולכן כל מי שמכיר את הבחירה הקולנועית בה בחר פרנסואה טריפו לסיים את יצירת המופת שלו משנת 1959, לא יהיה מופתע שאותו הדבר חל גם ב"קרוב לליאו".
הסרט גם ציין את הפעם היחידה בה הונורה לא חתום כתסריטאי של סרטו.

"17 פעמים ססיל קסאר" – Dix-sept Fois Cecile Cassard

באותה שנת השידור של "קרוב לליאו", סרט הקולנוע הראשון של הונורה הוקרן במסגרת "מבט מסויים" של פסטיבל קאן, אם כי הביקורות, לפחות אלו שנותרו ברשת, לא החמיאו במיוחד. והאמת? קל להבין אותן.

הסרט מספר על ססיל קסאר, אישה צעירה שאינה מסוגלת להתמודד עם מות בעלה האהוב, מוותרת על הכל, נוטשת את ילדה היחיד ויוצאת למצוא את עצמה ולהתאושש הכי רחוק שאפשר. היא עוברת למלון מוזנח בעיירה קטנה, ושם מפתחת קשר ידידות ותלות עם גיי צעיר, שממנו אולי תבוא הגאולה, ונכנסת לרצף של יחסים עם גברים שונים ואקסצנטריים שנקרים בדרכה.
הנושא של הסרט דווקא מעניין מאוד, ואני לא בטוח כמה פעמים ניסו לטפל בו באופן ישיר. נטישה של הורה לרוב מובאת בקולנוע דרך עיני הצאצא הננטש, או בן/בת הזוג שנותרו מאחור, ולאו דווקא דרך עיניו של העוזב ("השעות" הוא הדוגמא הראשונה שעולה לי, אבל גם זה לא לגמרי). אימהות נוטשות הן, באופן טבעי, דמויות שליליות בקולנוע, ודווקא קיים חשק לראות התייחסות לאישה, שלא יכולה להחזיק את עצמה מספיק בשביל להיות אמא ובכך חוטאת ב"יעודה הנשי" (לפי תפישות שמרניות וארכאיות שלרוב מאפיינות את הקולנוע), ממקום חומל, שבאמת מנסה להבין.
למרבה הצער, זה נותר בגדר הרעיון בלבד, והסרט לא מיטיב לא עם הדמות המרוסקת של ססיל ולא עם צופיו.

כמובן שכמו בסרטיו המאוחרים יותר, גם בסרט הזה יש מבע קולנועי מעניין. הסיפור מפורק לפרקים (שלא לגמרי הבנתי את פשרה של הבחירה, חייב להודות) ומבחינת עיצוב הפריים, השימוש בצבעים ומסגור החללים, יש פה עבודה רבת אקספרסיביות וכמה אימג'ים יפייפים, בעיקר זה של ססיל מהלכת באגם הכחול והריקוד המשולש. גם פס הקול מעיד על הבחירות המעניינות שמלוות את כל הקולנוע של הונורה.
הליהוק עצמו גם הוא תורם לחזות הייחודית של הסרט, כאשר לתפקיד ססיל נבחר אחד הפרצופים היותר מרתקים של הקולנוע הצרפתי, זה של ביאטריס דל, שיכולה להיות סקסית ונשית ותוך רגע מכוערת ומרתיעה. אני מכיר אותה בעיקר מסרטיה המאוחרים, בעיקר שיתופי הפעולה שלה עם צמד במאי האימה אלכסנדרה בוסטילו וז'וליאן מאורי, אשר הפכו אותה לשחקנית הקבועה שלהם, מ"Inside" המהולל, סרט הערפדים המשעמם "Livide", ובתפקידים קטנים בסרטם הטוב ביותר עד כה "בעיניהם של החיים", ובפרק הקצרצר שלהם באנתולוגיה "אל"ף-בי"ת של המוות 2", בו היא מגלמת בייביסטרית שהילד שבחזקתה לא יאריך ימים. את תחילת הקריירה שלה היא עשתה כסמל מין, אבל האמת היא שעולם הטירוף והמקאברי הולם אותה הרבה יותר.
את תפקיד מתיו, ידידה הטוב, מגלם רומיין דורי ("צל הימים"), אז בן 28 וכבר שחקן נחשק, עם שתי מועמדויות לפרס השחקן המבטיח בסזאר. הונורה ודורי ישובו לשתף שוב פעולה ב"בתוך פאריס" ארבע שנים לאחר מכן.
הכימיה בין השניים אכן עובדת היטב, אבל אין בזה כדי לגשר על הפער שנפער בין הצופה והסרט עצמו, כולל כמה סצנות – בעיקר זכורה המחווה שעושה דורי לסרטו של הבמאי הנערץ על הונורה, ז'אק דמי, "לולה" – שהביכו אותי באופן שהעביר בי צמרמורת.

ועם זאת, בגלל חלק מהדברים האמורים למעלה, בכל זאת ישנה חוויה בצפייה בסרט, והוא בטח טוב יותר מאשר סרטו הבא של הונורה, "אמא שלי", עליו כבר כתבתי בסקירה הקודמת.

