• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

ראיון/שיחה עם הבמאית טלי שלום עזר על הסרט ״פרינסס״

30 במרץ 2015 מאת שני קיניסו

אני חושב שאחת המהויות והמטרות של קולנוע היא לנסח את הדברים שלא ניתנים לניסוח. ״פרינסס״, סרט הביכורים של טלי שלום עזר שעלה החודש לאקרנים, הוא מהסרטים הבודדים שמצליחים לעשות את זה בצורה כמעט מוחלטת, בעיניי לפחות. זהו סרט שמנסח דברים שאי אפשר לנסח במילים, בין אם אלו רגשות, ניואנסים תודעתיים או אפילו חוויות טראומטיות. הוא גם סרט שממש מנסה לגעת בתודעה, ובמשהו שהוא אפילו מעבר לתודעה – מעין עולם מקביל. סרט שהגדולה שלו היא לא רק האנושיות והעדינות בה הוא ניגש לטפל בנושאים כואבים ומורכבים, אלא גם חוסר ההתרפקות על הנושאים הללו. רציתי לשוחח על כל אלה ועוד עם הבמאית והתסריטאית של הסרט, וגם לברר האם העובדה שאני עדיין בגיל ההתבגרות שיחקה תפקיד בחיבור שלי אל סרטה. מטבע הדברים, הראיון כולל ספוילרים.

משיחות עם אנשים בגילים שונים, שמתי לב באופן מאוד בולט שאנשים בגילי חשים יותר חיבור והבנה לסרט – מכל בחינה. הם מרגישים לא רק את הדמות של אדר ואלן, אלא גם אפילו יותר את הדמות של האמא ואפילו יותר את הדמות של מיכאל. זו בחירה מודעת?

גם אני הרגשתי את זה. יכול להיות שזה קשור לכך שהקהל יותר קרוב בגיל לדמויות של אדר ואלן, או כי הוא מתעסק בהתבגרות. אני לא יודעת בדיוק מה הסיבה לזה, אבל הרגשתי את זה כמוך – וזה נורא מרגש אותי. הגיל הזה הוא נורא משמעותי עבורי, כשאני רואה נוער ומתבגרים אני יכולה לפרוץ בבכי, אפילו כשאני רואה סתם נער עובר ברחוב, זה ממש ככה. הגיל הזה ממש עושה לי משהו – הרגע בו אתה הופך להיות בן אדם בעולם ומחליט ״אני יוצא לעצמאות ויש לי עמדה כלפי מה שקורה סביבי, אני לא תינוק ותלותי, יש לי נוכחות בעולם הזה. אני בוחר בחיים ואני בוחר איך לחיות אותם״. הרגע הזה הוא מאוד משמועתי עבורי, אני אוהבת להתעסק בו ואני עוד אוהבת להתעסק בו בקולנוע. בגלל זה מרגש אותי שקהל צעיר מאוד מתחבר לסרט. אני כמובן חושבת שגם קהל מבוגר מתחבר לסרט, אבל אני יכולה להבין קהל שקשה לו לקבל את הסרט.

כל הניגודים והגבולות שאת חוקרת בסרט באים בעצם לחקור לא רק את הגבולות של היחסים בין הדמויות. אנחנו עדים להתבגרות המינית של אדר במהלך ההתהוות שלה, את מתעדת את ההתהוות עצמה ובגלל זה כל הבלבולים שעולים מהסרט. מאוד מעניין אותי לדעת מה מושך אותך לעסוק בהתהוות של המיניות, בגילויה ועיצובה. מה מעסיק אותך בזה כל כך?

כמו שאמרת על ההתהוות ועל הגילוי, אני שמה לב שכל סרט שעשיתי מתעסק בדברים האלה. החל מהתרגילים שעשיתי בשנה א'. לא משנה בן כמה הגיבור, בין אם 50 או 16, אני מתעסקת כל הזמן בעניין הזה של ההתבגרות, של אני מול החברה, של אני והתהליך שאני עובר מול החברה. גם בסרט הקצר שלי, "ליבינג רום", שגם בו משחקת קרן מור, אנחנו עדים לתהליך ההתבגרות של הגיבורה בת ה-40 שמגלה את עצמה ומחליטה לעזוב את הבית. למה זה מעסיק אותי? אני כבר בכל זאת אחרי השלב הזה, אז אני לא יודעת למה זה כל כך מרגש אותי.

