• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"הנוקמים: עידן אולטרון", סקירה

23 באפריל 2015 מאת פבלו אוטין

הפתיחה של "הנוקמים: עידן אולטרון" (Avengers: Age of Ultron) מכניסה אותנו הישר אל לב ליבה של סצנת אקשן ענקית. באמצעות וואן-שוט דיגיטלי מטורף (שהוא אמנם מרשים, אבל לא משהו שלא ראינו בעבר בשנים האחרונות, כמובן) ג'וס ווידון עובר עם המצלמה מגיבור-על אחד לשני תוך כדי לחימה ביערות מול צבא היידרה. האחד מחטיף מכה וקופץ ואז המצלמה מגיעה יחד איתו אל השני שזורק בעיטה וקופץ ומגיע אל האחר. ווידון חוזר לטכניקה מהסרט הראשון של חיבור בין כל הדמויות ללא קאטים (לכאורה) כדי לתת לנו את תחושת האחווה בין גיבוריו – הלוחמים שמולנו הפכו כבר לקבוצה מאוחדת, מגובשת ומתוזמנת שמכירה ויודעת להילחם יחד ובשיתוף פעולה.

באחד מרגעי השיא של הקרב אנו מגיעים לקומפוזיציה שמתבוננת על כולם ביחד מהצד, עטים קדימה בסלו-מושן בדימוי שאמור להלהיב גם את המעריצים וגם את אלה שלא. החגיגה באמת גדולה ואפילו שני מטרדים קטנים שכן היו בסצנה לא הפריעו לי ליהנות ממנה: האחד הוא שהאפקטים היו קצת בעייתיים לרגעים – קפטן אמריקה ות'ור נראים "מוארכים", כמו ציור דיגיטלי שיוצא מפרופורציות אנושיות ונראה קצת "קומיקסי". זרמתי עם זה, הרי זה סרט קומיקס, אז מה אם הדמויות נראות כמו אנימציה?

הדבר השני שקצת הפריע לי להתפקס זה שהשוט הארוך אמנם היה מרשים, אבל הוא גם היווה קצת חזרה על שוט שכבר ראינו בסרט הקודם, ופחדתי שבכל זאת הסרט לא ינסה להתעלות על הראשון ויהיה רק שחזור שלו. בסופו של דבר נלכדתי. אולי כי ווידון נתן תחושה שאני בידיים טובות, אולי בגלל ההומור הרב של כל הסיקוונס, אולי כי בסופו של דבר הייתי מוכן להתעלם מדברים קטנים, לא לקטר, ופשוט ליהנות מהחוויה כמה שאפשר. ואכן, "הנוקמים 2" עולה על "הנוקמים" הראשון באיכויותיו הבידוריות. הכול עבד פיקס ופרט למספר סצנות דיאלוגים מפורטות מדי פה ושם שהאטו את הקצב, הוא היווה הנאה רצופה והיה אפשר לזרום איתו כמו נהר באביב.

השיפור בערך הבידורי ניכר בעיקר בהכנסה של הרבה יותר הומור "ווידוני" כיפי, בנוסף לאקשן ולאפקטים. השחקנים, כרגיל, היו לא אחידים ברמתם. חלק מהקאסט היה מצוין, כמו סקרלט ג'והנסון שהצליחה לחשוף צדדים רגישים הרבה יותר של דמות האלמנה השחורה, מארק ראפלו שככל הנראה יכול לעשות מה שבא לו ואני אאמין לו, ג'רמי רנר שבעיקר התבלט בריאקשונים ושורות מחץ, ואליזבת' אולסן שהצליחה לקחת דמות מקרטון להפיח בה אנושיות רבה. בסרט הזה אולסן מראה שהיא בעלת פוטנציאל להיות כוכבת גדולה, ולא רק שחקנית מצוינת (לא יודע מה יותר חשוב, אבל במקרה של "הנוקמים" הכוכבוּת, בהחלט). האחרים עשו את השטיק הידוע שלהם, לפעמים בצורה קצת מאובנת, אבל אם כבר זרמנו עם כל אחד מהם במשך 4 סרטים, אז נראה לי שאפשר להגיד שמיצינו את התלונות ומותר לקבל אותם כמו שהם. מבחינה תסריטאית, היו פה ושם רגעים שהרמתי גבה, אבל הם נמחקו מהזיכרון, לא זוכר מה הם היו (טוב, אני כן זוכר כמה, אבל על כך בהמשך).

