סרטים מן העבר: "העגורים עפים"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

בפסטיבל קאן של שנת 1958 הוקרנו בתחרות הרשמית סרטים של כמה מהבמאים החשובים בעולם, כמו אינגמר ברגמן (The Brink of Life), ז'אק טאטי ("הדוד שלי"), סטייג'יט ריי (Parash Pathar) ומרטין ריט (A Long Hot Summer). מי שבסופו של דבר זכה בתואר היוקרתי מכולם, דקל הזהב, היה הבמאי הסובייטי, מיכאיל קאלטוזוב אז בן 55, עם סרטו "העגורים עפים" (The Cranes are Flying). הסרט ידוע גם בשמות נוספים כמו "כאשר העגורים עפים" או "מעוף העגורים", והיה לסרט הרוסי/סובייטי האחרון שזה בפרס הנחשק.

הסרט, שאורכו כשעה וחצי, נפתח בזריחה הראשונה של רוסיה לפני כניסתה למלחמת העולם השנייה, ומתרכז בחוויותיה של ורוניקה, אישה צעירה שאהובה בוריס בוחר להתנדב לחזית. הסרט נע בין המלחמה לעורף ומתרכז בעיקר בהתמודדותה וייסוריה של ורוניקה בזמן שהיא מחכה לסימן חיים מבוריס. למרבה הצער קשה להיכנס ליותר פרטי עלילה מעבר לזה, מכיוון שבערך במחצית הסרט קורה אירוע שיותר מעניין לא לדעת עליו מראש, אז אנסה לעקוף את זה.

כמו שהקולנוע אוהב להביא למסך את אימת המלחמה והחזית, כך הוא גם מרותק לנשים שנותרו מאחור. "נישואיה של מריה בראון" המדהים של ריינר וורנר פאסבינדר, הוא כנראה הראשון שקופץ לראש, אבל גם "שנים של אירוסין" המרהיב של ז'אן פייר ז'נה, "כפרה" ו"צייד הצבאים" בולטים בהקשר. לדעתי, "העגורים עפים" השפיע באופן ישיר על כל הסרטים האלו, וממש אפשר לראות רגעים ומחוות מתוך הסרט הרוסי ביצירות המאוחרות יותר שהוזכרו. מסתבר גם שהדמות הראשית, ורוניקה (המגולמת על ידי טטינה סמוילובה, שנפטרה לפני חצי שנה בגיל 80), הפכה להיות אייקון קולנועי של הנשיים שהתמודדו עם המלחמה בעורף.
כעשר שנים לאחר הופעת הפריצה שלה ב"העגורנים עפים", סמוילובה לוהקה לתפקיד הראשי של הפקה קולנועית לספרו של טולסטוי, "אנה קארנינה", מה שנראה כמו הדבר הטבעי בעולם אחרי הדרך בה גילמה את ורוניקה.

יכול להיות לכך שזה קשור לגורמים חיצוניים (אפרט עליהם בסוף הפוסט), אבל לקח לי כמה דקות ארוכות כדי להיכנס למצב שהסרט דורש. 57 השנים שחלפו מאז שנוצר הבליטו את התיאטרליות שלו, את המשחק המוגזם, ואת העלילה הדרמטית מדי שלו, ובסצנות הראשונות קשה מעט להתרגל. אבל כעבור זמן מועט, כאשר האמצעים הקולנועיים רבי המבע – והמאוד מרשימים לתקופה – של קאלטוזוב, של הצלם סרגי אורוסביסקי, ושל העורכת מריה טימופיבה מתחילים לבלוט, קשה שלא להתפעל מהסרט הנפלא הזה.

על אף שהסרט צולם באולפני "מוספילם" הענקיים, הוא נראה כמו התכה מוזרה של הסגנון הניאו-ריאליסטי שהחל באיטליה כעשור לפני כן, יחד עם הקולנוע האקספרסיונסטי הגרמני של שנות ה-20. סצנות החוץ נראות טבעיות, עמוסות ניצבים ושחקנים בעלי מראה שגרתי, והן מעבירות תחושה של ריאליזם חברתי בתאורת יום קשה (עליה, אני מניח, עמלו אין ספור תאורנים). לעומת זאת, סצנות הפנים מעוצבות במשחקים בולטים של אור וצל, זוויות חדות ונמוכות, וארכיטקטורה קלסטרופובית ומבשרת רעות, לעיתים ממש בסגנון של סרטי אימה ישנים, עם קלוז-אפים על עיניים פעורות, וילונות מתנופפים באלימות, חדרי מדרגות ללא סוף, וצללים החותכים את פניהן המבועתות של הדמויות.
אני לא יודע אם זה היה עניין של הרגל, אבל המשחק שבחלקו הראשון של הסרט היה לי מוגזם מאוד, הפך להיות רגוע יותר ככל שהסרט התקדם. באופן מעניין ככל שהמצב הלאומי-חברתי של הדמויות הפך להיות קשה יותר, כך גם היה נדמה לי שאירוניה השתרבבה אל הסיטואציות והדיאלוגים, שהנחיתו את הפאתוס.