PRINCESS_4

את ממש מנסה לגעת במקורות של המיניות וההתבגרות. הדבר בא הכי טוב לידי ביטוי בסצינה בה אדר ואלן יושבים ביחד בחדר ומתחילים לחקות קופים – זו חקירה לא רק של המיניות שלהם, אלא של המיניות האנושית בכללותה.

ממש מרתק אותי שאדר מגלה את העולם והדברים שסביבה דרך איזשהו משחק שמאפשר לה לעשות הזרה לסיטואציה שמאפשרת לה לחוות את כל הדברים האלה. זה מה שאני עוברת גם בקולנוע, תהליך דומה. עצם זה שאני נותנת נסיבות מסוימות לשחקנים, אני מצליחה להבין מזה דברים. הבנתי מתהליך העבודה עם השחקנים כל כך הרבה דברים שרציתי. רציתי להבין איך זה יכול להיות שהדמות של עלמה (של קרן מור) יכולה להיות כל כך עיוורת. זה משהו שמעניין אותי לחקור, אבל לא משהו שאפשר לנסח. זה לא שאני אעשה עכשיו תחקיר דוקומנטרי ואני אדבר עם אימהות שהיו בסיטואציות כאלה והן יביאו לי את התשובה במשפט. הן לא יצליחו כי אין לזה תשובה, אי אפשר לנסח את זה במילים. ואני מרגישה שתוך כדי החזרות, כשאני רואה את הסצנה הזאת שוב ושוב ושוב, ורואה את התגובות של קרן בתוך הסיטואציה, אני מבינה משהו. אני לא יודעת אם זה עונה לך על השאלה אבל זה קשור ללשים סיטואציה בתוך משחק. אני בטוח מושפעת מזה שאמא שלי התעסקה בפסיכודרמה.

בהקשר הזה, לאורך הסרט עלתה לי השאלה עד כמה הסרט הוא אישי. אני חושב שיש שם כל מיני סיטואציות, לאו דווקא הקשות אלא אפילו רגעי הבין לבין, שאם לא חווית בעצמך אתה לא יכול לביים אותם בכזאת דייקנות אנושית לפרטי פרטים.

כל סרט שאני עושה הוא אישי לאותו רגע, אני לא יכולה לעבוד ממקומות אחרים. אני לא צריכה לחוות את האירועים עצמם כדי לחוות את התחושות האלה. יש לי תחושה אישית שלי שאני רוצה לבטא – ואני רוצה לבטא אותה. זה פשוט עיבוד של כל כך הרבה דברים, גם של חלומות שלי, גם סיפורים שלי של אנשים שקרובים אליי. כל סרט שעשיתי עד כה היה הדבר הכי אישי שהיה לי להגיד.

הסרט שלך הזכיר לי מאוד את הסרטים של מוריס פיאלה – כל העיסוק במתבגרים ובנקודה מאוד ספיציפית בהתבגרות שלו בכלל והמינית בפרט, פשוט להציג אותה באופן הכי כנה ובוטה שיש, וזה גם מאוד הזכיר לי את ״קריאת העורב״.

״קריאת העורב״ הוא אחד הסרטים האהובים עליי. נכון יש את הסצנה שבה קרן ואורי רוקדים על רקע ״you don’t own me״? השיר המקורי שאני דמיינתי בסצנה הזאת היה מ״קריאת העורב״. בעיניי סצנת הריקוד ב״קריאת העורב״ היא אחת מהסצינות המושלמות בתולדות הקולנוע. בכל פעם שאני רואה אותה, כל הגוף שלי רועד מכל מה שהיא מעבירה לי על ילדות, על התבגרות, על אחווה נשית. תכננתי לעשות את זה עם הסצנה הזאת, אבל בסופו של דבר לא הצלחנו להשיג את הזכויות, למרות שאפילו דיברנו עם קרלוס סאורה (הבמאי של הסרט) – והוא נתן את ברכתו. אבל כמובן שלא סתם יש הדים ב״פרינסס״ ל״קריאת העורב״, גם בכל ההקשר לנושא התודעתי – שהיא חיה במציאות, ובמציאות משלה, כמו למשל שהיא תמיד רואה את אימה המתה, ושזה משהו אורגני שהוא חלק מהסיפור, לא מתעכבים עליו יותר מדי. מאוד הושפעתי מהמשחק של אנה טורנט בהקשר של איך להנחות את שירה, ואיזה אנרגיה וכמה כוח אפשר לתת במבט. גם הראיתי לה את הסרט.