סרטי גיבור-על הם דבר רציני מאוד. או שלא, אולי הם סתם שעתיים של בידור כיפי. הם בהחלט יכולים להיות גם וגם. אל סרט כמו "הנוקמים: עידן אולטרון", אני מאמין שהרבה מהצופים, כמוני, אמורים להגיע עם הדיון הפנימי הזה. האם אני בא כי אני מצפה לסרט מרתק ובעל רבדים כמו "האביר האפל"? או האם אני פשוט רוצה לבוא וליהנות במהלך שעתיים של כיף וזהו? והאם יש לי ציפייה לגם וגם? קשה היה לי לעצור את השאלות האלה בראשי לפני הצפייה, רציתי לשים את עצמי במקום של "באתי ליהנות וזהו", אבל מדובר בפרויקט מגה-עצום שנמשך כבר כ-10 סרטים או יותר, תלוי אילו מהם רוצים להכניס לספירה, וגם סדרות טלוויזיה וסרטונים קצרים, והכל סביב סיפור ענק אחד או יקום אחד. אז קשה להתייחס לסרט שאמור להביא את הפרויקט הזה לשיא חדש רק בתור "לונה פארק". ובכל זאת, זה מה שזה. לטוב ולרע "הנוקמים 2" הוא פארק שעשועים קולנועי… וכפי שאורון חשב על הסרט הראשון, גם אני חושב שזה לרעתו.

avengers ultron 09

אז שמחתי, צחקתי, נהניתי. מה הבעיה שלי עם האוונג'רס אני שואל את עצמי? הבעיה שלי – חוץ מהסכיזופרניה, כנראה – היא שאני אחרי צפייה של כ-10 שעות של איירון-מן, כ-8 שעות של קפטן אמריקה, 8 שעות של ת'ור, סרט אחד של "שומרי הגלקסיה", ועונה שלמה של "סוכני שילד" (לא שרדתי את השנייה). מדובר בהרבה שעות מסך שמאפשרות בניית דמויות ויקום מורכב ורב רבדים. אז למה ב"הנוקמים: עידן אולטרון" דווקא הסיפור והדמויות הם הדבר הכי פחות מעניין? הדמויות תקועות במקום, מסומנות ולא משתנות. עלתה בי המחשבה שאם הדמות של גרוט ב"שומרי הגלקסיה" אמרה רק את המשפט "אני גרוט" אבל התכוונה לשלל משפטים ואמירות מגוונות, אז ב"הנוקמים 2" המצב הוא בדיוק הפוך. הדמויות אומרות שלל משפטים שונים ומגוונים, אבל הן בעצם אומרות כל אחת רק משפט אחד: "אני ת'ור", או "אני איירון-מן".

בסדר, נהיה קצת לארג'ים. ת'ור יכול להגיד מה שהוא רוצה, אבל אני רק הייתי מסוגל לשמוע "יש לי פטיש גדול". קפטן אמריקה משתף אותנו בכל מני מחשבות אבל הכול מסתכם ב"אני חנון משעמם, אבל אמיץ". האלק/ברוס באנר – "אני מיוסר כי אני לא יכול לשלוט במעשיי בתור האלק", וכן הלאה. למרות שעופר כבר ניסה בגבורה למצוא משמעויות כלשהן בעיצוב הדמויות של סרטי הנוקמים, האמת היא שמדובר בדמויות של תו אחד, מקסימום שניים.

יש אמנם רמזים לרבדים נוספים באופי הדמויות ואתייחס אליהם בפסקה הבאה, אבל האלמנטים האלה רק מסומנים, אין עיסוק אמיתי בהם. זה לא שאין בסרט ובדמויות פוטנציאל לדרמות מורכבות יותר, הבעיה היא שזהו רק פוטנציאל. הכל נותר ברמה מאוד שטוחה, ולכן, כשחושבים על זה שהיו כל כך הרבה שעות מסך כדי לבנות דמויות עשירות שמגיעות לשיא הקונפליקט הפנימי דרך המפגש ביניהן, אי אפשר שלא להתאכזב. כאילו, אנשי מארוול, בשביל מה אתם צריכים את כל סרטי הביניים, את המגה-יקום הזה שמשתלב ומצטלב? על מה שרפתם את כל השעות הארוכות האלה של תסריטאות, צילום ואפקטים?