עבודת המצלמה של אורוסביסקי היא פשוט מרהיבה, ואני מניח שהמצלמות בהן השתמשו בסרט היו מהמתקדמות ביותר לתקופה. תנועות המצלמה והמיקום שלהם מעיד על היכולת של הקולנוע להביא ממש הרגשה של תיעוד חדשותי, תוצאה של הפיתוח הטכנולוגי של ימי מלחמת העולם השנייה, בה ניסו לייצר מצלמות שיוכלו לצלם קטעי תעודה בקרבות עצמן.
יש שוט אחד ארוך שכנראה עבדו עליו ימים מפרכים, שמתחיל בקלוז-אפ על פניה של ורוניקה בתוך אוטובוס נוסע, מלווה אותה ללא הפסקה כאשר היא יורדת מהרחוב ומפלסת את דרכה במהירות בין עשרות אנשים, ובסופו של דבר הופך לצילום מנוף עוצר נשימה החושף את מצעד הטנקים שחוצה את הרחוב. כיום הצילום הזה יכול להיעשות בקלות, אבל בשנת 1957 אני מאמין שהיה מדובר בתוצאה של תכנון רב ועבודה קשה. היה שווה את זה.

עוד מאפיין מרשים מאוד של הקולנוע של קאלטוזוב, שגם יבלוט בסרטו המפורסם השני "אני קובה" משנת 1964, הוא שימוש בשוטים ארוכים ומרשימים על מסילות דולי. סצנת יום הגיוס של הסרט היא שוט רציף אחד על מסילה, שעוקב אחרי בוריס המחפש את ורוניקה בתוך גדודי האנשים שהתקהלו בכיכר העיר. המצלמה גולשת בקו ישר, והרבה אחרי שאיבדנו את בוריס בתוך ההמון, אנחנו מוצבים מול צילומי תקריב של שאר האנשים, כל אחד מהם הוא סיפור ועלילה בפני עצמו, כאשר הם נפרדים, בוכים ומתחבקים. הרגע הזה עוצמתי כי הוא באופן פשוט אך אפקטיבי, פותח את היריעה ומראה לנו עוד כמה עשרות סיפורים ורגשות עצומים היה ליום הקשה הזה, בו רוסיה יצאה אל הקרב.
מכיוון שהסרט צולם באולפן המשימה כנראה הייתה קלה יותר, בטח בסצנות של שדה הקרב עמוסות הבוץ והשיחים, אבל גם אם מתעלמים מהחלק הטכני, עדיין נשארנו עם מבע קולנועי מרשים, שלא רק מנסה להרהיב, אלא גם משתמש באמצעים כדי לפתח ולהגדיל את הסיפור.

שימוש יוצא דופן, ומסוכן בדיעבד, קשור דווקא לעריכה. אנחנו יודעים שהסובייטים הם אלו ששכללו את העריכה עוד בסוף שנות העשרים, ונדמה שהעורכת טימופיבה הייתה תלמידה מצטיינת. "העגורים עפים" מייצר רק שניים או שלושה קטעי דיסולבים – תמונה עולה על תמונה – אבל הן נבחרו בקפידה. דיסולב יכול להיות בקלות הטכניקה העריכתית הכי קיטשית וצורמת שיש, אבל בסרט הזה מדובר בהברקות. קטע אחד בלתי נשכח הוא צילום תחתי של צמרות העצים המסתובב על צירו, המונח על שוט של בוריס רץ במעלה חדר מדרגות. האפקט הוא עצום.

סצנות מדהימות יש לסרט למכביר, ואפשר להמשיך למנות אותן עד אין סוף. בזמן שהתסריט המלודרמתי איננו הצד החזק של הסרט, נדמה שכשרון והשקעה עצומה נוצקו לתוך בניית הסיקוונסים. הריצה במעלה הבניין הבוער, וידוי האהבה של מארק לורוניקה בחסות ההפצצה, סצנות בית החולים, סצנת הגשר הקינטית שכנראה סידרה לסמוילובה את התפקיד ב"אנה קארנינה", ועוד, כולם פשוט עשייה מדהימה. כל אלו מתנקזים לסצנת הסיום, שלי הזכירה את זו שחותמת את "צייד הצבאים" שכבר הוזכר פה, לא בגלל סמיכות עלילתית או צילומית, אלא בגלל שהיא מייצרת תחושה לא ברורה של כאב המתחלף בנחמה, כאשר המחשבה האם יש פה בעצם אמירה אירונית, היא החלטתו של הצופה על פי מידותיו.

הבטחתי שאפרט מה היה הדבר החיצוני שמנע ממני להישאב אל תוך הסרט בתחילתו: את "העגורים עפים" ראיתי מעותק די.וי.די שיוצר בגרמניה, שמתהדר אפילו בתרגום לעברית. מכיוון שאינני דובר רוסית והייתי חייב תרגום, נתתי הזדמנות לתרגום בשפת הקודש.
כבר מהדיאלוגים הראשונים הבנתי שהקשר בין המילים שרצות בתחתית המסך לבין עברית הוא קלוש בהחלט, ומעבר לאופן הבלתי ברור שבו התרגום מוצג (אין שום יכולת להבין איזו דמות אומרת איזה משפט) שקוף לחלוטין שהמתרגם או המתרגמת ידעו היטב רוסית, אבל בעברית עוד היה להם מה ללמוד.
הנה למשל כמה משפטים שנאמרו על ידי הדמויות בסרט, על פי התרגום: "הוא סחרר את ראש שלה", "סבתא למה את לא יושנה", "שקט! חובב לטייל בלילה…", "בוריס הוא יום ולילה במפעל" ו"תנסי לשמור את סדר בחיים שלך". כך אחד לאחד.
על אף שזה היה מפתה להמשיך לצפות ככה, באיזשהו שלב הבנתי שזה הופך את הסרט לפארודיה ארכאית על עולים חדשים מחבר העמים שהורסת לי את כל האפקט הרגשי ומונע ממני להתייחס אליו ברצינות, ולכן העברתי את התרגום לאנגלית. משם הסרט השתפר פלאים. למי שלא מבינים אילו חשיבות ואחריות יש למתרגמי הסרטים, הנה הוכחה חותכת.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"