PRINCESS_2

מאוד התחברתי לדמות של אדר, גיבורת הסרט, גם מבחינת כל לבטיה לגבי הזהות המינית שלה. מה שאני רוצה לשאול זה איך הגעת לרמות האלה של בימוי וניסוח הניאונסים הכי קטנים, והדברים האלה שלא ניתנים לניסוח במילים?

קודם כל תודה על כל המחמאות, מאוד מרגש אותי שאנשים מתחברים לסרט. רציתי לא להאכיל את הצופים בכפית בכלל, ביימתי משהו שהוא הכי ספיצפי ופשוט שלחתי אותו החוצה. אני חושבת שלהגיע לספיציפיות הזאת היה תהליך מאוד מאוד ארוך של חזרות, סוג של מעבדה. זה כלל הרבה מאוד פגישות עם השחקנים, בהן אנחנו יודעים/לומדים את הנושאים שאנחנו מחפשים. נניח, בחזרה עם קרן ושירה, ידענו שאנחנו מחפשות איך היא נוגעת בה, איזה סוג של מגע יש בה, רצינו בעצם להבין את הקשר ביניהן דרך המגע. הן היו יכולות לשבת משהו כמו חצי שעה, בה קרן עשתה לשירה ככה נעים בשיער (מדגימה על השיער שלה). כל החיפוש היה מאוד מאוד חושי וחושני.

מתוך החיפוש הזה של איך האצבע נוגעת בעור ומה זה מעלה, בדקנו מה מתאים לנו, מה פחות מתאים לנו, וככה אספנו את החומרים המתאימים לתוך הסרט. בילינו המון המון שעות ביחד, לא חזרות על הטקסט, אלא פשוט שהות ביחד. היינו יכולים להיות ככה שלושתנו – אורי, קרן ושירה – ולעשות מן משחקים כאלה, שבהם כל פעם מישהו רוצה לקחת את תשומת הלב אליו, להתחרות על תשומת הלב, ואז מישהו אחר היה מרגיש בחוץ. ככה יכולנו לראות איך כל אחד משיג את תשומת הלב של השני, פיזית ורגשית. מתוך המעבדה הזאת גילינו דברים, ואת הדברים האלו הבאנו אחר כך לסט.

זה מזכיר את שיטת העבודה של מייק לי עם השחקנים שלו.

ההבדל הוא שאצלנו כן היה תסריט שהיינו נאמנים אליו, ומאוד כיבדנו את הטקסט. עשינו אימפרוביזציות, היינו הרבה ביחד, אבל כל הזמן הייתה התייחסות לסצנה – מה קורה בה, ומה קורה לנו בעקבותיה. אני חושבת שרק באמצעות בילוי של כל כך הרבה זמן ביחד, רק ככה השחקנים הצליחו להיכנס לראש שלי. היה דברים שגם לי היה קשה לבטא במילים, להגיד מה בדיוק אני מחפשת. אבל עם השחקן התרכזתי בעיקר בפעולה – אם זה בפעולה הפיזית של איך לגעת, אם זה בפעולה הפסיכולוגית, למשל ״עכשיו את רוצה לפתות או להפחיד אותו״. זה עזר לנו.

את ניגשת לכל הנושאים והשאלות האלו של התבגרות וזהות מינית, שאלות מאוד כואבות ומצלקות, בעדינות ולא בגסות או בברוטאליות. איך הכנסת לסרט ראיה מאוד אנושית ועדינה של הדברים?