האכזבה הקטנה החלה כאשר הרגשתי בעיית המשכיות בין הסוף של "איירון-מן 3" לבין האירועים ב"הנוקמים 2". הרגיש לי לא הגיוני מה שקורה לדמות של טוני סטארק בסרט הזה אחרי האירועים של סרט הסולו האחרון שלו. הוא לא רצה לפרוש אז? או התלבט? לא היו לו יחסים מורכבים עם פפר פוטס ששינו אותו? פתאום חשבתי שאני לא ממש זוכר לאן הדמות הולכת, ואז הבנתי שהיא בעצם לא הולכת לשום מקום. אז מה שהיה נראה לי כבעיה מינורית בהתחלה הלך והתפתח לבעיה אמיתית. מה שעבר מסרטי הסולו לסרט המשותף זה בעיקר הגאדג'טים שסטארק פיתח. חוסר ההעמקה בדמות של סטארק הוא סימפטום שמצביע על כך שבעצם אף דמות לא באמת עוברת מהלכים אמיתיים ביקום הזה. כדי לדון על האלמנטים האלה בצורה טיפה יותר מפורטת אאלץ לעשות קצת ספוילרים בפסקאות הבאות, לא גדולים מדי לדעתי, אבל מי שלא רוצה שידלג או תדלג.

הסרט מנצל את היכולת הטלפתית של הסקארלט וויץ' (אליזבת׳ אולסן) כדי להיכנס למוחם של הגיבורים שלנו ולחשוף בפנינו את הסיוטים והחרדות הכי גדולים שלהם. עבור חלק מהם זה קשור לעבר, עבור אחרים זה העתיד או עולמות מקבילים אפשריים. למשל, קפטן אמריקה הוזה כי המלחמה (השנייה) נגמרת, הוא חוזר הביתה בריא ושלם ויכול לממש את אהבתו עם פגי קארטר ולחיות בשלום, רק כדי לגלות שלמעשה הוא לא מסוגל. החיילוּת זה מה שמגדיר אותו כרגע, והוא לא יכול להיות משהו אחר. הוא מכור לקרב. הזיות מהסוג הזה אמורות לחשוף אותנו למעמקים הפסיכולוגים של הדמויות, לרבדים הנסתרים, למניעים שלהן, אבל הכול עובר מהר ונשכח, הטריק התסריטאי מהווה קיצור דרך ותו לא. הוא לא מנוצל כדי לחקור את הניואנסים של ההשפעה של ההזיות וההשלכות של הסיוטים האלה לא ממש נבדקות, או מותירות חותם על הדמויות לאחר מכן. הכול מצויר בקווים גסים.

בניגוד לעמיתיו, הוקאיי (ג'רמי רנר) לא עובר התערבות מנטאלית (הוא מסביר, בהלצה, שהוא כבר עבר את זה בסרט הקודם והוא לא בקטע). לעומת עמיתיו, במקום הסיוט, הסרט חושף לנו את חייו המקבילים. מסתבר שיש לו אישה ושני ילדים – משפחה אידיאלית בבית מרוחק ומנותק מהכול. אז… אוקי. האיש הזה לא רואה את משפחתו כמעט כי הוא מבלה חודשים במשימות קטלניות וסודיות. המשפחה חיה באמצע שומקום, מנותקת מכל, ורק מחכה לו שיחזור כדי לחבק אותו ולהגיד לו שאוהבים אותו? ווידון עיצב פה פנטזיה גברית ארכאית, וולגרית, סקסיסטית, פטריארכאלית. כן, כל זה. פנטזיה אמריקאית של משפחה מושלמת (כלומר, לא אנושית, כמו משפחת רובוטים שפועלים על פי הרצון והנוחות של הגבר ושאפשר להדליק ולכבות לפי הצורך) שאין בה קורטוב של מתח פנימי או אמת אנושית. הגבר חוזר הביתה, מביא את חבריו ועוזב מהר והאישה אומרת לו "תחזור אחר כך, אני אחכה לך כאן ואוהב אותך לנצח" – לא במילים אלו כמובן, אבל כאמור "אני גרוט".

כך מנופץ שוב ושוב לאורך "הנוקמים 2" כל סיכוי ליצור דרמה אמיתית כלשהי, להגיד משהו כן על מצב אנושי ועל רגשות אנושיים. האירוני הוא שג'רמי רנר כבר עשה את הסרט הזה עם דרמה דומה שטופלה בצורה הרבה יותר בוגרת, אנושית, מלאת חמלה ובו זמנית עוקרת שלווה – קראו לו "מטען הכאב".

