אימת החודש – פברואר 2015: "אותיות שטניות", "עיניים נוצצות", "כמו אלוהים"

אמנם אנחנו בפברואר, אבל, כמו תמיד, לסרטי האימה ילידי 2015 ייקח עוד קצת זמן להגיע. כרגע אנחנו עדיין עם שורדי פסטיבלי הסרטים של השנה הקודמת שטרם קיבלו הפצה (אם כי סביר שהפצה בהקשר שלהם תהיה בעיקר בהשכרה דיגיטלית) וכמה סרטי אולפנים שצצו בשנה שעברה, אבל רק עכשיו הגיעו ל-VOD ולהשכרה.
אנחנו נתחיל עם נציג הקבוצה השנייה, זו שהופצה, ונעבור לאיזוטריה. כולם נציגי ארצות הברית הפעם.

"אותיות שטניות" – Ouija

יש איזשהו קונצנזוס בקהילת האימה העולמית על שנת 2014, והוא שבזמן שמדובר בשנתון מצטיין, עם כמה סרטים שאפילו חצו את מחסום הז'אנר והפכו לאהובי הביקורת והפסטיבלים ("מתחת לעור", "הבאבאדוק", "האל הלבן", "משהו עוקב אחרי" ועוד), בתחום האימה המופצת – זו שקיבלה תמיכה מהאולפנים הגדולים ויצאה במספר רב של בתי קולנוע – המצב היה קצת אחרת.
"פעילות על טבעית: המסומנים", "אנאבל", "הטיהור 2" (כולם מאותו בית הפקה, אגב) עשו קופה נאה ובאופן מוחלט כיסו את הפקתם ויותר מזה, אבל בתחום האיכות המצב לא מרהיב. "אותיות שטניות" ללא צל של ספק הוא חלק מהם.
הסרט, שהופק בתקציב של חמישה מיליון דולר, סיים את תקופתו בבתי הקולנוע עם הכנסות של פי עשר. זה בטח עוזר שהוא איננו כולל אלימות או קללות, ולכן צופי הקולנוע הצעירים יכולים לראות אותו ללא חשש ועל הדרך מקפיצים את ההכנסות. "אותיות שטניות" הוא, בין אם אנחנו מרוצים מזה או לא, אחד מסרטי האימה הבולטים של 2014. וזאת על אף שבעוד פחות משנה אף אחד לא יזכור אותו.

שמו הלועזי של הסרט הוא "וויג'ה", והוא מתייחס לאותו לוח העץ העוזר, לפי האמונה הרווחת, לתקשר עם רוחות ומיני דברים על טבעיים. בסוף המאה ה-19 הוא נרשם כפטנט וזכה לשימוש מסחרי על ידי מישהו בשם אלייז'ה בונד. מאז הוא צץ במיני צ'יזבטים וסיפורי אימה. יש סצנה אתו ב"מגרש השדים" האלמותי, ולברי המזל מביניכם שיזכו לשרוד את כל סרטו החדש של פול תומס אנדרסון, "מידות רעות", צפויה התקלות אתו.
הסרט הזה הוא לא הראשון המציב את לוח המשחק (מעניין אם מישהו קיבל תמלוגים על זה) במרכז העלילה, והוא מספר על קבוצת צעירים שמוצאת את עצמה מסובכת עם רוח רעה ונוראה שאיתה יצרו קשר בטעות על ידי רגע נמהר של שעשוע. בערך. ביים אותו סטיילס ווייט, שעובד כבר שנים באולפן האפקטים המיוחדים של סטן ווינסטון (שאחראי על "ריאיון עם ערפד", "רליק" ו"החוש השישי" בין היתר) וזהו סרטו הראשון. את התסריט רקח יחד עם ג'ולייט סנואדן, שלשמה נזכר התסריט ל"הנבואה" (Knowing) עם ניקולס קייג'.
בסרט מככבים אוליביה קוק ("בייטס מוטל" ו"אני, ארל והנערה הגוססת", שהיה הזוכה הגדול של פסטיבל סאנדנס האחרון), דאגלס סמית' ודארן קגסוף.