זאת השאיפה שלי. קודם כל אני מאוד אוהבת את השחקנים האלה, ממש אוהבת אותם, והשאיפה שלי היא שיראו את זה. אני לא יכולה לצלם שחקן שאני לא אוהבת, אפילו כמעט מאוהבת בו. אני כל כך מוקסמת מהם ואוהבת אותם ואת זה אני רוצה להראות, את הצדדים האלה. אז גם כשלוקחים דמות שהיא כל כך לא קלה לעיכול כמו מיכאל, ברגע שאורי (פפר) משחק אותו – ואני אוהבת את אורי ורואה את המקומות שאני אוהבת בו, את הסקרנות את השובבות ואת הטירוף שלו – אני חושבת שרואים את זה בסרט, וזה תורם. העדינות הזאת שאתה מדבר עליה נובעת מהמקום שאני באה ממנו – אני רוצה להקשיב לשחקנים, נורא מעניין אותי מה הם חושבים על הדמויות, על הסיטואציות.

בעוד סרטים רבים אחרים היו פשוט מתרפקים על הכאב הנפשי של הדמויות, אני חושב שהגדולה של ״פרינסס״ היא בעידון ובאנושיות. הסצנה הכי קשה בסרט, לדוגמה, הייתה יכולה להיות בקלות עוד סצנת אונס קלישאתית וחסרת רגישות. איך שמרת על ניאונסים כל-כך רגשיים, על מנעד כל כך רחב של תחושות ורגשות?

מה שהנחה אותי, ובזה גם מאוד עזרה לי נטע דבורקיס העורכת, עוד לפני שיצאתי לצילומים והיו חומרים – אמרנו שאנחנו לא עוזבות את אדר לרגע. היא אמרה לי ״את לא חוזרת לי מיום צילום בלי שיש לך ריאקשיין שוט מדויק של כל הדברים שעברו על אדר, באופן הכי מדויק שאפשר, שיהיה בדיוק מה שאת רוצה״. בגלל שיש בה כזאת מורכבות והיא מרגישה המון המון דברים שונים – היא יכולה להימשך ולהידחות, היא יכולה לפחד. אז היינו צריכות שבכל רגע תהיה באמת את התגובה והפעולה שלה, וגם בסצנות הקשות החלטתי שאני הולכת איתה, אני מרגישה מה שהיא מרגישה ואני מלווה אותה בכל רגע.

בקשר לגילוי עריות וסצנת האונס – איך ניגשים לביים דבר כזה?

זאת הייתה הסצנה שהיה לי הכי קשה לביים, העדפתי לא לביים אותה בשלב הראשון של הצילומים, אפילו לא כתבתי אותה. עברתי איזשהו שלב בעריכה ואמרתי שהסרט יהיה פספוס בלי הסצנה הזאת. לא הסכמתי שזה יהיה סרט שצופים בו אבל הוא יעבור ליד הצופים. הרגשתי שאדר עוברת משהו כל כך כואב וזה חייב להיות שם. כשהבנתי את זה לקח לי המון זמן להחליט אם אני בכלל רוצה לביים את הסצנה הזאת עם אדר או עם אלן. שניהם ידעו שהם יכולים להצטלם לסצנה, וגם ההורים שלהם, ובסוף החלטתי ששירה תצטלם כי היה לי חשוב שיתחברו לדמותה של אדר עד הסוף.

אחרי שהבנתי את זה, החלטתי איך אני רוצה שהסצנה תהיה. התחלתי לדמיין את זה מתוך הדינמיקה של המשחקים האלה של האלימות והמכות, שזה בא משם. אמרתי שאולי נתחיל את זה מהמשחק וזה התפתח למשהו אחר. זאת היית הנקודת המוצא וזה באמת מתחיל מאיזשהן מכות מדומות – ואז מיכאל מאבד שליטה. הוא לא מצליח לעצור את עצמו, בניגוד לסצנת המכות מוקדם יותר בסרט, הוא לא מצליח לשים את הגבול. עבדתי עם מדריך תנועה לשחקנים והמצאנו איזושהי כוריאוגרפיה – זה ממש היה סוג של ריקוד וחזרה על תנועות. אני מרגישה שבכל סצנה יש לי בתוכי את האנרגיה של השחקנים, אני חושבת שאם אני לא שם אז זה לא יקרה. בחזרות הסתכלנו כולנו על אורי והיינו בהלם איך הוא מסוגל לעשות את זה – להגיע לכאלה מקומות של אלימות, הוא הותיר את כולנו המומים. וזה היה לו מאוד קשה והוא לא היה יכול לדבר בסוף הסצנה.