כאן סוף הספוילרים

avengers ultron 03b

למעשה, מה שהכי מתסכל ב"הנוקמים: עידן אולטרון", זה לא שהדמויות שטוחות, אלא שכאמור, יש שם פוטנציאל למשהו הרבה יותר גדול ומרגש. הפוטנציאל הזה מסומן אבל הסרט לא לוקח אחריות עליו. הדבר בולט כבר בפרמיס של הסרט. בסרט הראשון, האיום היה חיצוני, הגיעו חייזרים לאיים על כדור הארץ והיה צריך להגן עליו. הפעם האיום הוא תוצאה ישירה של הפעולות שביצע טוני סטארק. טוני סטארק יוצר במו ידיו את האויב, או ליתר דיוק את האויבים השונים של הסרט.

העבר, ההווה והעתיד של טוני סטארק, יצרן הנשק האמריקאי, מייצרים לו גם אויבים וגם נשקים מסוכנים עבור האנושות, שהוא לא מצליח להשתלט עליהם. היהירות, השאננות, האובססיה לשליטה והאדנות שלו (יחס מתנשא כלפי יתר העולם עליו יש לו בעלות מבחינתו), הן תכונות האופי שיוצרות מראש את הדברים שנגדם הוא אמור להילחם. רגע, כל זה לא היה בעצם הדרמה שהנחתה גם את איירון-מן הראשון וגם את השלישי? (סליחה, לא זוכר כלום מהשני). כן, אבל אפילו שם זה טופל עם הרבה יותר ניואנסים ועם הרבה יותר קווים עלילתיים ואפיוני דמות. ב"הנוקמים" אנחנו חוזרים לדוש באותו הנושא, אך לא ממש להעמיק בו או לפתח אותו. גרוע מכך, מכיוון שטוני סטארק וחבריו עומדים בהרבה מובנים כסוג של נציגים של הערכים האמריקאים הטובים, הנכונים והישנים, הבעיה מתחילה להיות לא רק פסיכולוגית, אלא גם פוליטית.

ובאמת, בתחילת הסרט חשבתי ש"הנוקמים 2" הולך להיכנס עמוק אל לב ליבה של הפוליטיקה האמריקאית ולשאול את השאלות הקשות ביותר. הסרט פותח באיזושהי שאלה בנוגע לסכנה של מעורבות ארה"ב במדינות "מזרח" (מזרח אירופה, מזרח התיכון, מזרח אסיה). כלומר, ההיבט האימפריאליסטי של ארה"ב מוצג באופן שנראה ביקורתי בתחילת הסרט. טוני סטארק מהווה סוג של מטאפורה לאמריקה ולמדיניות החוץ שלה. ומתחיל להירקם הרעיון שאולי ארה"ב מביאה יותר רע מאשר טוב לעולם. והרוע שהיא צריכה להילחם נגדו הוא למעשה תגובה לעוולות שהיא ביצעה. אבל מה שקורה זה שווידון מסובב את ההגה מהר מאוד ולוקח את המגה-ספינה שלו לארץ ההכחשות. הנוקמים באים להציל את התושבים של מדינה בדיונית לא מפותחת כלשהי בשם סוקוביה, והסרט לא נותן דין וחשבון על כך שהסיבה לכך שהמדינה הזאת בכלל בסכנה היא בגלל המעשים של הנוקמים עצמם. כלומר, כל ההרס הזה הוא באחריותם, שלא לומר באשמתם. הסרט מתעלם מכך.

הנוקמים שלנו מוצגים חד וחלק וללא עוררין רק כגיבורים ומצילים. אמריקה, עם כוחות-העל שלה מצילה את העולם, נקודה. אין מקום לויכוח, אין מקום לרפלקסיה, לשאלות על מקור האלימות וההרס. כאילו אנחנו בשנות ה-1950. כאילו קיומה של ההתנגדות לאמריקה לא קשורה כלל לעוולות ולחוסר האחריות שלה. כאילו היא לא תומכת בעצמה ויוצרת בעצמה את הגורמים התוקפניים והאלימים הגלובליים. "הנוקמים 2" דוחה על הסף כל חשבון נפש פנימי, כל ביקורת לאומית או אישית, וכך לאורכו מצדיק את כל האלימות המופעלת ואת המשך ייצור הנשק הקטלני לצרכי "הגנה". הוא מצדיק את השליטה של אמריקה על העולם כולו, והנוכחות האימפריאליסטית והפטרונית שלה על כל מדינה לא מפותחת בתור המושיעה האולטימטיבית. ודמויות שחושבות אחרת עוברות תהליך חניכה, רואות את האור ומיישרות קו, או ש…