"מטאמורפוזה" – Metamorphoses

נכון לרגע זה, זהו סרטו האחרון של הונורה. כמובן שהפרוייקט הבא שלו כבר הוכרז ובדרך לקרות, אבל בעולם של הסרטים שכבר קיימים, "מטאמורפוזה", שהוקרן במסגרת "ימי ונציה" של פסטיבל ונציה האחרון, הוא בינתיים החוליה האחרונה בשרשרת.
הצפייה בסמיכות של סרטו הראשון והאחרון יצרה כמה הקשרים שאני בטוח שהם תולדה של המקריות הזו, בעיקר שמתי לב לחיבה של הונורה לנשים בנהרות (כפי שתוכלו לראות בתמונה הראשית שלקוחה מתוך הסרט הזה, והתמונה בסוף הפוסט מתוך "ססיל קסאר"), מה שלא ממש הופיע בסרטיו העירוניים. אבל, כאמור, כנראה שאין בזה באמת בסיס.

"מטאמורפוזה" הוא עוד שינוי כיוון בעולמו הקולנועי של הונורה, ואפשר לומר שזהו סרט כמו שהוא טרם עשה. העלילה היא עיבוד מודרני לשירו האפי של אובידיוס, המשורר הרומי שנולד בשנת 43 לפנה"ס, שהפך לעבודתו המפורסמת ביותר. המקור הספרותי והסרט מתארים פגישות בין בני האדם והאלים – הרומאים והיוונים – לסיפורי אהבה, תשוקה, וכמובן הרבה מאוד שינויי צורה. אם לרדד את זה באופן קל מדי, זה מין "אל תוך היער" של סיפורי המיתולוגיה, שכולל דמויות מפורסמות כמו דיוניסוס, אוריפאוס, פן, טריסיאס, ונוס ועוד, שהולכות ונפגשות בטבע.
הסרט מתרחש כמעט כולו מחוץ לעיר, ביערות ובנהרות, ומעט מאוד בתוך האיזורים המיושבים, ודווקא שם בחר הונורה לצלם את השכונות הפחות מהודרות של צרפת, ולמשל את סיפור נרקיס העביר לשיכון מפוקפק. מי שמובילה את כל העלילות היא יורופה – בסרט מדובר בנערה מתבגרת בגילומה של אמירה אקילי – שמתפתה על ידי יופיטר הנאה המגולל בפניה את סיפורי הכיבושים המיניים שלו, וחושף אותה לכל אחיו, שלהם סיפורים משלהם. בסופו של דבר מדובר בסיפור בתוך סיפור, כל אחד נדמה שיוצא ונכנס כלעומת שבא לו, מטשטש את הקו בין ריאליזם וסוריאליזם באופן מלהיב.

קשה להתייחס לסרטיו האחרים של הונורה כריאליסטיים, בטח שני המיוזיקלים שעשה בהשארת ז'אק דמי ("שירי אהבה" ו"אהובות"), אבל הסרט הזה הוא ללא ספק הפרוע והיצירתי מבין כולם. הונורה מקלף את העגינה הריאליסטית ובונה סיקוונסים שעל פניו מתרחשים בעולם שלנו אבל מלאים קסם, פליאה, תשוקה, קנאה ואווירה חלומית.
הונורה החליף את צלמו הקבוע שברין לטובת אנדרה שמטוף, שזהו הפיצ'ר השני עליו הוא חתום. הקודם היה "ליילה פורי" הדרום אפריקאי שהוקרן בפסטיבל חיפה לפני שנתיים. האמת שגם את צוות השחקנים של הסרט לא זהיתי מסרטים קודמים של הונורה, אבל האמת שהקאסט של "מטאמורפוזה" כל כך רחב, שיכול להיות שפספסתי.

כמו בכל סרטיו של הונורה, גם פה יש מעט סצנות צורמות, אבל המכלול הוא נהדר, אחד הסרטים המרשימים ביותר שעשה, בטח האניגמטי מכולם. הדבר היחיד שאני באמת יכול לומר לרעתו הוא שלא לגמרי הבנתי מדוע החליט הונורה להתעמת עם עבודתו של אובידיוס ומדוע בדרך הזו. כלומר, אני בטוח שיש לכך סיבה, אבל אני לא הצלחתי להבין מהצפייה בסרט. האם הוא מנסה לומר משהו על אהבה, על תלות, על הליכה בעקבות תשוקה? לא לגמרי הצלחתי למצוא קו תמטי אחד שיבהיר לי את זה, אבל תמיד יש סיכוי שהעומס של הסרט מנע זאת ממני, וצפייה נוספת תבהיר את הדברים האלו.
בכל מקרה, בעיני מדובר בסרט יוצא דופן, סקסי ומעניין, שבעיקר מעיד שלהונורה יש עדיין דברים בקנה שהוא עדיין לא חשף, ושהוא ממשיך לנסות לחפש ולמצוא את דרכו.

17 פעמים ססיל קסאר