PRINCESS_9

סרטים שמתעסקים בתודעה בכלל, לאו דווקא של מתבגרים, הם לדעתי מהסרטים הכי מסקרנים שיש, אבל מצד שני הם מסוג הסרטים שהכי קשה לעשות. הכי קשה לנסות לתרגם את התודעה, בוודאי ובוודאי עד למפלסים שאת ניסית להיכנס ולחקור. עד כמה זה היה אתגר עבורך לתרגם את התודעה של אדר?

ברור שזה אתגר עצום, כי אלו באמת דברים שאין להם מילים ואין דרך או טון לבטא אותם, אז בוודאי שבדימויים זה מאוד קשה. זו לא הייתה החלטה מראש, לא באתי ואמרתי שאני הולכת לעשות את הסרט מהתודעה של אדר. זה הגיע מהדימוי הזה של אדר/אלן – שני הילדים. זה דימוי שליווה אותי הרבה וניסיתי להבין אותו, ופתאום הבנתי שבסצנות שאני מדמיינת אותם ורואה שהם מתחלפים ביניהם – זאת דרך התמודדות שלה. פתאום הבנתי שאלן זה ביטוי למשהו בתוכה, לא הבנתי את זה מיד, זה היה תהליך. וכשהבנתי את זה, זה כל כך ריגש אותי עד שאמרתי ״אוקיי אני חייבת לעשות את הסרט הזה, אני רוצה לחלוק את התחושה שלי עם העולם, את ההבנה הזאת והתחושות האלה״. ידעתי מראש שהגיל הזה מעניין אותי, שדינימיקות בתוך המשפחה מעניינות אותי, היו לי תחושות לגבי הדמות והסרט, והתחלתי לפתח. ואז לאט לאט הבנתי שזה סרט על התודעה וגיבוש הזהות של אדר, שזה סרט על ההבנה שלה.

האופן בו עיצבת את התודעה של אדר היא לא רק בהתנהגות ובניאונסים האנושיים שעיצבת, אלא גם בדרכים מאוד חכמות של צילום, תאורה עיצוב ועריכה. לדוגמה לפני השוט האחרון בו אדר הולכת לבית ספר, שמתי לב לכמה דברים- שמתי לב שבאחת מהפינות תלויה תמונה של קריקטורות מעוותות של האם ומיכאל, שמתי לב למיקרוסקופ שמכוון לראשו של מיכאל על הכוננית מאחורה, ושמתי לב שמאחורי הדמות של שירה יש מעין תמונת פסיפס כזו. ו״פרינסס״ הוא בעצם מאוד פסיפס, הוא סרט של פרגמנטים.

זה מדהים ששמת לב. זאת הייתה עבודה של קבוצה של יוצרים, עבדנו יחד מהרגע שהיה לי דראפט ראשוני של התסריט. כל אחד הביא רפרנסים, ראדק (לאדצ'וק, הצלם) הביא תמונות של מה שזה מזכיר לו, עבדתי עם מעצבת התלבושות, וזה בדיוק הדבר שניסינו ליצור. הבנו שזה סרט של פרגמנטים, הבנו שנעבוד הרבה עם טקסטורות, הבנו מי אלו הדמויות. זאת באמת היית עבודה משותפת.

ההתבוננות שלך על ההתנהגות האנושית היא גם הדבר שהכי אהבתי ב"סרוגייט". אפשר לראות את זה בצילום המאוד דומיננטי של ״פרינסס״, צילום שהוא מאוד עדין ושעובד על מפלס נוסף של הסרט – הגלוי והנסתר, כפי שזה בא לידי ביטוי במשחקי תאורה הסימבוליים, למשל. כמו בסצנה שבה האמא מתעמתת בפעם הראשונה עם מיכאל אחרי שהיא מגלה, ובהתחלה הדמות שלו חשופה וגלויה באור, והדמות שלה מוסתרת בחושך.