האמת היא שאין קל יותר מלקרוע את הסרט הזה לגזרים. להגיד שהוא מגוחך לא יתחיל לתאר את זה. לגבי הפחדות או כל דבר שמזכיר לחץ או אימה, בכלל אין על מה לדבר. והאמת היא שמה שהפתיע אותי במיוחד הוא העובדה שכולם בסרט, גם בני האדם וגם הרוחות, מתנהלים בסרט באופן כל כך מטומטם שבאיזשהו שלב נדמה שמגיע להם כל דבר שקורה. בגלל הסיווג וההצלחה של הסרט, ידעתי שאין בסרט שום דבר שמתקרב לקיצוניות, מצד שני, לא תמיד צריך להראות איברים קטועים והטלת מומים כדי לייצר אפקט. ועדיין נראה שווייט פשוט עשה הכל כדי להשאיר את הסרט מפחיד פחות מתשדיר תעמולת בחירות.

מצד שני, כשמדברים על סרט כמו זה, צריך לבחון למי הוא מיועד. וככזה, די ברור שאני לא קהל היעד שלו. זה מה שנקרא בשפת הז'אנר gateway horror. כלומר, סרטי אימה תפלים שרואים בגיל מוקדם והם אלו שפותחים את התיאבון, מדליקים את הניצוץ, וגורמים לצופים לנסות לחקור ולהעמיק בתחום האימה. אני מניח שלכל חובבי האימה יש סרטים כאלה בעברם. אני, למשל, יכול למנות את "הדוקטור המגחך", "שאקמה", "קו הדממה", "צעקה", "זה חוזר" (על פי הספר IT של סטיבן קינג) וכמה המשכים של "סיוט ברחוב אלם" כאלו שהטרידו את מנוחתי בגיל צעיר, בנו לי את סף הגירוי, ושלחו אותי אל המדפים האסורים בספריות הוידאו, כשבסופו של דבר מדובר סרטים די רעים. ככזה, "אותיות שטניות" אולי יכול להיות מהותי בקונטקסט, ובוודאי שצריך סרטים מהסוג הזה, אבל אללי כמה שהסרט הזה מטומטם. הוא אפילו מנסה לייצר טוויסטים בעלילה. קשה לתאר כמה זה לא עובד.

אם אתם מעל לגיל 14 אני ממליץ לכם להשקיע את זמנכם במקום אחר. אם אתם רק עכשיו מתחילים לגלות את הז'אנר, ורוצים לראות משהו עם החבר'ה ביום שישי, שווה לכם לנסות את זה. רק תכירו שזו רק ההתחלה, וביום מן הימים, אם לא כמה דקות לאחר מכן, תבינו כמה טפשי הסרט הזה.

"עיניים נוצצות" – Starry Eyes

בחודשים האחרונים של השנה הקודמת יותר ויותר אנשים התחילו לדבר על הסרט הזה, והציבו אותו כאחד הטובים של השנה החולפת. מצד אחד זה כמובן מייצר סקרנות רבה, אבל מביא עמו ציפיות. וציפיות, כידוע, הן האויב.

Starry Eyes הוא סרטם של קווין קולש ודניס ווידמייר, צמד קולנוענים שעובדים ביחד בתחום כבר לא מעט שנים. הבכורה של הסרט הייתה בפסטיבל SXSW הטקסני ומאז עשה סיבוב נאה בפסטיבלי הז'אנר, שם צבר לא מעט שבחים ופרסים, ותפס את תשומת ליבם של הבלוגרים ומסקרי האימה ברחבי העולם. עלילתו מתרכזת בשרה (אלכס אסואה), שחקנית צעירה שלא ממש מצליחה להשיג תפקידים, וכל אודישן שהיא עוברת רק מקרב אותה יותר אל קצה השפיות. הסרט יוצא מגדרו כדי להראות לנו כמה נוראים הם האודישנים והלחץ המופעל על שחקניות צעירות (היא, כמובן, ממלצרת), ומציג תמונה איומה של הייאוש שבתפקיד.
לאחר אודישן ביזארי ומשפיל במיוחד, שרה צדה את עיניהם של שני מלהקים והם מציעים לה תפקיד, אבל לפני זה היא צריכה לפגוש את המפיק. לא נראה לי שיהיה צופה אחד שיופתע מתוצאות הפגישה בין השחקנית הצעירה והמפיק המבוגר, ושרה מוצאת את עצמה מול דילמה די נוראית. כדי שהסרט יתקדם, היא כמובן תמשיך לכיוון הבחירה הלא נכונה, ותמצא את עצמה בעולם של סיוטים.

