• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

"תפקיד חיי", סקירה

7 במאי 2015 מאת אור סיגולי

אם הסרט הצרפתי "תפקיד חיי" (Je Fais le Mort או Playing Dead, באנגלית) היה ספר, הייתי כותב לכם שהוא ספר הטיסה המהנה ביותר שאפשר למצוא בסביבה. מכיוון שהוא, באופן די בולט, איננו ספר, אני מתקשה למצוא מונח שווה ערך, ולכן פותח בזה. אני מניח ש"הצגה יומית" היא הדבר הכי קרוב לו מעולם הקולנוע, אבל אני סמוך ובטוח שהסרט הצרפתי יהיה צפייה כיפית גם בערב.

"ספר טיסה" הוא לרוב כינוי גנאי, או guilty pleasure במקרה הטוב, וזו בהחלט לא הכוונה שלי בהקשר של הסרט לשמו התכנסנו. עם זאת, משהו בעלילה ובאופן ההגשה של הסרט לקחו אותי לספרים האלה שעוברים מהר, קצת מותחים, קצת מצחיקים, קצת צפויים, לא מאתגרים במיוחד, עמוסי קריצות והתחנפויות, ואז נגמרים עם חיוך.
כשזה מיוחס למילה הכתובה מתייחסים לכך בביטול, אך עם זאת, כשזו מהותו של סרט קולנוע אני מתייחס לזה אחרת – הסיבה לכך עיקרה היא שבספרות אני מבין קצת, אך בקולנוע אני מבין קצת יותר, ולכן ברור לי עד כמה זה קשה לעשות את כל אלו בסרט אחד, וכמה כיף לפגוש סרט שמצליח בזה.

גיבור הסרט, ז'אן רנו (פרנסואה דמיאן, שבקרוב תוכלו לראות אותו בלהיט הצרפתי "משפחת בלייה"), היה בעברו שחקן תיאטרון וקולנוע מבטיח, אך כיום הוא מישהו שפשוט אף אחד לא רוצה לעבוד אתו. ובצדק. הוא בלתי נסבל. ביאושו, רנו נאלץ להתפשר על עבודה זמנית ומביכה שלפחות תכניס לו קצת כסף לחשבון – הוא נוסע לעיירת סקי מרוחקת כדי לשחק קורבן בשחזור רצח לקראת משפט. במאים, מאפרים ואנשי יח"צ אין שם. רק אנשי חוק, תושבים משועממים, הנאשם שמשתתף גם הוא בשחזור, ושופטת צעירה וקפוצה שמנהלת את כל העניין.
כמי שמחשיב את עצמו שחקן חשוב ומוצלח, רנו לא יכול רק להישאר בתפקיד הסטטיסט וכהרגלם של הרבה שחקנים, עושה את המוות בלנסות להבין את הפסיכולוגיה של הדמות שלו, ומתערב בענייני הבימוי והשחזור.
כבר ביום הראשון משהו לא מסתדר לו, כל מיני חורים בזירת הרצח בולטים לו במיוחד, והוא מחליט שהוא יוצא לחקירה משלו, מרגיז את כל מי שנמצא בסביבה, אבל על הדרך מוכיח שאולי הוא לא שמוק מלא חשיבות עצמית כמו שנדמה בהתחלה, ודווקא יש משהו בחשדות שלו.
באופן אישי, אותי תחילת העלילה זרקה קודם כל לקומדיית הפאר "שוטרים לוהטים" (Hot Fuzz) של אדגר רייט, שמתחילה באותו האופן, כולל מנהלת המלון המוזרה, אך עם כמה שינויים מינוריים. אין דבר פחות הוגן מלהשוות סרט ל"שוטרים לוהטים", כי מאוד קשה לצאת מזה טוב, אז שתכירו שזה ממש לא הכיוון אליו אני הולך, אלא להפך, אני זורק את זה לאוויר דווקא כדי לייצר קונוטציה חיובית.

"תפקיד חיי" היא קודם כל קומדיה ורק אחרי זה סרט מתח, והיא יודעת בדיוק לנגן על שניהם, כאשר הדגש הוא כמובן על הז'אנר הראשון. לכן קל מאוד לסלוח לה על כמה טוויסטים מאוד צפויים, ועל כמה קלישאות שרואים אותן מגיעות ממרחק די רב, בטח בדינמיקה בין השחקן והשופטת. זה בעיקר סרט מצחיק למדי.
כצופה ישראלי היה דווקא משמח לזהות ולצחוק מכמה בדיחות תוך-פנימיות של הקולנוע הצרפתי. הבולטת ביניהן היא כמובן העובדה שכולם מצפים לראות את ז'אן רנו – השחקן המפורסם מ"ליאון" – ומתאכזבים לפגוש את ז'אן רנו הלא יוצלח הזה (שם המשפחה שלהם מאוית קצת אחרת), אבל יש גם את בדיחות על חשבון אחד מאושיות הקולנוע הפופולריות ביותר בצרפת, גיום קארנה ("להתראות"), שאוהבי קולנוע צרפתי ודאי יחייכו לעצמם כשיקלטו.

אחד הדברים המוצלחים מאוד שהסרט מצליח לעשות, הוא להפוך את רנו מאישיות שבאמת אין כל רצון לבלות בחברתה יותר מכמה דקות, לגיבור מצוין לסרט כזה. זה אתגר לא פשוט, והתסריט וההופעה של דמיין עומדים בזה באופן מרשים ומשמח במיוחד. גם שאר הקאסט תורם לכיף של הסרט, ביניהם ג'רלדין נקש בתור השופטת (מסתבר שהיא גם יהודיה ממוצא אלג'יראי, גם במאית, גם תסריטאית וגם אחותו של אוליבייה, אחד הבמאים של "מחוברים לחיים"); אן לה ני הותיקה ואהובה, שהייתה מועמדת לסזאר על "מחוברים לחיים" (אי אפשר לברוח מהסרט הזה, הא?); ז'אן-מרי ווינלינג (מ"שירי אהבה" של כריסטוף הונורה); קורנטין לובט ונאנו גרסייה.

את הסרט ביים בחינניות וחוכמה ז'אן-פול סלומה, בן 55, שזהו סרט הקולנוע השביעי שלו, והוא כבר הספיק לעבור את רוב הז'אנרים והסגנונות. את התסריט כתב יחד עם ססיל טלרמן וג'רום טורנר ("רנואר", "הנשים בקומה השישית").
עם זאת, המפתיעים מבין אנשי הצוות, הם המפיקים. לצידו של מישל סן-ג'ן ("מר טרנר", "למינג") חתומים גם לא פחות מאשר האחים דארדן, שמעניין האם באמת היו חלק מהחשיבה האומנותית, או רק נתנו את שמם כתמיכה.

אין מה לצפות הרבה מ"תפקיד חיי" ואין מה לקרוא בו יותר מדי – הוא מסוג סרטי ה"מה שאתה רואה, זה מה שיש", והוא בהחלט לא משהו שאסור לעבור תקופת חיים מבלי לראות. מצד שני, ולא פחות חשוב – הוא בידור מצוין, אסקפיזם שיודע את יכולותיו ומגבלותיו, ובעיקר מאוד מהנה. זה נראה קל, אבל האמת היא שזה בהחלט לא משהו לזלזל בו.

je fais le mort2

השאר תגובה