בגלל שיש פה את העניין של גילוי והסתרה, אני וראדק החלטנו כמה החלטות חשובות – איך הסרט יהיה מואר ביום, ואיך הוא יהיה מואר בסצינות הלילה. היה לנו מאוד חשוב שיבינו שבמשפחה הזאת יש משהו מאוד מאוד נעים ורך והכי בטוח בעולם בשביל אדר, היה חשוב לנו ליצור את הפער העצום הזה. החלטנו שנשתמש בעיקר בתאורה רכה ובצבעים כתומים וצהובים בסצינות היום, כדי לתת את התחושה של הנעימות, היופי והעדינות האלה, לעומת הלילה ששם קורים דברים שמאוד מפחידים אותה ואז התאורה נהיית כחולה ומאיימת.

בכלל, הסרט הזה עובד על טקסטורות, גם בפנים וגם בחוץ – ניסינו ליצור את התחושה שהצופים לא יידעו איפה הם יכולים למקם אותו, ויש אנשים שאפילו לא זיהו איפה צילמנו בת"א – זה מרגיש להם פה, אבל גם מאוד מנותק. ראדק ואני חשבנו שיש בסרט הרבה עניין של חשיפה, וממש רצינו ליצור את התחושה שאין לשחקנים איפה להתחבא. החלטנו שנצלם את רוב הסצנות בעדשות רחבות, בעיקר את אלו שבבית, ונהייה קרובים לגיבורים – שממש שנוכל לחוש אותם ואת העור שלהם. בשימוש בקירות, לדוגמה, ניסינו לגרום לצופים לאבד את איפה שהם נמצאים, ואת תחושת ההתמצאות במרחב, גם בגלל כל העיסוק של הסרט בגבולות מעורערים.

PRINCESS_5

תוכלי להרחיב על העבודה עם ראדק, הצלם של הסרט שצילם גם את ״הבאבאדוק״? איך הכרתם? מה היה הקו המנחה שלך בעבודה איתו?

את ראדק הכרתי ממש במקרה, דרך ראובן הקר שהיה ראש החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת״א בתקופה בה אני למדתי בחוג, והוא ידע שאני מחפשת צלם ל"סרוגייט", לאחר שהתלבטתי הרבה. באיזשהו שלב הוא אמר ״אני יודע מי הצלם שלך והוא לא ישראלי״. הוא הראה לי ולאלעד (גביש, המפיק) את הסרטים שהוא צילם ומאוד התלהבנו, מאוד התרגשנו. אני זוכרת שאמרנו ״וואו יש פה מישהו שממש אוהב שחקנים, איך שהוא מצלם ברכות ואנושיות את השחקן״ ומיד ידענו שאנחנו רוצים לעבוד איתו, והוא התלהב מאוד. זה היה חיבור מאוד רגשי וטלפטי. מה שמנחה אותי בעבודה עם ראדק, ואנחנו לא כותבים שום שוטינג-סקריפט בכלל, זה אנחנו באים בלי שיש לנו מושג מה עומד לצאת. אנחנו מבלים ביחד המון המון זמן, לפני ״פרינסס״ בילינו יחד חצי שנה, כל יום למשך שעות של שיחות והבנה.

למה בעצם אתם לא עובדים עם שוטינג סקריפט?

מה שחשוב לנו ומה שחשוב לנו זה שקודם כל שתהייה איזושהי אמת בין השחקנים, ואם יהיה אירוע שהוא מעניין אנחנו כבר נדע איך לצלם אותו. קודם כל להתעסק במה שקורה. לראדק יש הרבה ניסיון בצילום דוקומנטרי, הוא צילם סרטים דוקומנטריים מדהימים. הוא אמר לי ״ברגע שתצליחי להעביר את כל הרגשות שאת מדברת איתי עליהם, אנחנו נדע איך לצלם את זה, תסמכי עליי״. ידענו מה האווירה שאנחנו רוצים להעביר, מה הצבעים שאנחנו רוצים להעביר מה מעניין אותנו. ואז המצלמה מצאה את המקום הנכון של להיות בתוך זה. ראדק הוא כל כך שותף, הוא מגיע איתי לכל החזרות השחקנים פשוט מתים עליו. הוא אמר לי שכל פעם שהוא קורא תסריט שלי הוא מרגיש שהוא עובר טיפול אצל פסיכולוג, מעין פסיכותרפיה.

לגבי העריכה של הסרט, להרגשתי זו עריכה שכל הזמן זולגת לא רק מעולם אחד לאחר – שהם בעצם אותו עולם – אלא שיש קאטים שהם ממפלס סמוי של תודעה שלה למפלס אחר.