לסרט יש שתי גאולות, לטעמי, האחת היא הופעתה המוצלחת של אסואה בתפקיד הראשי, והשנייה היא סיקוונס קליימטי מדמם וקיצוני אחד שמגיע לקראת סופו, ובו דמויות רבות ימצאו את מותן הלא נעים בכלל לעיניהן המשתאות של הצופים, המגובה בעבודת איפור שתהפוך את הבטן.
הבעיה היא שהרגע הזה מגיע לאחר מריחה די ארוכה. לוקח לנו מעט מאוד זמן להבין את הקונפסט של הסרט, וכמה שמבאס להיות שחקנית, והסרט כותש את הקונספט הזה עד דק. בהסתכלות אחורה על הסרט אני לא מבין על מה הם מרחו את השעה הראשונה, והרגשת מחזור לא נעימה שורה על הכל.
בסופו של דבר מדובר בהכלאה בין "מלהולנד דרייב" האהוב ל"קונטרקטד", עליו כבר הבעתי את תסכולי בעבר. הסרט לא אומר שום דבר מעניין, ואומר זאת שוב ושוב, עד שכל שנותר לנו להתנחם בו הוא אותו טבח מטורלל. לפחות יש משהו.

"כמו אלוהים" – Closer the God

סרטו הארוך הראשון של בילי סניז גם הוא אחרי רצף של פסטיבלים, שהתחיל בטנסי, שם גר הבמאי. זה אחד הסרטים היותר מוזרים שנתקלתי בהם, כי הוא נראה כמו שני סרטים עם אותו קונספט ששודכו באופן מגושם למדי לסרט אחד. לזכותו יאמר שבהחלט יש לו מה לומר, והוא מנסה לשאול שאלות על אחריות, יצירה, השלכות והתמודדות, עם חלקן באופן אמיץ למדי, אבל יש דיסוננס מאוד גדול בין שני אספקטים שלו.
מצד אחד יש בו דרמה רצינית, שהיא חכמה באופן יחסי אך מעט תפלה ויבשה, ומצד שני יש לו את הקטע האימתי, שהוא דווקא אפקטיבי למדי, אבל די מטופש.

הסרט מספר על רופא (ג'רמי צ'יילדס, שגם שימש בתור אחד המפיקים) שהצליח, בתנאים מעבדה סודיים, לשכפל תינוקת. בעזרת זרעו שלו ואישה פונדקאית הוא מצליח להביא לעולם תינוקת בריאה. אבל במהרה הסוד דולף החוצה, והוא נתקל בקבוצות מתנגדים שמתגודדים מחוץ למקום המסתור שלו ומאיימים על חייו, מציבים גם את הקריירה שלו בסכנה.
אבל מה שמתברר לנו די מהר (ממש מהר) זה שהתינוקת החדשה, אליזבת, איננה השכפול הראשון, ושהניסוי כבר הצליח להביא ילד משוכפל לעולם לפני כמה שנים. הבעיה היא שהילוד המשוכפל הוא… לא כל כך בסדר. הדוקטור החביא אותו אצל משפחה אומנת במחשבה שהוא לא ישרוד יותר מכמה שנים בודדות. אבל הוא שרד. ונמאס לו להיות כלוא.

מה שמתחיל כמו דרמת מתח מסתורית, הופך בחלקו האחרון לסרט סלאשרים לכל דבר, כאשר הרוצח הוא בעצם ילד מעוות. את החלקים האלה של הסרט דווקא אהבתי למדי, אבל מכיוון שהשאר לא כל כך התניע הגעתי לשם די אדיש. ועדיין, אי אפשר לקחת ממנו את בניית המתח של חלקו האחרון, את העובדה שהוא עושה שם כמה דברים שמאוד קשה למצוא בקולנוע דובר אנגלית, ושהוא לא מפחד להתמודד עם הנושאים שהוא מציף, גם במחיר של להעניש באופן חריף את הדמויות, ובעקבות זאת גם חלק מהצופים.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו למטה על התגית.