"הנוקמים: עידן אולטרון" אם כן, הוא סרט אמריקאי פטריוטי, הרבה יותר מ"צלף אמריקאי". ולכן לא רק שהסרט ילדותי מבחינה פסיכולוגית, אלא שמבחינה אידיאולוגית הוא סרט צבוע. ווידון אכזב בחוסר היכולת שלו להביא אל המסך את תפיסתו הפוליטית המורכבת והמפוכחת, נכשל בהצגת דברים כמורכבים יותר מאשר "טובים מול רעים". וזהו חטא הענק שלו. הוא עשה סרט מוצלח, אבל מכר את נשמתו לפופקורן עם כל המשמעות שבכך.

avengers ultron 10

 

תגובות

  1. מגדלור הגיב:

    אני חושב שאתה מנתח את הסרט יותר ממה שאתה צריך. מארוול מכוונים לקהל יעד מאוד רחב כאשר ילדים בני 12-13 הם המטרה העיקרית. לא מנסים להעביר כאן מסר כלשהו אלה להנעים את חווית הצפייה לחברה שאוהבים הרבה אקשן וכאוס, כאשר באמצע מתבלים עם בדיחות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות. מטרת הסרט היא לעשות כסף וכמה שיותר ממנו, אין כאן שום מטרה ליצור סיפור עומק שיפתח את הדמויות.

    1. וזו בדיוק הבעיה!

      בעצם רק אחת הבעיות.

      אבל ברצינות. לא הייתי נטפל לזה אם לא היו מחזיקים אותנו כ-10 סרטים ומוצרים נלווים מסביב. כי אם כן, זה באמת כבר זלזול עצמי וחוסר כבוד לדמויות ולעולמות שאתה בעצמך יצרת. אני משתדל לא לבוא בביקורת על טרקובסקי על זה שהוא איטי (כי הוא אמור להיות איטי) ועל סרט ליאם ניסון על זה שהוא לא מעמיק בדמות (כי הוא לא אמור ולא רוצה ולא התכוון), אבל כאן כן הרגשתי אחרת. ויש כאן יוצר מאחורי הסרט שיצא לו שם של יותר מזה.

      בנוגע לצד הפוליטי – גם בלי להתכוון כל סרט נושא עימו מטענים אידיאולוגיים. בלי קשר להשקעה של היוצרים בסיפור או הכוונות שלהם. והסרט הזה הוא פשוט אימפריאליסטי. אפשר גם לראות את זה כמשהו טוב אם אתה בעד אימפריאליזם אמריקאי. תזכור שאידיאולוגיה מתחפשת תמיד ללא אידיאולוגיה, ל"נורמה", או ל"דבר טבעי" או "ערכים נכונים". והעובדה שהסרט עושה המון כסף ומיליוני צופים, הופכים את המטען האידיאולוגי שעובר עימו לעצמתי יותר. ולכן, אני חושב שחשוב לסמן אותו, לחשוב עליו, להצביע עליו, לדון עליו. חוץ מזה זה כיף לעשות את זה 🙂 כלומר, אני נהנה מזה, אז למה לא לעשות את זה? בנוסף, האופן שבו הוא מציג נשים גם בעייתי ביותר, אתה מוזמן לקרוא את מחשבותיה של לימור פנחסוב בנושא:

      http://mevakrot.blogspot.co.il/2015/04/blog-post_26.html

      1. מגדלור הגיב:

        אבל זה מה שהם עושים, העומק שהם יוצרים זה בזכות כל הסרטים שמקושרים אחד בשני אם תיקח כל סרט כסטנד אלון הם לא משהו. כל עוד הם מצליחים בלדחוף את המוצר שלהם להמונים אז כל הכבוד להם. אני אהיה הראשון שיגיד: אני לא ממש נהנה מסרטי מארוול, לדעתי הם ילדותיים והעובדה שהם מסרבים בתוקף לרדת לקרקע ולהציג לפחות קצת דם, שפה בוגרת ואפילו ערום (במקרים מסוימים) מוכיחה שהכסף מקדש הכול. הנוקמים הראשון היה סרט בינוני עם סיומת פנטסטית, שומרי הגלקסיה היה בדיחה שלא ממש החברתי אליה וחייל החורף ממש לא היה טוב כמו שהמבקרים היללו אותו, הוא היה סרט איטי ששעמם אותי רוב הזמן. בעידן אולטרון המצב היה שונה, אולי הציפיות שלי התגמדו ורציתי לראות את הנוקמים מפרקים כל מה שזז ובגדול זה בדיוק מה שקיבלנו כאן לכן אין לי טענות לסרט.

        בנוגע לצד הפוליטי, אני כנראה נמצא בצד השני של המתרס ואין לי בעיה עם האידיאולוגיה שהסרטים מציגים – אני 100% איתם. כי אם לא אז מה אתה מעדיף עידוד ערכים סוציאליסטיים / קומוניסטיים או לטבל את זה באנרכיזם חסר תכלית?

        קראתי את המאמר של לימור על הבנים והבנות של הסרט, לא התרשמתי. אני חייב לציין שכל אחד רואה מה שהוא רוצה לראות. כשאני ראיתי את הסרט ואחד הדברים מהם התרשמתי זה העוצמה שמכשפת השני הדגימה. מתחילת הסרט ועד האמצע הסרט היא הביסה את כל הנוקמים כמעט לבד, וזה כוח עצום שהדמות קיבלה מההפקה. אז לימור יכולה לבכות מפה עד להודעה חדשה כמה האלמנה השחורה הסתובבה עם חלוק או לרדת על אשתו של הוקאיי (שמשום מה אני לא מצליח להבין למה היא זוכה להתייחסות כלשהי מצד מבקרת של סרט על הנוקמים) וכמובן לנגח את מכשפת השני בגלל רגע של חולשה (כשכל דמות עיקרית בסרט נפלה לאותו תהום ובסופו יצאה ממנו בזכות העזרה שהיא קיבלה משאר חברי הצוות). אני לא מחלק את זה לנשים ולגברים כי זה ממש לא מעניין, וכל אלה שזה ממש מעניין אותם יזכו לראות את קפטן מארוול בעוד כמה שנים. אותה מארוול שתפיק את הסרט רק כדי לסתום לאנשים האלה את הפה.

        1. אורון שמיר הגיב:

          סליחה שאני מצטרף בלי לראות את הסרט, אבל ההערות שלי נוגעות רק לשימוש בטרמינולוגיה:
          ליצור שרשרת סרטים הקשורים זה בזה רחוק מאוד מההגדרה של עומק. רוחב יריעה אינו עומק, למעשה זה כמעט ההיפך.
          ליצור סרטים כדי ״לסתום לאנשים כאלה את הפה״ היא סיבה נוראית ליצור סרטים לפחות כמו כסף, ריצוי מעריצים, או היעדר אידאולוגיה. לדעתי האישית, כמובן.

          1. אביאל הגיב:

            לדעתי אתה מגזים כמו פבלו. הנוקמים 2 הוא סרט מעולה. הוא רחוק מלהיות שטחי – מדובר בתסריט הכי מורכב ורב ניתוחים שיצא מבית הקומיקס של מארבל מאז אקס-מן 2 . אולטרון הוא נבל על מוצלח במיוחד, הרבה יותר מאיים מלוקי, בעיקר בגלל דיבוב משובח של ג'יימס ספיידר

          2. מגדלור הגיב:

            אורון,
            אני חושב שזה מאוד סובייקטיבי, זה מה שמארוול מסוגלים לתת מבחינת עומק (לדעתי קפטן אמריקה 3 יהיה הרבה יותר עמוק). אתה יודע מה הדבר הכי מצופה שצופי הסרטים של מארוול מצפים לו יותר מכל (חוץ מהסרט עצמו) זה הסצנה אחרי הכתוביות, וסצנות אלה לרוב מהוות את הקשר לסרטים הבאים. תקרא לזה עומק, רוחב או איך שאתה רוצה אבל זה הופך את היקום של מארוול והסרטים שלהם כסט למשהו גדול.

            אני מסכים איתך שליצור סרטים כדי לסתום לאנשים את הפה זה לא משהו חיובי, אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם וזה מה שיש.

להגיב על פבלו אוטיןלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.