זה ממש מדויק מה שאתה אומר. אני ונטע, העורכת שליוותה אותי, החלטנו בתחילת העריכה, להכין פתקים. פתקים של דימיון, של מציאות מוחלטת ופתקים של בין לבין. יש בו כמה סצנות של מציאות מוחלטת, סצינות מאוד בודדות, וגם סצינות של דימיון מוחלט שהן מאוד בודדות. ככה בעצם גילינו שכל הסרט מתרחש במצב התודעתי הזה – סצינות שמשלבות דימיון ומציאות. מה שהנחה אותנו זה כל הזמן להיות עם אדר, תמיד עם התגובה שלה, בגלל שיש פה כל הזמן בלבול ורגשות מעורבים. אבל אם כל הזמן נהיה עם אדר, וכל רגע נראה את התגובה שלה, האמנו שזה יאפשר לצופה להתחבר.

בקשר לעיצוב הדמות של אלן, יש שרואים אותה כדמות בפני עצמה ונפרדת מאדר, ואחרים כחבר דמיוני וכחלק מתודעתה של אדר, או כאמצעי הגנה מפני ההתעללות שהיא עוברת. אני רואה את הדמות של אלן כמיניות של אדר, כאיזשהו כפיל של המיניות שלה, לא רק בקשר לשאלת התחבטותה לגבי הזהות המינית והמגדרית שלה, אלא כממש איזשהו ביטוי אפילו למיניות עצמה, כמושג. כמובן שזה בא לידי ביטוי באופן מאוד ברור בסצינה בה הם לבד בחדר ומתרגלים מה זה סקס.

אני חושבת שהרבה רואים את זה אבל מבולבלים. הם שמים לב שיש פה משהו חלומי ולא ברור. אני מאוד אוהבת את הפרשנות שלך – ברור שזה יכול להיות או זה, או זה, או זה. תמיד ראיתי את אלן כמו איזה חתול רחוב שיש משהו באמת מאוד מיני בדמות שלו, במקום שלו, בתפקיד שלו. הוא מגיע עם יותר ניסיון מיני ממנה, הוא חי ברחוב וכבר מכיר ויודע מה זה סקס. הוא סוג של מנטור עבורה, והוא הרבה מאוד דברים בשבילי. הוא גם מחליף אותה וגם תחליף הורה, אבל אני אוהבת את ההסתכלות שהוא זאת המיניות שלה,ֿ גם מבחינת כל ההסתכלות שלה על עצמה, וגם זו של מיכאל עליה, כשהוא מכנה אותה "נסיך".

שאלה אחרונה- עד כמה את מקשרת את הסרט לכל הקולנוע הנשי הישראלי? את רואה את סרטך כחלק מזה, את עצמך כחלק מקבוצת הבמאיות האלה? כי ״פרינסס״ זה סרט מאוד נשי, יש בו דקויות והבנה של רגשות ברמה נדירה.

אני קולנועית אישה, ואני גם מאוד שמחה מזה שאני מרגישה שיש כאן משהו שנפרץ. אם בעבר הייתה הפרדה של קולנוע גברי, שמיועד לכלל הקהל, וקולנוע נשי המיועד רק לנשים, אני חושבת שמשהו נפרץ במקום הזה. היום יותר נשים עושות סרטים שמדברים לקהל הרחב, ובטח שאני מרגישה חלק מזה. גם כי חלק מהבמאיות חברות שלי והן מאוד מוכשרות, יש לנו את פורום הקולנועניות וישנה סולידריות הדדית. פשוט מעניין אותנו לדבר אחת עם השנייה. ויש את טבלת המבקרות, שמאוד כיף לי לראות את ״פרינסס״ מדורג שם גבוה. אני ממש אשמח אם זה יהיה פחות מוגדר בעתיד – שיהיה קולנוע מעורבב.

טלי שלום עזר והמפיק אלעד גביש, מקבלים את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים (צילום: ניר שאנני)

טלי שלום עזר והמפיק אלעד גביש, מקבלים את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים (צילום: ניר שאנני)

/// כל התמונות למעט האחרונה – באדיבות סרטי יונייטד קינג, ותודה גדולה גם ליח״צ

השאר תגובה